מארוול נגד די.סי. על המסך: מחשבות בעקבות "הנוקמים: עידן אולטרון" והטריילר של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק"

מספר ימים לפני העלייה למסכים של "הנוקמים: עידן אולטרון" דלף הטיזר-טריילר הראשון של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" (Batman v Superman: Dawn of Justice). הדבר יצר סוג של אנטי-הייפ נוראי בגלל התזמון של ההדלפה: בערך יומיים לפני כן יצא הטריילר ל"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". שני המוצרים האלה הם הפכים גמורים. "מלחמת הכוכבים" הוא נוסטלגיה עם אקשן, הרפתקאות, כיף ופנטזיה. "סופרמן נגד באטמן" מלא בחשיבות עצמית, ונראה כסרט פוליטי ואפל (משהו שהיה אופנתי לפני 10 שנים, אולי, ודי.סי. מנסים כנראה להחזיר או להתעקש עליו). בצורה דומה, נוצר גם פער מאוד גדול בין הגישה של די.סי. למוצריה האודיו-ויזואליים לבין הגישה של מארוול, שתי החברות הגדולות מאחורי גיבורי-העל החשובים ביותר. בעקבות הצפייה ב"נוקמים: עידן אולטרון" והטיזר-טריילר של "באטמן נגד סופרמן", הרגשתי צורך לעשות קצת סדר בעניינים ולדון על היחס של שתי חברות הענק למוצריה ומה המשמעות הערכית של הגישות האלה.

אני אישית חושב שזאק סניידר, האיש שדי.סי. בחר כדי להוביל את המהלך הקולנועי שלה, הוא גאון. אינפנטיל וכאוטי, אבל גאון. לפי הטריילר, הכיוון שאליו לוקח את סופרמן הוא פשוט מרתק ומבריק, ואם אני מזהה נכון, אפילו התייחסתי לכך וניסיתי לנבא זאת בניתוח שלי של "איש הפלדה". לפי הטיזר-טריילר, הסרט החדש – שעדיין לא גמור – נראה כמו "חזרתו של האביר האפל" פוגש את "Red Son" פוגש את "300" פוגש את "השומרים" (כולם ספרי קומיקס). מהסרטים האלה שחייבים שיהיו כבר. וזה היה ברור (לי לפחות) שזה הכיוון אליו היוצרים מכוונים כבר מהסרט הראשון – סרט גיבורי-על שמנסה לערער ולשים בסימן שאלה את זכות הקיום של גיבורי-העל. סרט שמנסה להתייחס לסכנה המשמעותית שגיבורי-העל מייצגים עבור השלום העולמי. הם לא רק מגנים על כדור הארץ, אלא גם די מסבכים אותו.

חברת די.סי. לא נותרת שבויה בסיסמאות סרק בדמות "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה". במוצריה האודיו-ויזואליים היא בודקת סיסמאות שכאלה, מפרקת אותן, מאתגרת אותן וכך מאתגרת גם אותנו, הצופים. די.סי. לוקחת את מושג הגבורה ומאירה אותו בקרני רנטגן כדי לחשוף את העצמות שלו, את הוורידים שלו, את הלב הפועם אבל גם את האיברים הפנימיים הרקובים ביותר שלו.

די.סי. הולכים על כבדות ואפלה. ולעומת די.סי. במארוול מתעקשים ללכת על מוצרים קלילים יותר, עם יותר הומור והוויה של הרפתקאות. אבל בואו נשים לרגע את הקלפים על השולחן: קליל לא בהכרח אומר שטחי (ויש דוגמאות מעולות כמו "שומרי הגלקסיה" או "איירון-מן" הראשון כדי להוכיח זאת). לעומת זאת, אפל וכבד לא בהכרח אומר עמוק ("סופרמן חוזר", "עלייתו של האביר האפל"). לכן, מה שמציק לי זו לא הקלילות, אלא שיש משהו "קל" מדי באופן שבו מארוול מחליטה להתמודד עם גיבורי-העל שלה. היא בעיקר מעריצה אותם ומגנה עליהם יותר מדי. הדילמות שהיא מציבה לדמויות לא ממש מעניינות או ממצות את הפוטנציאל שלהן. הכול נותר על פני השטח. זה כמעט שם. אבל גם רחוק מאוד משם.

ההבדל בולט בעיקר במה שרואים כיום בטלוויזיה. הסדרות של מארוול נחמדות, כיפיות, יותר קלות וקלילות, אבל חסרות סאבסטנס אמיתי. אלה גיבורי-על "אולד-סקול" (עוד לא סיימתי לראות את "דרדוויל" שהולכת לכיוון אפל, כדי להבין אם גם שם יש את אותה הבעיה, אך מהפרקים הראשונים יש לי תחושת בטן שכן, אבל אולי בסיומה אחשוב אחרת).

לעומתן, הסדרות של די.סי. (בעיקר "החץ" ו"פלאש") באות לפרק את גיבורי-העל מבפנים, להתמודד עם נושאים מורכבים, כמו רצח, פסיכופטיה, פרנויה. גיבורי-העל לא "טובים" בהכרח, אלא נמצאים, כמו הגיבורים של המערבונים המאוחרים, בקו מטושטש שבין טוב ורע. למעשה, סרטי גיבורי-העל הם המערבונים המודרניים בהקשר של השאלות של התמודדות עם גבולות הציוויליזציה והתמודדות מול רוע חיצוני ופנימי. אצל גיבורי-העל העיירה במערב הפרוע אשר האקדוחן צריך להגן עליה הופכת לעיר המודרנית שגיבור בעל הכוחות צריך להגן מפני כוחות זרים שמנסים להשמידה.

במערבונים המאוחרים האקדוחן הבודד נתפס כבעל נטיות פסיכופטיות, אלים, מודח, בעייתי, אלכוהוליסט, איש לא בהכרח ראוי, איש מסוכן לחברה לא פחות מאשר הפושע שעימו הוא נלחם. גם החברה נתפסת כחסרת עמוד שידרה ולא מלאת הכרת תודה ביחס לגיבוריה. גיבור-העל, כמו גיבור המערבון המאוחר הוא דמות טראגית שמנסה לעשות את הטוב, אך מגלה שהיא למעשה מוכתמת לא פחות מאויביה. ושם שוכנת הגבורה האמיתית וההקרבה האמיתית שהגיבור עושה, בהבנה שיש עליו אות קין ושהוא מוכן לחיות עימה, לבדוק שוב ושוב את גבולותיו המוסריים ולחצות אותם, לקבל את מצבו הפרדוקסאלי כמושיע ונושא האבדון, בלי התייפייפות נפש.

דמויות כמו סופרמן או באטמן, ודמויות כמו החץ הירוק או פלאש, מפורשות בעולם של די.סי. בצורה כזאת. לא כדמויות המתמודדות עם משפטים שמתאימים למגנטים למקרר, אלא עם שאלות נוקבות ואמיתיות. "האם אתה מדמם?", השאלה שבאטמן שואל את סופרמן בטריילר שהודלף, היא שאלה רבת ממדים, לא רק פיזית וביולוגית, אלא גם פילוסופית ומוסרית. היא מכוונת אותנו למשמעות העמוקה של הדימום כסמל ומטאפורה לאנושיות, מצפון, אמפטיה או חמלה.

סרטי גיבורי-העל של די.סי. עשויים להיות כישלון מבחינה קולנועית לעתים, אבל הם נכשלים בגבורה, בניסיון לשאול שאלות אמת, כמו איך כוחות העל מוציאים ממך צדדים שאתה לא רוצה באישיותך? על מה אתה מוותר כדי לעשות את הדבר הנכון? מה אתה מוכן להקריב? כמה אתה באמת מונע מסיבות "לא אנוכיות"? האם אתה באמת "מציל" את האנשים? האם אתה רק משמר סדר פוליטי קיים ומשתף פעולה עם מוסדות אימפריאליסטים ודכאניים? ועד כמה פועלך לא מייצר בעצם עוד שנאה, עוד אלימות ועוד הרס? האם השיטות שלך מוצדקות? האם מה שאתה עושה לא דומה מדי למה שעושים הרעים? אתה מעורר השראה באנשים, אבל איזו השראה זו? זו השראה למוות או לחיים?

דמויות מהצד של הטובים ביקומים של גיבורי-העל של די.סי. מתות, מבצעות פשעים, גונבות, רוצחות, מענות ועוד למען אידיאלים, כדי להגן על מי שהם מרגישים שעומדים בצד של הטובים, אבל בדרך מותירים מאחוריהם יותר מדי הרס, יותר מדי אפלה, שרק מעבירה את הרוע לשלב הבא שלו.

למעשה, מוצרי גיבורי-העל הקולנועיים והטלוויזיונים של די.סי. מנפצים את אשליית הגבורה. כשאתה צופה במוצר די.סי. אתה מוצא את עצמך מריע לגיבור-על עד שאתה קולט שהוא הלך רחוק מדי, או שהוא לא פועל בצורה אבירית באמת, ואז פתאום כבר לא נוח לך (רציחות ועינויים ב"החץ", רצח ב"איש הפלדה", אמצעי כליאה תת-אנושיים ב"פלאש" הן דוגמאות בולטות). הגיבור לא כל כך גיבור כמו שחשבת. או שהוא גיבור, אבל גבורה זה לא מה שמכרו לנו בעבר. הגיבור הוא בנאדם עם פציעה נפשית, שלא מסוגל להתמודד עם תוקפנות ושהסיבות או הדרכים שלו לעשות את מה שהוא עושה הן בעייתיות בלשון המעטה. מה שמניע אותו זה סוג של פסיכופטיות, פרנויה, שיגעון גדלות.

אחרי הצפייה ב"הנוקמים: עידן אולטרון", לצד הטריילר של "סופרמן נגד באטמן: שחר הצדק" המחשבות האלה התחדדו בראשי, ונותרתי עם השאלה האם לדי.סי. יש מספיק קהל כדי להחזיק את המגה-יקום שלה מבלי להתפשר. התחושה שלי היא שמנהלי הפרויקטים והמשקיעים יתחילו לבקש שינויים מיותרים מהיוצרים שיובילו לריכוך היקום הקולנועי, ויהפכו אותו ל"נגיש" יותר, קליל ופחות מאתגר. מקווה שאני טועה, וכדאי לזכור שכאשר די.סי. ניסו לעשות בידור קליל, נגיש ומשעשע יותר יצא להם "גרין לנטרן". אז אני מניח שעדיף שיתרחקו משם.

התקווה שלי היא שדי.סי. תמשיך בקו שלה, ותלמד בסרטי הקולנוע שלה ממה שקורה עם המוצרים הטלוויזיוניים שלה. אולי התוצאה פחות מצליחה ופחות אחידה, אולי יש במוצרים שלה יותר זיופים ורגעים מביכים מאשר במארוול, אבל היא גם לוקחת הרבה יותר סיכונים, ושואפת גבוה. נכון לעכשיו מארוול היא הילד המוצלח, שמביא את הסחורה בצורה יעילה ומדויקת, ודי.סי. היא הילד המתוסבך עם עצמו, שקשה לו להתפקס ולהצליח לממש פרויקטים. הראשון הוא הסחי, השני הוא סוג של גאון אפל. וזו הסיבה שאני אישית כרגע יותר מרותק מדי.סי. ומעדיף אותה ואת מוצריה. כי היא מפוצצת בעצמה את המיתוסים שהיא יצרה, וכתוצאה היא מזמינה אותנו לחשוב עליהם מחדש ודרכם גם לחשוב מחדש על החברה שאנו חיים בה ועל הערכים שמנחים את חיינו.