"מרדף לילי", סקירה

אחד הדברים הידועים על עולמם של הילדים הוא שהם יכולים לחוות הנאה מלשמוע את אותו הסיפור שוב ושוב. ההתרגשות, השמחה והפחד מהעלילה, אפילו הבסיסית ביותר, מתערבבים אצלם יחד עם הידיעה לאן הדברים הולכים ומה יהיו תוצאותיהם. הם מחכים לרגעים האהובים עליהם שהם יודעים לבטח שיבואו, ומתרגשים מהם כל פעם מחדש. זה מקסים לראות את זה מהצד. אבל אם יש משהו שלמדנו מהקולנוע הבידורי של ארבעים השנים האחרונות, הוא שהנטייה הזו היא לא נחלת הילדים בלבד וגם אנחנו, המבוגרים, יכולים לשמוע את אותו סיפור בדיוק עשרות פעמים, ואפילו ליהנות ממנו.

רק שאצלנו הדברים אחרים. במקום לראות את אותו סרט כל פעם, אנחנו רואים סרטים אחרים שמספרים את אותו הסיפור בדיוק. המותגים שוברי הקופות "מהיר ועצבני", "חטופה", "פעילות על טבעית", כל היקום הקולנועי של מארוול, ואולי כל קומדיה רומנטית מאז שנות השמונים, מוכיחים שגם קהל בוגר יכול ורוצה לצרוך את אותו סיפור שוב ושוב ושוב, וזה לא תמיד יפגום בהנאה. למעשה, במקרים רבים זה יכול אפילו להעצים אותה.

בדרך חזרה מהצפייה ב"מרדף לילי" (Run All Night), מותחן האקשן החדש בכיכובו של ליאם ניסן, סוג של ז'אנר בפני עצמו בשלב זה, היה לנו דיון על כמות הפעמים שראינו את הסרט הזה כבר. צד אחד של הדיון טען שזה לא משנה כל עוד הסרט מקיים בדיוק את מה שהוא מבטיח, והצד השני טען שברגע שלסרט אין ולו קמצוץ של חדשנות או שדרוג, אז מה הטעם לצפות בו, והאם לא כדאי פשוט לראות במקום זה שוב את הסרטים הקודמים שהיו בסדר גמור?

ב"מרדף לילי", מגלם ליאם ניסן מתנקש לשעבר שהאשמה על פשעי העבר שלו מעכלים את חייו, וכאשר הוא מבין שבנו היחיד נמצא בסכנה, הוא חוזר חזרה למרכז האש ופונה כנגד האנשים המסוכנים איתם עבד בעבר. כל זה מתרחש על פני פחות מעשרים וארבע שעות, כפי שאפשר להבין משם הסרט, ולרוב בכבישיה ובסמטאותיה של ניו יורק.

את ליאם ניסן במצב של פוסט-טראומה וחיבה לטיפה המרה כבר פגשנו בשיתוף הפעולה של הסרט הקודם שלו ושל הבמאי הספרדי חואמה קולט-סרה, "נון-סטופ". את כמות הפעמים שראינו את ליאם ניסן בתפקיד אב שמסכן את עורו כדי להגן על צאצאיו כבר קשה למנות. את המתנקש לשעבר שחוזר חזרה לעבוד נגד המאפייה ראינו לפני כמה חודשים בלהיט "נקודת שוויון". בנוסף, יש שתי סצנות בסרט הזה שהן כמעט שוט-לשוט מ"היט" של מייקל מאן.
מעבר לכך, לי הסרט הזה הכי הזכיר את דרמת המתח "אחים בדם" שהוקרנה אצלנו בסוף 2013. רק לאחר מכן גיליתי ששני הסרטים חולקים את אותו התסריטאי, בראד אינגלסבי, כך שאולי זו כבר בעיה אחרת.
האם זה הופך את "מרדף לילי" לסרט לא טוב? אני לא לגמרי בטוח. האם הוא הופך את "מרדף לילי" לסרט מיותר? פה בעיני התשובה מורכבת הרבה יותר.

רובוקופ

כשזה מגיע לעשייה קולנועית, קשה לבוא למותחן האקשן הזה בטענות. הוא מצולם היטב, ערוך לא רע, ויש בו סיקוונסי אקשן מצויינים ומגוונים, בין אם זה מרדף מכוניות, המלטות מבניין בוער או קרב יריות ביער. הסצנות האלו מופרכות בהחלט (אם כי מתקבלות על הדעת יחסית, בהתחשב בזה שסרט האקשן האחרון שמוקרן פה הוא "מהיר ועצבני 7"), אבל יותר ממספקות. שוב, לא משהו שלא ראינו בעבר – מ"הפשיטה" החדש ועד "הקשר הצרפתי" הוותיק – אבל ניכר בסרט שילוב משמח של אסקפיזם וכישרון.
אגב, נחשו מי נשכר לכתוב את הרימייק האמריקני של "הפשיטה"? אחד קוראים אותו בראד אינגלסבי. הו, התדהמה.

חוזק נוסף של הסרט הוא ההופעות של שחקניו. כמו כל מותחני האקשן האחרים, למרבה הצער גם פה על נשים בכלל אין על מה לדבר – אין הרבה מהן, וכולן רעיות ואימהות שנדחקו לצידי הפריים – והסרט כולו נע על ציר על עולמם הפצוע והגאה של הגברים, שלפחות עושים בסרט עבודה טובה מאוד. מצטיין מכולם, לא שזה מפתיע, הוא אד האריס, שחקן שאנחנו רואים פחות בתפקידים קולנועיים משמעותיים לאחרונה. אחרי שהרוויח לעצמו ארבע מועמדויות לאוסקר בתוך שמונה שנים (והיה צריך לזכות לפחות על שתיים מהן, אבל בהוליווד אין צדק), הוא צמצם את הופעותיו וכמו כולם, החליט ליפול על איזה פרוייקט טלוויזיוני מבטיח ("ווסטוורלד"). "מרדף לילי" מוכיח לנו כמה אנחנו מפסידים מזה.

בנוסף להאריס, ניסן עושה תפקיד יפה מאוד – ואפילו מרגש, אתוודה כאן ועכשיו – כאשר את בנו מגלם השבדי ג'ואל קינמן ("רובוקופ"). את הבן הסורר של האריס משחק בויד הולברוק שכבר שיתף פעולה עם ניסן ב"הדרך לגיהנום", וחייב לשנות קצת את הטייפקאסט שלו.
בסרט תוכלו להינות גם מברוס מקגיל, וינסנט דונופריו התמיד-לא-מוערך-דיו בתפקיד השוטר הטוב היחיד בעולם, ואפילו את הראפר קומון (או, אם תרצו, "זוכה האוסקר, לוני ראשיד לין") בתור מחסל שכיר שאמור להיות הרוצח הקטלני ביותר, אבל משום מה בסרט עצמו אין זכר לזה, ולמעשה נדמה שהוא ממש גרוע במה שהוא עושה.

"מרדף לילי" הוא מה שנקרא תסריט paint-by-numbers. הכל הולך בנתיבים מוכרים, הכל צפוי באופן שלעיתים אפילו עושה סיבוב שלם סביב עצמו והופך למפתיע. קולט-סרה ניסה לשבור את זה בעזרת עזרים ויזואליים, ולכן הפך את המצלמה שלו למין רחפת כזו, שעולה במהירות השמיימה, חוצה רובעים בניו יורק, נוחתת אל תוך חצר, יוצאת דרך הגדר, מטפסת למעלה על המרזב, ונכנסת דרך החלון.
הבעיות עם זה היא שזה נורא לא מרשים כי העובדה שהיה שם תקציב ל-CGI לא באמת אמורה להפיל מהתלהבות אף אחד, ובנוסף זה נורא לא בשפה של הסרט, ולא מתיישב טוב עם העלילה המסוימת הזו. זה טריק, זו אחיזת עיניים, עשן ומראות, כמו שאומרים באנגלית. זה נטול משמעות ומעיד יותר על חוסר כיוון מאשר על יצרתיות גבוהה. וזה בעיקר מעיד על כך שהסרט רוצה להיות מה שהוא לא, וחבל – כי מה שהוא כן דווקא בסדר גמור לרוב הצופים.

מה שאני יודע לבטח הוא שאת הסרט הזה ראיתם כבר. מלא פעמים. אין בו אפילו סטייה אחת מהדברים המוכרים משאר מותחנים סבירים מהעבר הרחוק והקרוב. אבל זה לא אומר שהוא לא מהנה מאוד, או סוחף, או אפילו מרגש מדי פעם. הכל יושב בסדר גמור, אני פשוט עומד מבולבל מול הניסיון להבין מה היה הצורך בו.