סרטים מן העבר: "דוקטור ז'יוואגו"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

במהלך אפריל החלטתי להשקיע קצת זמן איכות עם המילה הכתובה, וקראתי את כל "דוקטור ז'יוואגו" של בוריס פסטרנק, שראה אור עכשיו בהוצאה חדשה של "כתר", בתרגום פטר קריקסונוב. מדובר בשני כרכים, משהו כמו 600 עמודים, לא כולל אחרית דבר מפורטת של המתרגם.
זאת לא הייתה הקריאה הקלה בעולם, בעיקר מכיוון שכמיטב הספרות הרוסית, לכל דמות בספר יש משהו כמו ארבעה שמות שונים (ז'יוואגו עצמו מכונה יורי, יורה, אנדרי אנדרייביץ' או ז'יוואגו, תלוי על איזה פרק נפלתם). וברוך השם יש לא מעט דמויות בעלילה האפית הזו, שמתפרשת ברובה על פני מעט יותר מעשרים שנה, אבל חובקת בתוכה תקופה כל כך עמוסה שזה מרגיש הרבה יותר.
על אף שלקח לי זמן להיכנס לזה, סיימתי את הספר די במהירות, מה שמעיד לא מעט על מידת ההנאה שלי ממנו. עלילותיו של הרופא הרומנטי דרך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, והתחבטויותיו בין שתי הנשים אותן הוא אוהב, חובקות בתוכן כמה רגעים נפלאים, ותמיד מרתק בעיני לקרוא על מקום אחר בזמן אחר.
בסופו של הספר, החלטתי אפילו למקסם את כל העניין, וחשבתי שגם צפייה בסרט משנת 1965, בסמוך לסיום קריאתו, תוכל להיות פרק מעניין של "סרטים מן העבר", ותוכל להשוות גם בין המקור והעיבוד.

האמת היא שאני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי סרט ממש אחרי שסיימתי לקרוא את הספר עליו הוא מבוסס, וזה בהכרח השפיע על הצפייה. התרעמתי על מספר דברים שהושמטו, אבל גם התפלאתי על הדרך בה הצליחו להעביר רגעים מרשימים מבין הדפים אל המסך. הסקירה הזו תחבוק את שני האספקטים, את הסרט בפני עצמו כקלאסיקה ישנה בעיניים עכשוויות, וגם את הדרך בה עובדה יצירה אחת למשנתה. הדגש יהיה, באופן טבעי, על הסרט.

"דוקטור ז'יוואגו" הספר הושלם בשנת 1957, אך בברית המועצות הוא צונזר עד שנים לאחר מכן, ולכן הסרט צולם בשנת 1964 בעיקר בספרד. בעולם המערבי הספר היה לרב מכר פנומנלי ולתופעת תרבות, בטח על רקע רדיפת המחבר במולדתו. ההפקה של הסרט הייתה מדוברת במיוחד, וכל שחקני הוליווד עמדו בתור. דיויד לין, שסיים זה עתה את יצירת המופת שלו, "לורנס איש ערב", שזיכתה אותו באוסקר (הוא גם זכה על סרטו הקודם "הגשר על נהר הקוואי", והפך לאחד הבמאים הבודדים שזכו באוסקר על שני סרטים רצוף), היה הבחירה הטבעית לתרגם את האפוס למסך. את התסריט כתב רוברט בולט, התסריטאי של "לורנס".
שני התפקידים הנחשקים של יורה ז'יוואגו ולארה אנטיפובה נלקחו על ידי עומר שריף וג'ולי כריסטי. בנושא הליהוק והשחקנים אגע בהמשך, ברשותכם.

"דוקטור ז'יוואגו" הסרט היה להצלחה קופתית מרשימה, אם כי הביקורות לא לגמרי תמכו בו. האמת היא שזה היה די טבעי, בטח בהתחשב בקאנוניות של הספר עמוס ההתרחשויות. מלאכת הצמצום של העלילה והדמויות קשה במיוחד, מה גם שהסרט הואשם ברומנטיזציה של התחושה הקשה והאכזרית של הקיום בעולם שמתאר הספר.
הסרט היה מועמד בסופו של דבר ל-10 פרסי אוסקר, וזכה בחמישה: עיצוב תלבושות, עיצוב אומנותי, צילום (כל שלושת אלה בקטגוריה המיועדת לסרטים בצבע), מוזיקה ותסריט (בולט זכה גם שנה לאחר מכן על "אדם לכל עת"). את פרס הסרט והבימוי לקח ממנו "צלילי המוזיקה".
אורכו של הסרט הוא שלוש שעות ועשרים דקות, וגם זה לאחר שנשלפו החוצה לא מעט קטעים, אם כי הוכנסו מספר אחרים שלא היו בספר. אבל אם מורידים ממנו את קטעי המוזיקה של האוברטורה, האינטרמישן, ואת סיקוונס הכתוביות, הוא עומד על משהו כמו שלוש שעות וחמש דקות.

הסצנה הראשונה של הסרט היא פרי מוחו של בולט, ואיננה חלק מהספר המקורי. הסרט נפתח עם ייבגראף ז'יוואגו (אלק גינס האחד והיחיד), איש צבא ברוסיה של שנות החמישים, אשר מחפש את אחייניתו האבודה, בתם של יורי ז'יוואגו ולארה אנטיפובה. אל לשכתו מוכנסת פועלת צעירה, ואותה הוא מתחקר לגבי זהותה. כאשר היא לא נענית לו, הוא פורש בפניה את כרוניקת חייו של יורי ז'יוואגו ואת הסיפור שהוביל ללידתה.
כך בעצם נקבעת המסגרת העלילתית של הסרט, נראטיב שמסופר בדיעבד.
קל להבין מדוע היה צריך את המסגרת הזו. כאשר יש קפיצות בזמן או דברים שצריך להשלים, קול-העל של גינס/ייבגראף ממהר להשלים לנו את הפרטים, ובנוסף גם מכניס מדי פעם משפטי חוכמה והתפלפלויות ליריות שכנראה אחרת היו הולכים לאיבוד במעבר בין הספר לסרט. בסופו של דבר הוא גם נותן למעשייה הדיכאונית של ז'יוואגו אופציה להסתיים בטון חיובי יותר, עם דמויות שכל העתיד עוד לפניהן, בשונה מגיבורי הספר, שגורלן לא היה מרהיב.

עם זאת, הבעיות של המסגרת הזו רבות יותר מהיתרונות, אם כי יכול להיות שזה באמת מפריע לאנשים שמכירים את המקור הספרותי יותר מאשר לצופים נקיים. קודם כל, השימוש בקול-העל לא אחיד. הוא נעדר למשך דקות ארוכות, צץ כשנוח ונעלם שוב. דבר שני הוא שנוכחותו מבהירה שהסיפור יתרכז בעיקר בתחום הרומנטי ולא בשאר הדברים החשובים לא פחות (ייבגראף בכל זאת מספר לה על היכרות הוריה). וזה רק בתחום העקרוני. מה שבעיקר מחליש את העניין הוא אספקט האמינות. ייבגראף מתאר סיטואציות שאין מצב שיכל לדעת, ובנוסף, המחשבה על שהוא בעצם חופר לילה שלם לבחורה צעירה ומבולבלת קצת מעלה גיחוך כשחושבים על זה.

אבל האמת היא שבשעתו הראשונה של הסרט זה לא מפריע כלל. וזאת מכיוון שחלקו הראשון, המספר על חייו של הדוקטור הצעיר ושל תלאותיה של לארה בצל ויקטור קומארובסקי הנאלח, הוא פשוט פיסת קולנוע עוצרת נשימה.
המשפט הבא אולי מובן מאליו ללא מעט אנשים, אבל עדיין נדמה שנוטים לשכוח את זה – דיויד לין הוא אחד הבמאים הגדולים ביותר של הקולנוע אי פעם. הדור שלנו מעריץ במאים שמכופפים את חוקי הקולנוע, שמחפשים דרכים חדשות לספר סיפור, בין אם בימינו אנו או בתקופתם. קובריק, לינץ', היצ'קוק, טרנטינו, ספילברג, גודאר, הם אלו שהסינפילים מעלים על נס. במאים אדירים מתקופה קלאסית יותר כמו לין, סירק והוקס, נשארים מאחור – וזה מצער.
לין עצום וגדול במיוחד לדעתי כי הוא יכול לייצר אינטימיות מדהימה גם בהפקות ענק עמוסות סטים וניצבים. ואני לא מדבר על אינטימיות בין דמויות, אלא על אינטימיות בין הדמות והצופה. אני יכול לכתוב ספרים שלמים רק על השעה הראשונה של "דוקטור ז'יוואגו", בעיקר בזכות השליטה הפלאית של לין במדיום הקולנועי.

עיצוב הסטים של מוסקבה – הרחובות והחדרים – מרשים אפילו כיום. לין לא מפספס אפילו מילימטר בתוך הפריים, והכל מונח בצורה מדויקת ואקספרסיבית במיוחד. אני חייב לציין פה גם את המעצב האומנותי ג'ון בוקס (זוכה ארבעה אוסקרים), את מעצבת התלבושות פיליס דלטון ("הנסיכה הקסומה") ואת הצלם פרדי יאנג.
אני, למשל, מכל הפאר של הסרט, אזכור במיוחד סצנה אחת המצולמת מבעד לחלון סגור, ובו נר דולק חושף לנו שיחה (שאת המלל שלה אנחנו לא יכולים לשמוע) בין לארה וארוסה פאשה. זו אולי אחת הסצנות הכי מרהיבות שראיתי, מרהיבה לא פחות מהתהלוכות עמוסות המשתתפים. השליטה בפריים היא לא הגיונית.
אפשר לראות בקלות איך הסיקוונסים הראשונים במוסקבה, שהם סוג של origin story לדמויותיהם של לארה ויורי, השפיעו על סרטים אהובים אחרים. "מולין רוז'" הוא ללא צל ספק הוא תולדה של הסרט, ומערכת היחסים בין ויקטור ולארה, המיקום שלהם בפריים ובחירת התלבושות שלהם, ממש נגנבה על ידי באז לורמן כאשר בא לביים את הדינמיקה בין סאטין (ניקול קידמן) והדוכס (ריצ'רד רוקסברו). אני גם משוכנע שמרטין סקורסזה שינן את הסרט לפני שניגש לביים את אחד מסרטיו האהובים ביותר עלי, "עידן התמימות". קשה לתאר כמה זהה הדמות של טוניה (ג'רליד צ'פלין) ב"זיוואגו" למיי (וינונה ריידר) ב"עידן". מהרגע שצ'פלין נכנסת לסרט לבושה בשמלה ורודה-בהירה, ומכניסה חיים ורוך לתוך הסרט, היא עומדת בניגוד לשחור והאדום הזועק של לארה, ממש כמו שריידר, בצבעי הפסטל הזכים, מובדלת ממישל פייפר היצרית בסרטו של סקורסזה משנת 1993.

הצלחה נוספת שמתניעה את הסרט כבר בתחילתו, היא הליהוק. קצת מוזר לחשוב על השחקן המצרי עומר שריף בתור הרופא הרוסי הצעיר והתם, אבל זה עובד נהדר. אני לא בטוח עד כמה שריף הוא אחד מהשחקנים הגדולים של הקולנוע, אבל העיניים שלו מביעות כל כך הרבה, ולין עושה בחוכמה כשהוא משתמש בדמות ובשחקן בעיקר כדי לראות את המתרחש. ז'יוואגו בתחילת הסרט הוא לא יותר מצופה, הוא מביט מהחוץ פנימה על ארצו המשתנה, ועל המלכודת של לארה. לצופה לא נותר אלא לשתף אתו פעולה. אנחנו ממש מתחברים למבט שלו, ודרכו אנו חווים את הקשת הרגשית של הסרט.
הדבר מעט אחרת עם ג'ולי כריסטי. השחקנית הבריטית, אז בת 24, היא אחת מהיפות ביותר שנראו על המסך אי פעם (היא עוצרת נשימה גם היום, אם תשאלו אותי), ולין מתפעל את זה ללא התנצלות ולא מבזבז הזדמנות אחת לפאר את יצירתו בעזרתה.
ברוב הסרט, נדמה שכל עיצוב הפריים וכל מערכת התאורה של ההפקה נועדה אך ורק כדי להבליט ולמרכז את עיניה הכחולות. אני באמת לא מצליח להיזכר בשימוש כל כך אינטנסיבי בעיניה של שחקנית, כמעט ברמה של קדושה, כמו בסרט הזה.

הופעות מעולות הן מנת חלקן גם של שאר הקאסט. טום קורטני ("קווארטט", "המלביש") הוא פאשה המהפכן הנלהב. הוא בהחלט מצוין, אבל מבחינתי אין ספק שאת תואר ההופעה הטובה ביותר בסרט לוקח בהליכה רוד שטייגר האדיר בתור האנטגוניסט, ויקטור קמארובסקי. הסצנות שלו מחשמלות.
קורטני היה היחיד מהקאסט שהיה מועמד לאוסקר על הסרט הזה (הוא הפסיד למרטין בלזם), ובהתחלה חשבתי שזה בעיקר קשור לאופן התפקיד שלו, יותר מאשר להופעתו – בכל זאת, פאשה הוא כנראה הדמות המרתקת ביותר בספר, אם כי מסופר עליו בעיקר בדיעבד. לדאבוני התחוור לי שדווקא הרגע הכי חזק של פאשה מתוך הספר נחתך מהסרט – אבל בהסתכלות על מפת המועמדים באותה שנה גיליתי שקורטני איננו היחיד שזכה לתהילה.
שטייגר עצמו היה מועמד, אבל לא על הסרט הזה, אלא על "המשכונאי" בקטגוריה הראשית (הוא הפסיד ללי מרווין). ג'ולי כריסטי לא רק שהייתה מועמדת על סרט אחר, "דרלינג" הנהדר של ג'ון שלזינגר, היא גם הייתה הזוכה של אותה שנה, והשאירה אבק לג'ולי אנדרוס.
"דרלינג" גם היה מועמד לפרס הסרט, כך שכמעט חמישים אחוז מהקטגוריה באותה שנה הייתה מאוכלסת בסרטים בכיכובה של כריסטי הצעירה.

אני נהנה במיוחד להתעכב על חלקו הראשון של הסרט – השעה הראשונה, למעשה – כי האמת היא שמאותו הרגע מגיעות בעיקר חדשות רעות.
לאחר שהסרט עובר לחזית מול הגרמנים ועוזב את מוסקבה הצפופה והחושנית, הסרט צולל מטה. קודם כל מכיוון שסצנות הלחימה התיישנו מאוד במהלך 50 השנים שחלפו, והסרט מאבד מהאקספרסיביות שלו. זה נראה כאילו ברגע שיצאו מהאולפן אל הלוקיישן, לין, באופן מאוד לא מאפיין, פשוט איבד את השליטה על הסט והעדיף להעביר את גדולת הנוף וצילומי החוץ יותר מאשר את עולמן של הדמויות. הדבר משתפר במעט כאשר ז'יוואגו חוזר למוסקבה שהשתנתה בהיעדרו, אך כאשר שוב יוצאים ממנה החוצה, הסרט מאבד את החיות שלו.

חייבים לציין לטובה את סיקוונס הנסיעה ברכבת (שהזכיר לי מאוד את "רכבת הקרח" של בונג ג'ון-הו, ולא בכדי) שבסופו ישנו רגע אחד ובו "דוקטור ז'יוואגו" הסרט מתעלה על הספר. לין עושה זאת דווקא בזכות רתימת המגבלות של הקולנוע אל מול הספרות, כדי להוציא אותנו להפסקה עם פה פעור.
זה קשור לזהותו האמיתית של מנהיג האדומים האכזר, סטרלניקוב (אין ספויילרים). בספר ובסרט סטרלניקוב מקבל בילד-אפ ששמור רק למפלצות האיומות ביותר. אנחנו שומעים עליו הרבה לפני שאנחנו פוגשים בו, והוא נתפס בענינו כמו הרוע עלי אדמות. מכיוון שבאופן טבעי לספר אין עזרים ויזואליים, ויותר קל למחבר להסתיר את זהותו האמיתית, פסטרנק חושף אותו בשיחה מפתיעה רק בשלב מאוחר יותר בספר.
בסרט קולנוע אין יכולת לייצר את האפקט הזה, מכיוון שברגע שהצופה יפגוש בו הוא יזהה אותו, ולכן אלמנט ההפתעה יישבר באותו הרגע. לין החליט לחשוף לנו את הטוויסט הזה הרבה לפני הספר, בעזרת יצירת קליימקס מצויין שכולל רכבת דוהרת וקלוז אפ אחד שעושה פלאים אפילו על אלו שיודעים במי מדובר.
זה קורה שעתיים לתוך הסרט, ולצערי זוהי גם נקודת השיא האחרונה שלו. שעה ועשרים לפני הסוף.

השעה האחרונה של הסרט גם לא מרשימה בהקשר של אלו שהקדימו אותה, וגם נופלת חזק בהשוואה לספר. סצנת הספריה שמפגישה שוב בין יורי ולארה לא עוצמתית כמו זו שבספר, ואת תקופת השבי של ז'יוואגו בידי הפרטיזנים, שטומנת בחובה כמה מהרגעים החשובים והמצמררים ביותר בספר, צמצמו בסרט למספר סצנות בודדות שמרגישות כמו מכשול תסריטאי מונפץ כדי להאריך את העלילה. אין ספק שזה היה אחד הדברים הראשונים שהיה צריך להוריד כדי לעשות סרט קולנוע – בשונה ממיני סדרה (הספר זכה לעוד שני עיבודים טלוויזיונים מאז) – אבל זה עדיין מעט חורק.
עוד דבר שלא צלח, כנראה בעיקר בגלל בעיות ההפקה, הוא שפסטרנק מרהיב לתאר את הקושי של חיי היומיום ברוסיה שאחרי המהפכה, את הטינופת וההתפלשות בגועל שברחובות. בסרט זה נראה אסתטי מדי, נקי לאין שיעור, ולמרות שהעכברושים עליהם מתעכב פסטרנק לא פעם בכתיבה אכן מקבלים כמה שוטים בסרט, שום דבר מהמאבק הקיומי מעורר הבחילה של המילים הכתובות לא מצליח לעבור מהמסך.
כמו הרבה עיבודים אחרים ליצירות מופת ספרותיות רחבות היקף, גם הפעם נדמה שיוצרי הסרט מיהרו לסגור את כל העלילה בשעה שנותרה להם, קיפצו באופן מחופף על תהליכי הדמויות, ונחפזו לספר הכל כמה שיותר מהר כדי להגיע לסוף. ישנה תחושה מוזרה של חוסר איזון, בין הפתיחה של הסרט שהתעכבה על רגעים וניסתה לספר הכל בעזרת ויזואליה, לבין הדרך בה אנחנו פשוט מקבלים אינפורמציה מילולית לקראת הסוף כדי לקדם ולהאיץ את העלילה לקראת סיומה.

"דוקטור ז'יוואגו" נחשב לאחד הסרטים הגדולים של לין, אבל אני מצאתי אותו הרבה פחות מוצלח מ"פגישה מקרית" הנפלא שלו משנת 1945, העיבוד החכם ל"תקוות גדולות", "הגשר על נהר הקוואי" וכמובן "לורנס איש ערב". אני אפילו חושב ש"המסע להודו" היה אחיד יותר, אבל אצטרך לראות אותו שוב.

כל זה לא גורע מהפאר של השעה הראשונה של הסרט, שכנראה לעולם לא יכול היה להיות סרט בפני עצמו, אבל מדגיש את הכוח של במאי שיודע מה הוא עושה. "דוקטור ז'יוואגו" הוא עיבוד סביר בהתחשב בנסיבות, אבל בחשבון הכללי הוא החטיא יותר מאשר פגע. מה שכן, דבר אחד הוא בטוח השאיר אחריו – המוזיקה הנהדרת שהלחין מוריס ג'אר, שהפכה לאחת הנעימות המפורסמות של הקולנוע, ובצדק רב.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר" (שהחודש חוגגת שנה!):
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"