פסטיבל ירושלים 2015: המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

בסוף השבוע פתח פסטיבל הקולנוע ה-32 של ירושלים את האופציה להזמנת כרטיסים, בדיוק בזמן להשלמת החשיפה המלאה של התוכניה השנתית. כהרגלנו, אנחנו כאן קודם כל עם המלצות (ואזהרות) על סרטים שכבר ראינו מתוך ההיצע השנתי, בניגוד לכתבות מהסוג שרק מדגיש את מה שנראה מסקרן (פוסט שכזה יעלה גם אצלנו בהמשך). רצה הגורל והשנה ראינו לא מעט סרטים, בין אם בזכות יום הפריוויו המסורתי שאירגן הפסטיבל, ובין אם בזכות עבודותינו הנוספות שסיפקו לנו סקרינרים לצפייה ובחינה של סרטים בולטים. בנוסף, יש בתוכניה לא מעט סרטים שהוזכרו בפוסט המתמודדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של השנה שעברה, והביקור של אורון בפסטיבל קאן סיפק גם הוא כמה חוות דעת על סרטים שיוקרנו בירושלים טריים וחמים מהריביירה הצרפתית.

בהקשר זה, שווה לשוב ולציין שהתוכניה שרקח הפעם הצוות של הפסטיבל היא אחת המרשימות שנראו במחוזותינו, לפחות מאז שאנחנו כותבים על קולנוע. על ההיצע הישראלי אפשר לקרוא בפוסט המיועד לכך, ואנחנו גם מקווים ומניחים שלא תזדקקו להמלצותינו בעניינים ברורים מאליהם, כמו המחווה לאלברט מייזלס, עותק משוחזר של ״שלושה ימים וילד״ של אורי זוהר, או הסיבה השנתית להעפיל אל בריכת הסולטן שהשנה היא כפולה: לא רק סרט הפתיחה, ״אמא שלי״ בבימויו של נני מורטי ובכיכובו של אורח הפסטיבל ג׳ון טורטורו, אלא גם סרט הנעילה שנשמע כמו חוויה קולנועית גדולה במיוחד – ״הסנדק״ המיתולוגי של פרנסיס פורד קופולה בליווי חי ומרטיט של התזמורת הסימפונית של ירושלים, שתבצע את הפסקול של נינו רוטה לאורך שלוש השעות של היצירה. הנה כמה מהיצירות הנוספות שהספקנו לדגום מבעוד מועד השנה, לנוחיותכם מצורפים מועדי הקרנה, אבל כדאי לבדוק באתר הפסטיבל כשמזמינים משום שלעיתים יש שם שינויים.

הלובסטר
The Lobster

כנציג יוון, הבמאי יורגוס לנטימוס עשה היסטוריה קטנה בשנת 2010 כשהצליח להיות מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה עם סרטו השלישי, "שיני כלב". גם מכיוון שזו הייתה הכניסה הראשונה של יוון מאז 1977, גם מכיוון שלא הרבה אנשים חשבו שלסרט כל כך מוזר ומטריד יש סיכוי להכנס במקום "על אלים ואנשים" (צרפת) או "אם אני רוצה לשרוק, אני שורק" (רומניה), אבל בעיקר כי הוא שם את הקולנוע היווני על המפה. מאז "שיני כלב" כמעט כל פסטיבל מתהדר בלפחות סרט יווני אחד, שמראה איך הקולנוע הוא ריאקציה של המציאות, ואין מאחת המדינות הכי מתקשות קם קול אמנותי מסעיר.

לאחר "שיני כלב" ביים לנתימוס את "הרי האלפים" שהוקרן בפסטיבל חיפה, ועכשיו אל ירושלים הוא מגיע עם סרטו החדש "הלובסטר", שאורון כבר הספיק להלל עוד בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס חבר השופטים. את שני סרטיו הקודמים אהבתי מאוד, על אף שקשה לומר שהם מתאימים לכל אדם, ועכשיו עם הצפייה בסרטו השלישי אני יכול להגיד שלנתימוס הוא רשמית אחד הבמאים האהובים עלי שפועלים כיום.

העלילה של "הלובסטר" היא כל כך מקורית, מטרידה וגאונית, שאני לא רוצה לפרט אותה פה. גם מכיוון שהיא עמוסה, וגם מכיוון שעדיף לצלול אל הסרט מבלי לדעת כלום. הרבה מוטיבים של סרטיו הקודמים של לנתימוס נמצאים פה (חברה סגורה עם כללים משלה, ניסויים בבני אדם וברגשות), אבל בהחלט יש פה זינוק קדימה.
הסרט הוא הפקה בריטית/יוונית דוברת אנגלית, ויש בו לפחות שני שחקנים שעושים בו את התפקיד הכי טוב שלהם. הראשון הוא השחקן הראשי קולין פארל, והשנייה היא זוכת האוסקר רייצ'ל וויז. שני אלה מקבלים פייט הגון מבן ווישו (הידוע בכינויו "בעלי"), ג'ון סי. ריילי, ליה סיידו, מייקל סמיילי, אוליביה קולמן, אנג'ליה פפוליה, וכמובן שחקניתו הקבועה של לנתימוס, אריאן לאבד.

אני סמוך ובטוח שעל הסרט הזה עוד נדבר רבות במהלך השנה, אז אני מציע לכם פשוט לסמן אותו בתכנייה ולצפות בו. אני מזהיר שלא מדובר בסרט קל, יש בו מוטיבים קשים מנשוא וכמה אימג'ים לא נעימים בכלל, אבל כשזה מגיע לקולנוע שצריך לראות בזמן אמת, "הלובסטר" מקבל מקום בשורה הראשונה.
(אור)

מועדי הקרנה:
שישי 10.7 | 20:45 | סינמטק 3
חמישי 16.7 | 17:45 | סינמטק 1
ראשון 19.7 | 17:00 | סינמטק 1

אדמה וצל
La Tierra y La Sombra / Land and Shade

אדם חוזר לאחר שנים לבית משפחתו אשר נטש. הוא עושה זאת עקב מחלה קשה של בנו, אשר מתקשה לנשום. הסביבה בה נטוע הבית תורמת למחלה: מדובר באזור בו יש שדות של קני סוכר הנשרפים בתהליך יזום כחלק מן העבודה החקלאית. אך הבן החולה מסרב לעזוב את המקום אשר הורג אותו. הוא לא רוצה לנטוש את אמו, אשר מצידה קשורה לאדמה בה חיה כל חייה, עד לדרגה בה נטישה איננה אפשרות, גם לו במחיר חיי בנה וחיי נכדה. לתוך המציאות הזו שב אדם, אשר היה מוכן לנטוש, גם עם הסיבה לכך אינהל חלוטין מובנת. הוא לא דיבר עם בנו או אשתו במשך 17 שנים, הוא פוגש בפעם הראשונה את כלתו ואת נכדו. הנשים עובדות בשדות הקנים, אך לא מקבלות שכר. הסביבה הורגת את מי שחי בה. אין סיבה רציונלית להתעקשות להמשך השהייה בבית הבודד והדל, אבל קשר שבין אדם למקום ובין אדם לאדם אינו בהכרח רציונלי.

הבמאי הקולומביאני סזאר אוגוסטו אסבדו מביים בעידון את סרטו הראשון – רוב הזמן אנו צופים באותן חמש דמויות בנות משפחה אחת, כאשר היחסים אמנם מתוחים מאוד, אך כמעט תמיד הדיבור נעשה ברוגע ולא בצעקות. מעשי הסב כנראה אינם ניתנים למחילה, אך האהבה עדיין נוכחות בינו לבין בני הבית אליו הוא חוזר, והיא מובעת באמצעות רגעים קטנים של מגע.

דומה כי העוצמה הרגשית של הסרט גוברת ככל שהיצירה מתקדמת – לא רק בשל התעצמות איום המוות, אלא גם בשל הגברת ההיכרות עם הדמויות והשליטה של הבמאי בדימויים פשוטים ולא פשטניים, השילוב של הסרט בין סצנות חשוכות מאוד לסצנות של אור, בין שריפות לשמש בוהקת, בין דממה לקול ציוץ ציפורים. אסבדו לא מגיש לנו סיפור גדול מן החיים, גם לא סיפור שעיקרו תיאור חיי השגרה של חלקאים עניים – הוא מספר סיפור קטן על החיים עצמם, על הקשרים בתוך המשפחה ועל רגעים בהם נטישה פיזית של מקום יכולה להיות גם נטישת האדם את עצמו.
(עופר)

מועדי הקרנה:
שבת 11.7 | 13:00 | סינמטק 3
שישי 17.7 | 22:00 | סינמטק 3
ראשון 19.7 | 15:00 | סינמטק 1

לילה טוב, אמא
Ich Seh Ich Seh / Goodnight, Mommy

הבמאי האוסטרי השנוי במחלוקת אולריך זיידל (האם אי פעם היה במאי אוסטרי שאיננו שנוי במחלוקת?) מככב בפסטיבל השנה, עם סרט תיעודי חדש שעשה בשם "המרתפים", סרט תיעודי שנעשה על עבודתו הקולנועית הקרוי "אולריך זיידל: במאי בעבודה", והסרט הזה לשמו התכנסנו, המוקרן במסגרת "אל תוך הלילה", בו הוא משמש רק כמפיק, אך רוחו נחה עליו באופן שקשה להתעלם ממנו.

מסגרת "אל תוך הלילה" של הפסטיבל חובקת בתוכה רק ארבעה סרטים, אבל נדמה שהם נבחרו בקפידה. מעבר ל"לילה טוב, אמא" עליו ארחיב עוד רגע, תוכלו למצוא את "חדר מנוחה", שאורון מהלל עוד מפסטיבל קאן, את "נערה הולכת הביתה לבד בלילה" שאותי באופן אישי שעמם עד דמעות אך את דעתו של אורון עליו גם תוכלו למצוא בפוסט הזה, ואת "האופק" המסקרן.
"לילה טוב, אמא" הוא מותחן מורט עצבים, והוא בהחלט לא מיועד לאנשים בעלי סף גירוי נמוך, שכיכב במספר בלתי אפשרי של פסטיבלים במהלך השנה האחרונה. העלילה שלו מאוד פשוטה – אימם של אליאס ולוקאס, זוג תאומים צעיר, חוזרת הביתה לאחר ניתוח פלסטי אותו נאלצה לעבור בעקבות תאונת דרכים. פניה המכוסות תחבושות והתנהגותה חסרת הסובלנות, גורמת לשניים להאמין כי היא איננה אימם האמיתית, והם משכנעים זה את זה שעליהם לברר מי זו המתחזה הזו ומה קרה לאמא האמיתית שלהם. טוב זה לא ייגמר.

מעבר לקישור הטבעי לזיידל, הסרט מזכיר מאוד את הקולנוע של פולנסקי ואת ממשיכי דרכו ("האחרים" של אמנבר קופץ גם הוא לראש), באופן שבו המתח נבנה והופך להיות טבעת חנק סביב גרונו של הצופה, שמתחיל לפקפק בתפיסת המציאות שלו עצמו. על אף הלוקיישנים המצומצמים "לילה טוב, אמא" מצולם פשוט מרהיב עם קומפוזיציות יוצאות דופן, ושני הילדים נפלאים כמו שהם מטרידים. כסרט אווירה מלא אימה וחשש, הוא עובד מדהים.
לי מעט הציקו הקליימקס מהפך הקרביים שלדעתי קצת מגיע משום מקום, ואיזשהו טוויסט שעליו נבנה הסרט שהוא כל כך צפוי וברור מראש, שנדמה שהסרט היה הופך להיות מרגש ונוגע הרבה יותר אם הוא היה נחשף עוד בהתחלה, ולא משחק אותה כאילו הוא סרט של מ. נייט שימאלאן במערכה השלישית שלו, הרבה אחרי שכל צופה מרוכז כבר הבין.
"לילה טוב, אמא" בדרכו להיות אחד מסרטי האימה המדוברים ביותר של השנה, ולאלו המרגישים מחוברים לז'אנר כדאי מאוד לראות אותו בפסטיבל על המסך הגדול.
(אור)

מועדי הקרנה:
שבת 11.7 | 23:15 | סינמטק 3
שלישי 14.7 | 22:30 | סינמטק 3

כפתור הפנינה
El Botón de Nácar / The Pearl Button

הבמאי הצ'יליאני פטריסיו גוזמן שב לשלב בין המשיכה שלו לאסטורנומיה לבין הרהור על המצב הפוליטי בארצו ובעולם, מהלך אשר בוצע בצורה מרהיבה גם בסרטו הקודם, ״נוסטלגיה לאור״. הפעם, המבט שלו מתמקד במים, אשר מצויים ברחבי היקום ומעיניקים חיים. לצ'ילה יש גם את רצועת החוף הארוכה ביותר בעולם, אך לטענת הבמאי אנשיה איבדו את הקשר עם הים ועם המים. הסרט שלו הוא שילוב בין סרט מסה פיוטי לבין סרט תיעודי קונבנציונלי יותר, המתמקד בקיפוח היסטורי מהותי אחד: הריגת הילידים בפטוגניה על ידי המתיישבים הלבנים שייסדו את צ'ילה המודרנית. לא רק הריגה בפועל, אלא גם הריגה של תרבות שהייתה קשורה יותר למים בפרט וליקום בכלל. הוא מדבר בעיקר עם שרידים אחרונים של שבט אשר שפתו דועכת, שבט של מדוכאים עד עצם היום הזה. הבמאי תוהה איזה שריד נותר לתרבות שהם היו חלק ממנה, או איזה שריד נותר בכלל לאדם, דימוי המועבר גם דרך כפתור הנמצאה בקרקע הים.

הסרט דן בדיכוי, בשאלה איזה שרידים מותיר האדם לאחר שהוא נמחק על ידי אדם חזק יותר, או על ידי כוח חזק יותר. יחד עם זאת, מדובר גם בשיר הלל לטבע המכיל צילומים עוצרי נשימה של צ'ילה, של החלל החיצון ושל צ'ילה מן החלל החיצון. הקול הרך של הבמאי המלווה את היצירה בהרהורים מחושבים מעניק לה מימד כמעט מכשף. אף כי קטעי הראיונות בסרט לא מגיעים לעוצמה של צילומי הטבע (בעיקר אלו הפותחים את הסרט) מדובר ביצירה תיעודית שלמה ומרתקת.
(עופר)

מועדי הקרנה:
שבת 11.7 | 12:30 | סינמטק 2
שלישי 14.7 | 10:15 | סינמטק 3
שישי 17.7 | 17:30 | סינמטק 3

ילדה הולכת הביתה לבד בלילה
A Girl Walks Home Alone at Night

אחד הסרטים המדוברים השנה בסצנת האינדי בפרט ואולי גם בעולם הקולנוע בכלל, מגיע הישר אל רצועת ״אל תוך הלילה״ של הפסטיבל. קל להבין את האפיל של הסרט, המתוייג כפנטזיית ערפדים איראנית בשחור-לבן גותי, וזאת למרות שהוא הפקה אמריקאית, גם אם דוברת פרסית. אפשר גם בהחלט להבין את האכזבה היחסית שמתלווה אל הצפייה בסרט כה מדובר אך לגמרי קטנטן, כפי שקרה לאור במסגרת ״אימת החודש״. כך או כך, זה מסוג הסרטים ששווה לבחור בהם ולו רק כדי שתהיה לכם ולכן דעה עליו בשיח השנתי.

אחת הסיבות לחמקמקות של הסרט היא שההבטחה שבבסיסו מתפוגגת ומתממשת מחדש מספר פעמים במהלך הצפייה. העלילה מתרחשת במקום בשם ״עיר רעה״ ובו ערפדית חובבת ליונל ריצ׳י מהלכת אימים על אנשי הלילה הפוקדים את הרחובות. או שאולי היא הופכת את המקום לטוב יותר? חושיה משתבשים כשהיא פוגשת את הגיבור הנוסף של הסיפור, צעיר נעים מראה המנסה למחוק חוב של אביו לפושע מקומי, וליבו יוצא אל הדמות המסתורית הלובשת חיג׳אב מסורתי ותחתיו חולצת פסים מתריסה, כשהיא רכובה על סקייטבורד.

כל זה אולי נשמע מאוד מגניב, אבל בפועל הסרט בעיקר מנסה להגניב בכוח (אני מאוד נזהר לא לזרוק פנימה את המילה ״היפסטרי״). קשה לומר שהוא סרט אימה, או למעשה לקטלג אותו תחת קטגוריה אחת. הסרט משנה את הטון שלו לפי מצב רוחו, לרגעים מכיל אימה די גרפית ומגביר את הווליום של המתח, לפרקים מתעכב על ניסיון להיות פיוטי, ולרגעים מכיל את סיפור האהבה הכי יפהפה ועצוב שראיתי השנה, כזה שבו האהבה כואבת ועצורה כמו ערפדית שמתאפקת לא לנשוך צוואר למרות איזה וריד פועם שקורה בשמה (כלומר, לו היה לה שם).

לפרקים הצליח הקסם המוזר של הסרט לשבות אותי, אבל כמעט תמיד נזרקתי חזרה אל תחושת תסכול בסצנה העוקבת. זו קצת קלישאה לומר זאת, אבל מאוד לא מפתיע שמדובר בסרט ביכורים, על מגרעותיו ומעלותיו. ניכרת כאן היקסמות והתאהבות של הבמאית, אנה לילי אמירפור, בחומרים שצילמה. מצד אחד זו תחושה שבהחלט יכולה לעבור אל הצופה, ומצד אחר מאוד ברור מתי הייתה צריכה היוצרת לשחרר מעט ולתת לסרט לרוץ חופשי. אם הסקרנות אוכלת אתכם ואתכן, אל תקשיבו לאיש ונסו את הסרט הזה. במקרה הכי גרוע הרווחתם חוויה אסתטית למדי וניצוצות של יוצרת בהתהוות.
(אורון)

מועדי הקרנה:
שני 13.7 | 22:00 | סינמטק 3
חמישי 16.7 | 22:30 | לב סמדר

המתנקשת
The Assassin

הבמאי הו שיאו-שיין הוא שם נרדף לקולנוע אסייתי רב חשיבות, כזה שמעניק חוויות ויזואליות נפלאות עם סיפורים הנגללים בקצב שונה, מדיטטיבי, מאתגר. סרטו משנת 1989, "עיר של עצבות", שהיה הזוכה הגדול של פסטיבל ונציה באותה שנה, הוא אחד הסרטים האהובים עלי.
שיאו-שיין מביים סרט בממוצע כל שנתיים או שלוש, והוא תמיד מתקבל בברכה בפסטיבלי העולם. שיא חדש בקריירה המרשימה שלו נקבע ממש עכשיו, כאשר זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן על "המתנקשת". זה היה הסרט השביעי שלו שהשתתף בתחרות הרשמית של קאן (לא כולל "הבלון האדום" שהשתתף במסגרת מבט מסוים).

הזכייה בקאן הייתה אחת המפתיעות אפילו יחסית לרצף ההפתעות של רוב הזוכים בפסטיבל היוקרתי. זאת מכיוון שעל אף הקונצנזוס הרחב על יופיו עוצר הנשימה של הסרט, רוב המבקרים והצופים שהתבטאו על "המתנקשת" יצאו מסויגים במקרה הטוב, או כאשר עיניהם נפוחות משינה במקרה הרע (נחשו לאיזה צד אורון שייך).
בעקבות היחס הכללי אל הסרט והיכרותי עם הקולנוע של שיאו-שיין, נכנסתי להקרנה בידיעה שהוא יצריך ממני תשומת לב רבה מבדרך כלל, ולא בהכרח ייתן לי את חווית הצפייה המיידית והרגילה, על אף שמדובר בסרט תקופתי על רוצחת מיומנת.
זה לא עזר.

תמיד יכול להיות שהאשם הוא בי, אבל בכל היקר לי, פשוט לא הבנתי שום דבר ממה שקרה בסרט. לאחר ההקרנה חלקתי זאת בחשש עם חברי לצפייה, וגיליתי שאינני היחיד, כך שהייתה בזה נחמה. הסרט הוא יותר מכל דבר אחר דרמה פוליטית על סין העתיקה, וככזה פשוט לא הצלחתי למצוא בו את ידי ורגלי, בטח שלא לפתח עניין במשהו שקורה על המסך. במהרה זה הפך להיות צפייה קשה במיוחד, משעממת באופן חריג, כזו שאפילו היופי העצום ששוטף אותה לא הצליח להציל.
ל"המתנקשת" יש את עיצוב התלבושות הכי מרהיב שראיתי השנה בקולנוע, כמה אימג'ים עוצרי נשימה, ושחקנית ראשית יפה בצורה קיצונית (תחשבו אנג'לינה ג'ולי הטיוואנית. קוראים לה קי-שוּ, אגב. זה קורע אותי מצחוק). זה בהחלט לא משהו לזלזל בו, אבל לדאבוני לא ימנע ממני להכריז בצער רב שהסרט הזה פשוט לא עניין אותי במאום.
(אור)

מועדי הקרנה:
שישי 10.7 | 17:30 | לב סמדר
רביעי 15.7 | 15:00 | סינמטק 1
שבת 18.7 | 19:45 | סינמטק 1

הילדה בוערת
 Magical Girl / La Niña de Fuego

אל תתנו לתקציר של הסרט הזה לבלבל אתכם – ״הילדה בוערת״ הוא הכל חוץ מדרמה סוחטת דמעות על אב שיעשה הכל בשביל בתו חולת הסרטן. כלומר, כל זה נכון, אבל הדבר שהוא בוחר לעשות מתחיל למעשה שרשרת של טירוף שלא נגמרת ולא עוצרת עד הסיום, כיאה לסרט באסקי בפרט וספרדי בכלל. הקצב אמנם מדוד והעשייה מוקפדת, וכל המימד הרגשי מעט חנוק בשל הבחירה במוזיקה דיאגטית בלבד – אבל המבנה המתעתע של היצירה הוא למעשה גרף שהולך בכיוון אחד בלבד בכל הקשור להתרחקות עד כדי התנתקות מכל מה שמקובל וסביר בחברה. הגיבור הראשון שאנו פוגשים הוא מורה מפוטר וקשה יום המבקש לשמח את בתו החולה ולהגשים לה משאלה הנוגעת לדמות האנימה האהובה עליה, אבל המציאות הכלכלית בספרד דוחפת אותו אל מחשבות נפשעות. דרכו מצטלבת באופן מוזר ולא צפוי עם זו של אישה מעורערת המנסה לשמור על הזוגיות שלה למרות חוסר יציבותה, ואם אתם חושבים שיש לכם ולכן כיוון לגבי לאן כל זה הולך – תשכחו מזה.

בסרטו השני של קרלוס ורמוט (״Diamond Flash״) עוסק הבמאי בין היתר בפערי המעמדות בספרד של ימינו, ובקונפליקט הנצחי של העם הבאסקי השואף לאזן בין השכל לרגש אבל נגרר לאסונות בשל כך. באופן אירוני, הסרט הזה נוצר בעזרת מימון-המונים, ואת סרטו הבא כנראה יפיק ויממן פדרו אלמודובר. הערכה נוספת מבית הגיעה עם זכייתו של הסרט בפרס הראשון בפסטיבל סן-סבסטיאן, ובהחלט הרגשתי שהחמצתי כמה בדיחות פנימיות של ספרדים, או אזכורים שלא לגמרי הבנתי עד הסוף. למשל, בדומה ל״בלדה טריסטה״ של אלכס דה לה איגלסיה, הסרט נקרא על שם שיר המנוגן במלואו בפסקול, ולא, אני לא מתכוון לשיר של אלישה קיז, אלא לאחד בספרדית. אבל גם בלי הרובד הנוסף שפנה רק לבני ארצו של הבמאי, אני בטוח שאם תבואו עם סבלנות לפן המותח של הסרט, וקצת חוסן נפשי לבחינת הגבולות האנושיים של טוב ורע שסביבה נבנית הדרמה שלו, תוכלו להנות ולהתעניין כפי שעשיתי אני. זה כולל להיחרד בלא מעט רגעים וגם לצחוק באחרים, ואז להרגיש אשם על כך.
(אורון)

מועדי הקרנה:
ראשון 12.7 | 21:45 | סינמטק 3
שבת 18.7 | 22:00 | סינמטק 2
ראשון 19.7 | 19:30 | סינמטק 1

האמא השנייה
Que Horas Ela Volta / The Second Mother

סרטה הברזילאי של אנה מוילארט מגיע לירושלים עטור פרסים, ביניהם שניים מפסטיבל ברלין, פרס התסריט בפסטיבל ריבראן ופרס מיוחד על משחק מסאנדנס.
"האמא השנייה" הוא כולו פשטות, הן בשפה הקולנועית שלו והן בעלילתו. זהו סיפורה של סוכנת בית בברזיל, שחיה אצל מעסיקיה העשירים (מעצבת פנים ואדריכל) ולמעשה גידלה את ילדם הקטן, שעכשיו הוא כבר נער שקשור אליה מאוד. כל זאת בזמן שאת בתה שלה נאלצה לעזוב לטובת העבודה עוד כשהייתה ילדה. הסרט נפתח כשבתה המתבגרת עומדת להתחיל את לימודיה, ומתכוונת להגיע לביקור, שיערער את כל הבית.
הסרט עצמו מתנהל באופן כמעט אגבי, כזה שמזכיר את הקולנוע של אוזו. הצילום כמעט תמיד בגובה העיניים, העריכה שלו קונבנציונלית וגם העלילה צפויה למדי. מ"תיאורמה" האיטלקי ועד "המשרתת" הדרום קוריאני, אנחנו כבר מכירים איך אדם זר ממעמד נמוך יכול לערער את יסודותיה של הבורגנות. ב"האמא השנייה" מוילארט אמנם לא הולכת על מקום של מותחן, אבל כן משאירה הרבה מקום למיניות, באופן שנדמה מעט קלישאתי.

עם זאת, קשה להתנגד לרגש של הסרט הזה, בעיקר בזכות הנכס המרכזי שלו, רג'ינה קאסה, המגלמת את סוכנת הבית, את "האמא השנייה" והראשונה. היא באמת מופלאה בכל רגע ורגע. על אף שדמותה מרגיזה לעיתים בקונפורמיסטיות שלה, בטבעה להתכופף ולקבל את החיים כמו שהם, ועל אף שהסרט שאליו נקלעה לא אומר שום דבר חדש על היררכיה בין המעמדות והמינים, קאסה יוצקת פנימה עולם ומלואו, ונותנת לסרט הרבה יותר ממה שיש בו על הנייר. זהו אחד מהתפקידים המרשימים שראיתי השנה והוא לבד מצדיק את הצפייה בסרט החביב הזה, שאני די בטוח שבסופו תמצאו את עצמכם נרגשים מאוד.
(אור)

מועדי הקרנה:
שישי 10.7 | 21:45 | לב סמדר
רביעי 15.7 | 12:30 | סינמטק 1
שישי 17.7 | 17:15 | סינמטק 1

החדר האסור
The Forbidden Room

סרטי הבמאי הקנדי גאי מאדין מגיעים כמעט בדרך קבע לפסטיבל ירושלים, על מנת לפצל את הקהל: מדובר באחד מן הבמאים המאתגרים ביותר אשר הקולנוע העכשווי מציע לקהל הפסטיבלים. מאדין מנסה לאמץ בסרטיו טכנקיות קולנועיות שנזנחו מזמן על ידי הזרם המרכזי – הוא יוצר סרטים השואלים את אמצעי המבע שלהם בעיקר מן הקולנוע האילם, גם במקרים בהם מדובר בסרט מדבר. הוא עושה זאת גם בסרטו החדש, שהוא אחד מן המאתגרים ביותר, וגם אחד מן המרהיבים ביותר, בקריירה שלו.

כל טכניקה קולנועית הינה למעשה אמצעי לספר סיפור, ומאדין (שיצר את הסרט יחד עם אוון ג'ונסון בתור במאי-שותף) שואל מה אם נוכל היום לספר סיפורים בדרך בה הקולנוע האילם סיפר סיפורים, או הציג חזיונות. לכן, הסרט בוני מבנה נראטיבי מתעתע: כל סיפור הוא בעצם פתח לסיפור פנימי נוסף הנובע ממנו, אם או בלי קשר ישיר. וכך, בצוללת המובילה ג'לי, שארבעת אנשי הצוות שלה מתמודדים עם אובדן חמצן, מופיע בלי שום הסבר הגיוני איש יערות. הוא זוכר רק שהוא ניסה להציל בחורה מכנופיית הזאבים האדומים, לאחר מבחני הכוח, שנועדו על מנת להסתנן לחבורה, אנו חוזים באותה גיבורה בורחת באמצעות חלום, הנפתח לווידאוקליפ, ובעוד סיפורים המובילים לסיפורים אחרים ולעתים חוזרים לסיפורי המוצא. אין טעם לנסות לספור כמה קווי עלילה שונים נפתחים, כאשר מדי פעם ובמקביל אנו מקבלים הרצאה על תולדות האמבטיה (כולל הוראות לרחצה). צריך לנסות להישאב לתוך העולם המופשט אך העשיר בפרטים של החוויה הקולנועית אשר בוראים מאדין וג'ונסון.

מאדין הוא חובב לא רק של ניסיונות בטכניקה, אלא גם של עלילה סוריאליסטית הנוגעת בטאבואים רבים, בעיקר בכל הקשור ליחסים בתוך המשפחה. דומה כי ״החדר האסור״ הוא מעין זיקוק מרוכז של כל מאפייני הקולנוע שלו. יש הרבה מחוות לקולנוע האילם, בעיקר דרך שימוש בכותרות ולעיתים בשילוב עם דיאלוג, כאשר רמת הכתיבה הספרותית של הכותרות משלבת בין הומור שחור לפואטיות. העריכה המהירה משלבת לא פעם תמונה בתוך תמונה וחובבי האקספרסיוניזם הגרמני ימצאו בסרט מבחר מחוות מרגשות. חלק מן השחקנים מגלמים דמות אחת, אחרים כמה דמויות שונות (ויש דמויות אשר מגולמות בידי יותר משחקן אחד) כאשר גודל התפקיד אינו קשור למידת הפרסום של השחקן. ויש בסרט כמה שמות מכורים, בעיקר מצרפת. הסרט, בדרכו, גם נוגע בז'אנרים פופולאריים ובוחן את המוסכמות שלהם. בין היתר יש כאן סרטי הרפתקאות, סרטי אימה (אבל מבלי לנסות להפחיד), סרטים מוזיקליים וסרטי תעודה.

כפי שבוואדי הבנתם, מדובר בסרט מאוד מאתגר ולא תמיד פשוט להבנה – אבל כמעט מדי דקה יש בו רגע מבריק, או סיפור קצר שובה לב, כמו אהבה אבודה בין רופא שכל חייו עצמות לבין אישה אותה הוא מציל ומאבד לטובת סירנות המורכבות מעצמות. הסרט דן באהבות אבודות, בין אם על ידי גורל ובין עם על ידי אמנזיה בו לוקות הרבה מהדמויות. למעשה, הסרט דן ביכולת להגדיר את עצמך מול העבר, לגבש זהות כאשר הזיכרון וחווית הקיום האנושי הופכת לנזילה. לאמנזיה יש גם משמעות נוספת ביצירה: זוהי גם מחווה לסרטים ישנים באשר הם, בדגש על סרטים אבודים. לפרקים, הסרט דומה לחלקי סרטים מתוך יצירות שלא הושלמו.

הסיום לופת יחד דימויים מכל הסיפורים וכמה קווי עלילה אשר דומה כי טרם נראו קודם למונטאז׳ מרהיב אחד, אשר בסופו של דבר מייצר פתרון עלילתי אחד, שורה תחתונה אשר לכאורה פותרת משהו מן עלילת הסרט, אבל בעצם לא פותרת הרבה: האם באמת ניתן לפתור טראומות, אובדן זהות, או כל סוג של שינוי העובר אדם?

הסרטים של מאדין הם תמיד ניסיונות, שעובדים רק על חלק מן הקהל ובעצם לא הכל בהם בהכרח עובד. במקרה הזה, לדעתי הסרט מתחבר לאחת מן היצירות היותר מרתקות וסוחפות שלו, כך שהדעה שלי על הסרט הינה המלצה חמה מאוד, עבור מי שמוכן להשקיע הרבה בסרט קולנוע ולהתנסות בדבר שלא דומה לשום דבר אחר במידה וטרם ראה סרט של הבמאי. עבור מי שכבר יודע כי הוא מסתדר עם הסגנון של מאדין, הסרט הוא בגדר חובה. יחד עם זאת, זהו סרט גדוש מאוד מכל בחינה אפשרית ואני מקווה כי הרחבתי מספיק בטקסט זה גם על הסיבות הרבות בגינן חלקים רחבים מן הקהל לא יהנו מן היצירה.
(עופר)

מועדי הקרנה:
חמישי 9.7 | 19:15 | סינמטק 2
שבת 11.7 | 16:00 | סינמטק 2
שישי 17.7 | 17:30 | סינמטק 2

לפני שאני נעלם
Before I Disappear

בשנת 2013 זכה שון כריסטינסן באוסקר על סרטו הקצר "עוצר", ועל כן מצא לנכון להפוך אותו לסרט באורך מלא. הוא אסף שוב את רוב אנשי הצוות, כולל כמה מהשחקנים, הרחיב את התסריט, והפך אותו ל"לפני שאני נעלם", גם הוא עשה סיבוב נאה בפסטיבלי העולם – מוונציה ועד אוסטין – וגם זכה בפרס חביב הקהל ב-SWSX.

כריסטנסן גם מככב בתפקיד הראשי, בתור בחור צעיר בתהליך הרס עצמי די מתקדם, שמוצא את עצמו נאלץ לשמור על אחייניתו לבקשת אחות עימה הוא בקשר בעייתי (אמילי רוסום). כך הם מוצאים את עצמם מסתובבים בלילה סוריאליסטי ברחובות העיר.
כריסטנסן מצלם ומעצב את הסרט שלו בתנופה שבאמת מזכירה קולנוע קצר. כמעט בכל רגע, הסרט הזה, על אף תקציבו המוגבל, פשוט יפהפה. כמו סרטי ביכורים מפורסמים אחרים ביניהם "גארדן סטייט" או "וידויים של מח מסוכן", סרטו של כריסטנסן הוא קודם כל חוויה ויזואלית מוצלחת במיוחד, התפרצות של רעיונות ויזואליים, שנתמכים בפסקול סוחף. המשחק – שכולל גם הופעות של רון פרלמן, ריצ'רד שיף, פרן קרנץ ("ממזרים מוצצי דם", "בקתת הפחד") ועוד – גם הוא משדרג את הסרט.

כשזה מגיע לתסריט, כבר יש יותר מהמורות. גם בלי לדעת שהסרט מבוסס על יצירה קצרה יותר, ישנה הרגשה של מתיחה שלא לצורך, והתהליך ששתי הדמויות הראשיות עוברות מוכר וצפוי. הבחור האורבני האבוד שמוצא טעם לחייו לאחר מפגש כפוי עם ילד או ילדה הוא לא בדיוק הדבר הכי רענן בו נתקלנו לאחרונה ("רוג'ר דוג'ר", "ביג דדי" ועוד עשרות עשו זאת לפניו) והכתיבה של כריסטנסן לא עושה הרבה כדי לייצר משהו חדש או אחר. זוהי חולשה די משמעותית, כזו שמונעת מהסרט להיות צפיית חובה או אפילו משהו שמתקרב לזה, אבל בכל זאת יש מספיק מה לאהוב ב"לפני שאני נעלם" והסקרנות לגבי סרטו הבא של כריסטנסן גדולה בהחלט.
(אור)

מועדי הקרנה:
שני 13.7 | 11:00 | לב סמדר
שלישי 14.7 | 13:00 | לב סנדר

סבתא
Grandma

אל (לילי טומלין) היא אמנם משוררת אינטלקטואלית ומעוררת הערצה, אבל גם אדם נוראי, כפי שהיא מעידה על עצמה. אנו נחשפים לכך מיד בסצנת הפתיחה, בה היא נפרדת בצורה נטולת רגש ממי שהייתה בת זוגה בחודשים האחרונים (ג׳ודי גריר, שאני לא מפסיק להתרעם נוכח הפער בין היכולות המוכחות שלה למיעוט זמן המסך שהיא מקבלת לאחרונה בסרטים). ואם הגיבורה חשבה שהבוקר שלה לא יכול להיות קשה יותר, על מפתן דלתה מופיעה נכדתה קלת הדעת (ג׳וליה גארנר), שהתעברה באופן בלתי רצוי ואין לה כסף להפלה – אבל תור לשעת הערב היא כבר קבעה. כיוון שהסבתא אינה אשת רוח, ורק המחשבה של לספר אודות ההריון הבלתי רצוי לדמות המקשרת בין השתיים מעבירה צמרמורת בשדרתן, פוצחות השתיים במסע להשגת הסכום הדרוש שמהווה מנוע צפוי וראוי לקומדיית האינדי החמדמדה הזו.

הבמאי והתסריטאי הוא פול ווייץ, מי שהחל את הרומן שלו עם הקולנוע האמריקאי ב״אמריקן פאי״ ומאז מנסה להשתדרג (״רווק פלוס ילד״, ״בחברה טובה״). קשה לומר שהוא יוצא מהקווים הקבועים מראש של תת-הז׳אנר הפופולרי, כפי שקשה להגיד שזה מפריע. ברור כי השתיים יפגשו בדרך דמויות אקסצנטריות שיובילו לסיטואציות קומיות (ויגולמו בידי פרצופים מוכרים), כשם שמובן שבמהלך המסע ילמדו משהו לא רק האחת על השנייה אלא גם על עצמן. החשש הכבד ביותר שלי היה שהשיעור שיילמד כאן הוא שאסור להפיל בשום אופן, כיאה לסרט המגיעה מאמריקה השמרנית, אבל מלבד אלמנט המתח הזה הסרט מתנהל על מי מנוחות ומשרה אווירה קלילה למדי, אפילו כשהוא נוגע בעצבים חשופים ומעלה מועקות מעברה של הסבתא חסרת העכבות. מסוג הסרטים שאני תמיד שמח לפגוש בפסטיבל ירושלים בין יצירה מאתגרת אחת לשנייה, ממתק להמשך הדרך.
(אורון)

מועדי הקרנה:
שישי 10.7 | 20:00 | לב סמדר
חמישי 16.7 | 20:15 | סינמטק 1
שבת 18.7 | 14:30 | סינמטק 3

תקשיב פיליפ
Listen Up Phillip

פסטיבל ירושלים מציג לא אחד, אלא שני שיתופי פעולה של הבמאי הצעיר אלכס רוס פרי והשחקנית הנפלאה אליזבת' מוס. האחד הוא "מלכת העולם" שאותו לא ראיתי, והשני הוא זה, "תקשיב פיליפ" שאותו דווקא כן ראיתי (ואפילו הזכרתי אותו באחד מפוסטי האוסקר).
אציין שלושה דברים כבר מעכשיו – "תקשיב פיליפ" הוא אחד הסרטים העצמאיים המדוברים ביותר של השנה האחרונה ולא מעט קפצו עם שלטים עליהם כתוב "וודי אלן" ו"ווס אנדרסון" כאשר דברו עליו, הדבר השני הוא שאני לא סבלתי אותו, והדבר השלישי הוא שלפי מיטב הבנתי אני במיעוט נחרץ.

מה שבהחלט אפשר לומר לזכותו של הסרט, זה שהוא מתנהל בסנכרון מרשים במיוחד יחד עם הגיבור שלו. שניהם מרגיזים, זחוחים, יומרניים, מדברים הרבה ועושים מעט. בהחלט יכול להיות שזו הייתה המטרה של פרי, לייצר דמות שהסרט שבו היא מתנהלת תואם אותה בדיוק, ובמקרה הזה ההצלחה היא יוצאת דופן.
ג'ייסון שוורצמן מגלם את פיליפ, סופר צעיר שנמצא בחרדות לאחר הצלחת יצירתו הקודמת, ואת חייו הוא מנהל בחשיבות עצמית מופרזת, דבר שמרחיק ממנו את בת זוגו (מוס) אבל מקרב אותו לאלילו, סופר מפורסם בשם אייק זימרמן (ג'ונתן פרייס). בהקשר הזה, שוורצמן הוא ליהוק ראוי לדמות של פיליפ, גם כי הוא שחקן טוב בפני עצמו, אבל בעיקר מכיוון שהוא לא צריך לעשות הרבה כדי לעלות על העצבים. בהקשר הזה דווקא אולי היה עדיף לקחת שחקן שיכול להעניק לסרט גם צדדים רכים יותר, כדי שנוכל לראות מעבר ליהירות של פיליפ.

רגעי חסד רבים מקבל הסרט בזכות אליזבת' מוס, שמשמח מאוד לדעת שיש לה חיים אחרי "מד מן". בעיני מוס היא מהשחקניות הצעירות המוכשרות ביותר שפעולות כיום וב"תקשיב פיליפ" היא זוהרת בזכות שילוב על עדינות וכוח. אני לא בטוח אם אני יכול להגיד שהיא מצדיקה את הצפייה בסרט הזה, אבל כל רגע בנוכחותה הוא משהו שאני לא אוותר עליו.
(אור)

מועדי הקרנה:
שישי 10.7 | 15:15 | לב סמדר
שלישי 14.7 | 15:45 | סינמטק 1

יומן של מתבגרת
The Diary of a Teenage Girl

לכאורה, אינדי אמריקאי על רומן אסור בין נערה המתחילה את התבגרותה המינית לבין החבר הנוכחי של אמה, עם שחקנים מוכרים כמו אלכסנדר סקארסגארד וקריסטן וויג. למעשה, הרבה יותר מגעיל ממה שנדמה בהתחלה, לפחות בעיניי. בניכוי הקונפליקט הבודד שנמרח לאורך כל הסרט, איך ומתי יתגלה הקשר החולני בין הגיבורה ואביה החורג, מדובר ברצף של סצנות פורנוגרפיות נטולות רגש בין דמויות שלא הצליחו לעורר אצלי אפילו רחמים מרוב שהן סתומות וסתמיות. יכול להיות שיש כאן התייחסות אמיתית וכואבת להתבגרות דרך מיניות, אבל להרגשתי ניסתה יוצרת הסרט, מריאל הלר, לסמן וי על כל טאבו מיני מיינסטרימי ואז כאילו ניפצה אותו, אבל באופן האמריקאי והשמרני ביותר שקיים.

בנקודה זו כדאי לציין שהסרט מבוסס על ספרה של פיבי גלוקנר, ומתרחש באווירת המתירנות ששררה בסן-פרנסיסקו של אמצע שנות השבעים. כתוצאה מכך מצולם הסרט באופן המשרה תחושה של צילומים מאותה תקופה, בעזרת הדרך בה האור נלכד בעדשת המצלמה, ומעוטר בפסקול של מיטב שירי השחרור המיני מאותן שנים. הבעיה היא שאל העולם הבהחלט אמין הזה מוכנסות שלוש הדמויות הראשיות שבאופן אישי התקשתי להתעניין בגורלן – מיני (בל פאולי), הנערה שמקליטה יומן ורק מספרת על כמה היא אוהבת סקס בלי שנכיר אותה באמת, דמות האם (וויג) שפחות או יותר עונה על הקלישאה של ילדת פרחים שמעולם לא התבגרה למרות שהביאה ילדים לעולם ומחליפה בני זוג כמו גרביים, ואותו בן-זוג נוכחי (סקארסגארד) ובוגדני שלא מסוגל להשאיר על עצמו זוג מכנסיים בקרבתה של טינאייג׳רית שהוא אמור לשמש לה כתחליף אב. יכול להיות שפספסתי כאן איזו רגישות יוצאת דופן בין סצנת סקס מחליאה לזו שאחריה, אבל חוץ מבחילה קלה וזעם מינורי על קולנוע רפטטיבי ומשעמם לא חשתי בדבר.
(אורון)

מועדי הקרנה:
שבת 11.7 | 12:45 | לב סמדר
שלישי 14.7 | 22:15 | סינמטק 1
שבת 18.7 | 22:30 | סינמטק 1

אני מחייכת בחזרה
I Smile Back

תקנו אותי אם אני טועה, אבל לדעתי מדובר בתפקידה הראשי הראשון של הקומיקאית שרה סילברמן, בסרט שכולו נשען עליה. ואם זהו איננו הראשון, זו בוודאי הפעם הראשונה שהיא מחזיקה על עצמה דרמה כבדה שכל קשר בינה לבין הפרסונה הקומית שלה מקרי בהחלט. בתור ידידת סינמטק ירושלים, שכיבדה בנוכחותה את פסטיבל הקולנוע היהודי שהתקיים בו לפני כמה חודשים, לא מפתיע שהסרט הזה מוקרן בפסטיבל.

"אני מחייכת בחזרה" הוא סיפורה של אישה בדרכה המהירה אל התחתית. סילברמן מגלם את לייני, אמא לשניים ונשואה לבעל אוהב (ג'וש צ'ארלס, וויל מ"האישה הטובה" שנטישתו את הסדרה כנראה הרגה אותה), שלא מצליחה להשיל מעליה את התמכרותה לאכוהול וסמים, המעכלים את גופה ונפשה.

סרטו של אדם סאלקי הוא דרמה קטנה וקשה מאוד לצפייה, שאי אפשר להתעלם מהיכולות שלה להכות בבטנו של הצופה, אך אני חייב להתוודות שכל רגע שבו אני חושב על הסרט רק מבליט את חולשותיו וגורם לי לחבב אותו פחות.
סאלקי מתחיל את סרטו בנקודה מעניינת, אך כזו שמייצרת מלכודת שהסרט לא מצליח להתעלות מעליה – אנחנו נכנסים לעלילה כאשר לייני עמוק בתוך העולם האפל של ההתמכרות. אנחנו לא מכירים אותה כאשר הייתה בן אדם מתפקד, או בשלב בו היא יוצאת מגמילה ומנסה לבנות את חייה מחדש. שלא נגיד כמו "רקוויאם לחלום", "שרי בייבי" עם מגי ג'ילנהאל, "21 גרם" או "רייצ'ל מתתחנת", אם להזכיר כמה סרטים בולטים שעסקו בנשים בתהליך הרס עצמי, הסרט הזה מראה לנו את הדמות הראשית בעליבותה כבר מהרגע הראשון. מבחינת חווית הצפייה יש לזה אפקט רב ערך, אבל הפן השלילי הוא שזה מונע מהסרט לגרום לנו לראות את הדמות מעבר לחולשותיה, להבין אותה ולקוות להתאוששותה, מה שמותיר אותנו עם תחושה שאנחנו צופים בסיפור מוסר על נזקי ההתמכרות, ותו לא.

אני לא מנסה לזלזל בנקודת המוצא של הסרט, כי אין ספק שחשוב לספר סיפורים כאלה, ואנשים שנלחמים בהתמכרות זקוקים לייצוג על המסך. מה שאני טוען הוא שאפשר לעשות סרטים כאלה עם ערך מוסף כלשהו, אפילו כזה שהוא רק רגשי ולא בהכרח קולנועי או אינטלקטואלי. כמו למשל "אהבה של גבר לאישה" עם מג ריאן.
"אני מחייכת בחזרה" אולי חשוב בהקשר של הנצחת המלחמה (האבודה?) בהתמכרות, אבל פחות בהקשרים אחרים.

לסרט אין שום דבר להתהדר בו מעבר להופעתה של סילברמן, ועל אף שזו מרשימה במיוחד, אין זה מספיק, וגם היא לעיתים מפספסת. בסופו של דבר כל מה שהסרט מצליח לבשר לנו זה שסמים ואלכוהול זה רע, ושסילברמן יכולה להיות רצינית על המסך. בתאכלס, שני דברים שאנחנו יודעים היטב כבר לפני.
(אור)

מועדי הקרנה:
שבת 11.7 | 21:45 | לב סמדר
שני 13.7 | 9:30 | סינמטק 1
שבת 18.7 | 16:15 | סינמטק 3

טרילוגיית ״החיים״ של רוי אנדרסון
Roy Andersson's "Living" Trilogy

25 שנה של הפסקה היו בין הפיצ'ר השני של רוי אנדרסון לפיצ'ר השלישי שלו (זה יותר מן ההפסקה של טרנס מאליק). אבל לאחר שנים של בימוי פרסומות הוא חזר עם סגנון אישי וייחודי, ועם טרילוגיה של סרטים אשר מגיעים אחת לשבע שנים. בדומה לצ'פלין, הסרטים של אנדרסון נכתבים במהלך הצילומים, מול המצלמה – יש לו רעיון לסצנה, הוא מצלם ומתקן את מעשי השחקנים עד לתוצאה האידיאלית. אבל אם שיטת העבודה היא של צ'פלין, סוג ההומר וההשקפה הקיומית קרובה יותר לבאסטר קיטון וז'אק טאטי, וייתכן שיותר מכך ללואיס בוניואל, מונטי פייתון, או ריימונד קארבר – אבל בתמהיל שלא דומה לדבר, שהוא כולו סגנון פרטי שרק יוצר אחד יכול לעבוד בו.

אנדרסון מגיש לנו קולנוע שמורכב מתמונות נבדלות, כל אחת מהן מתארת רגע בחיים או בדמיון (המציאות שהוא מתאר אומרת משהו על המציאות, אך לא בהכרח מנסה לחקות אותה). יש דמויות החוזרות לאורך הסרט, אבל העלילה לא ממש נעה באופן בו דבר מוביל לדבר. אנדרסון פשוט מתבונן בחיה האנושית מרחוק, בפריימים מעוצבים היטב, כמעט בלי תנועות מצלמה, במבט המאופיין בהומור שחור וקר מאוד, הבורא לא פעם רגעי מופת. השאלה מהו צלם אנוש וכיצד בני אדם מתנהגים זה בחברת זה זוכה לתשובות מפתיעות בסרטיו. "קשה להיות בן אדם" אומרת הדמות הקרובה ביותר לגיבור ב״שירים מן הקומה השנייה״, הראשון בטרילוגיה, ודומה כי אנדרסון מבין היטב קושי זה ומתאר אותו בסדרה בלתי פוסקת של סיטואציות קשות. גם במקרה זה, אני מודה כי טרם צפיתי בסרט האחרון בטרילוגיה, ״יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום״ – אני שומר אותו לפסטיבל. אבל זו הזממנות להמליץ על שני הסרטים הראשונים בטרילוגיה: ״שירים מן הקומה השנייה״, ו-״אתם, החיים״ שיוקרנו ברצף במהלך הפסטיבל (שבת ה-18.7 בסינמטק 2 החל מ-12:00) בחגיגה של הומור שחור ופיוט מפתיע.
(עופר)

מועדי הקרנה של ״יונה מתיישבת״:
שבת 11.7 | 14:30 | סינמטק 1
שבת 18.7 | 18:00 | סינמטק 3 (לאחר הקרנת שני הקודמים בטרילוגיה באותו יום)
ראשון 19.7 | 11:00 | סינמטק 1

סיפורי הופמן
The Tales of Hoffmann

קטגורית הקלאסיקות השנה בפסטיבל מכילה לא מעט מוזיקה, והוליווד הקלאסית מיוצגת על ידי שני סרטים גדולים. האחד הוא ״רחוב 42״ של לויד בייקון (עם כוריאוגרפיה פורצת דרך לזמנה של בזבי ברקלי), שהיווה למעשה את הדגם לקומדיה המוזיקלית של מאחורי הקלעים. אף כי חלקים ממנו התיישנו, הדרך בה ברקלי רוקד עם בני אדם ומצלמה נותרת מרהיבה. האחר הוא ״יולנדה והגנב״, מפגש פסגה בין אחד מגדולי הרקדנים (פרד אסטר) לאחד מגדולי הבמאים (וינסנט מינלי)- כאשר במקרה זה אציין כי טרם צפיתי בסרט ואני מקווה להשלים אותו על מסך גדול בפסטיבל.

אולם, כמדומני, השיא מגיע דווקא מבריטניה, בסרט שהוא אופרה של ממש – עיבוד קולנועי לאופרה ״סיפורי הופמן״ של ז'ק אופנבך, בלי קטעים בהם אנשים לא שרים, וכאשר הטקסט מושר באנגלית. אבל הגדולה של הסרט אינה (רק) העברת האופרה למסך, אלא הפאר הקולנועי של צמד היוצרים מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, אמני הקולנוע העשיר ומרהיב, אשר השימוש שלהם בצבע נותר אחד מן המרהיבים בתולדות הקולנוע – צבע שהוא יותר יפה מכל צבע במציאות. מכיוון שמדובר באופרה המכילה גם כך אלמנטים של פנטזיה, מדובר במסע תענוגות קולנועי יוצא דופן, כאשר האפקטים הקולנועיים מאפשרים לבמאים להראות את מה שלא ניתן להראות היטב על הבמה – בעיקר את הפירוק של אולימיפיה, הבובה המכנית. פאוול ופרסבורגר נוכחים לא פעם במסגרת הקלאסיקות, וייתכן שזה בעקבות החיבה העזה שרוחש להם מרטין סקורסזי, שדוחף במשך שנים לשחזור עותקים חדשים לכל סרטיהם. מי שאהבו את ״נעליים אדומות״, סרט הבלט הידוע של הצמד, יקבלו בסרט זה את היצירה הנועזת ביותר שלהם – ואולי את היצירה הגדולה האחרונה שהם יצרו במשותף.
(עופר)

מועדי הקרנה:
שני 13.7 | 21:45 | לב סמדר
שישי 17.7 | 12:15 | סינמטק 1