דאבל פיצ'ר: "צלף אמריקאי", "כוח עליון", "הגננת"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה שבועית קבועה בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

מה אפשר לומר, מי ייתן וכל השבועות יהיו כמו זה הקודם מבחינת לוח ההפצה. אמנם לא כל הסרטים קיבלו מקום תחת השמש, ולא כולם מייצרים עניין, אבל בשבוע בו יוצא שובר קופות אמריקאי עם תהילת אוסקר, דרמה שבדית נפלאה, ואחד הסרטים הישראלים הבולטים של הזמן האחרון, קשה מאוד להתלונן.
והאמת היא שכל שלושת הסרטים האלו כל כך מעניינים, שדאבל-פיצ'ר אחד לעולם לא יוכל לעשות עימם צדק, והם יכולים גם לפרנס יום שידורים שלם. אבל מפאת הזמן, נאלץ להתרכז באחד לכל אחד, ואולי עוד כמה שמות שיזרקו לחלל. זה כולל המון הפקות אירופאיות, ולפחות שני גני ילדים.
בואו נתחיל.

הסרט המרכזי: "צלף אמריקאי" (American Sniper)

אף אחד לא ראה את זה קורה. סרטו של קלינט איסטווד, שכבר כמעט עשור לא נהנה מיחס חם במיוחד של הקהל או הביקורת, פשוט פורר את כל מה שהוליווד חשבה על עצמה במהלך השבועיים האחרונים. הסרט יצא לקולנועים בסמוך להכרזה על ששת האוסקרים אליו הוא מועמד, ורמס את הקופות. תוך שבועיים הוא הכניס כבר 200 מיליון ונחשב לאחת הפתיחות הכי פנומנליות אי פעם. התקציב, אגב, עמד על 60 מיליון כך שהסרט עושה הרבה נחת לאנשי וורנר ברוס. אולי מישהו מהם חושב על כך שאם הם היו יודעים שהסרט יהיה כה ריווחי, הם היו עושים קצת יותר מאמצים בגזרת אותה בובת תינוק שאמורה לדמות תינוק אמיתי בסצנה הידועה לשמצה מתוך הסרט, שלא תשכנע אפילו צופים עיוורים.
סיפורו "האמיתי" של הצלף כריס קייל עובד לקולנוע על ידי ג'ייסון הול וניתן לידיו של איסטווד, שהפך אותו לסרט מסחרר אך פגום מוסרית וטכנית. ברדלי קופר בתפקיד הראשי נמנה כאחד המפיקים ועל כן הוא מועמד פעמיים לאוסקר השנה. מכאן נראה כאילו הסרט הולך לצאת עם כמה פסלונים, כנראה בתחום העריכה והסאונד, אבל האמת היא שגם זכייה לקופר היא לא משהו לבטל כרגע.
אני פרסתי את משנתי לגבי הסרט בסקירת סוף השבוע. הביקורת הישראלית בכללותה לא הצליחה למצוא קונצנזוס, ונעה בין התלהבות לאכזבה ולביטול מוחלט. האמת היא שאני יכול להבין כל אחד מהצדדים.

הדאבל פיצ'ר: "אויב בשער" (Enemy at the Gates)

הפעם האחרונה, למיטב זכרוני, שאיסטווד הסתבך עם צלף מיומן הייתה ב"הארי המזוהם" משנת 1971. איסטווד רק כיכב אמנם (הבמאי היה דון סיגל) אבל זה היה מפגש בלתי נשכח ללא צל של ספק. האמת היא שמדובר באחד המותחנים האהובים עלי, ובאופן כללי סרט שצפיתי בו לא מעט פעמים ואני תמיד אשמח לצפייה נוספת. אז אם עוד לא ראיתם, עשו לעצמכם טובה. הסרט מחזיק נהדר גם היום.
אבל, לצרכינו, אפשר לחזור אל כנראה סרט הצלפים הצבאיים המפורסם והיקר ביותר בהיסטוריה, סרטו הצרפתי/בריטי של ז'אן-ז'אק אנו ("שם הוורד") משנת 2001. הסרט, המבוסס על תסריט של אנו ושותפו אלן גודאר, מתאר את מאבקם המר של צלף גרמני וצלף רוסי על רקע המערכה האכזרית בסטלינגרד בימי מלחמת העולם השנייה. בתקופתו, הייתה זו ההפקה האירופאית היקרה ביותר, ולדעתי היא לא זכתה ליחס אוהד במיוחד. טקסי הפרסים התעלמו מהסרט (מלבד שלוש מועמדויות לפרסי הקולנוע האירופאי בתחום חביבי הקהל) ובאתר הביקורות "רוטן טומייטוס" ציונו עומד על 54 אחוז. לא מרהיב בכלל. מבחינת כסף דווקא הלך לו יותר טוב, ומתקציב של 68 מיליון הוא הכניס כמה 100 מיליון בעולם, שזה לא משהו להתבייש בו.
האמת היא שראיתי את הסרט לפני מעל לעשור, ואז הוא הרשים אותי מאוד, אבל אני אצטרך להתעדכן בו כדי באמת להביע את דעתי עליו. אני רק זוכר את תמיהתי כבר אז למה כל הרוסים מדברים במבטא בריטי, והגרמני הרע היחיד מדבר במבטא אמריקאי. בכל מקרה, מבחינת ערכי הפקה הוא מרשים במיוחד ויש לו קאסט מצוין שכולל את אד האריס, ג'וד לאו, רייצ'ל וויז, ג'וזף פיינס, בוב הוסקינס ורון פרלמן.

הסרט המרכזי: "כוח עליון" (Force Majeure)

אם להסתכל על החודש הראשון של 2015, בעיני מדובר בסרט המצטיין ביותר עד כה, כזה שאני מאמין שיש לו סיכוי להחזיק יפה עד סיכומי השנה הבאים. לאחרונה,הסרט היה מרכז הדיון בגלל שנעדר, כנגד כל התחזיות, מרשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקר האחרון. האמת היא שאחרי צפייה בסרט אני יכול להגיד שההחלטה הזו היא במקרה הטוב מקוממת. הסרט הזה נפלא.
זוג שבדי נאה ושני ילדיהם הקטנים יוצאים לחופשת סקי בהרי האלפים. רגע אחד של אינסטינקט מצד הבעל, שבורח ממפולת שלגים ומותיר מאחור את אשתו וילדיו לרחמי הטבע, נותן את אותותיו ביחסיהם וסודק את נישואיהם. הסרט, שביים רובן אוסטלנד, מטפל באופן אינטליגנטי ויוצא דופן בנושא הנישואים ובעיקר בנושא הגבריות המודרנית (שהיא גם התימה של הדאבל פיצ'ר שלו).
עיצוב הדמויות הוא פלאי בעיני, ומצליח לייצר רבדים רבים והזדהות גם אצל הבעל וגם אצל האישה. יש בו רגעים קולנועיים מבריקים, בעיקר בשימוש המיזנסצנה שכולאת את הבעל בתוך החללים של המלון היוקרתי, ואופן החיתוך של הסרט שמתנהל בהתחלה עם מינימום קאטים ואז מתחיל להיערך לשוטים ברגע שהיחסים מתחילים להתערער. יוהנס קונקה וליסה לובן קונגסלי מעולים בתפקידים הראשיים, וגם צוות שחקני המשנה עושה עבודתו נאמנה.
עופר הרחיב על הסרט, שיצא להקרנות מצומצמות במהלך השבוע ורק עכשיו מתפרש על פני שאר בתי הקולנוע בארץ, בסקירתו.

הדאבל פיצ'ר: "ניצוד" (Jagten)

בהקשר של "כוח עליון", עכברי הפסטיבלים והסינמטקים שבנינו ודאי ישר חושבים על "הפלנטה הבודדה ביותר", שהוקרן בפסטיבל חיפה של 2010. ובצדק. הוא בהחלט מזכיר את נקודת הפתיחה של הסרט, המתארת זוג צעיר בחופשה, ובו רגע אחד קצרצר של שיקול דעת מוטעה מצד הגבר הורס כל חלקה טובה בקשר. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה, שם צפיתי בו, ובעיני מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בעשור האחרון, עם שימוש גאוני – אני חוזר, גאוני – בלוקיישנים ובמוטיב של מים. הרחבתי על כך עוד כשיצאתי נרעש ממנו בחיפה. ג'וליה לוקטב ביימה את גאל גרסיה ברנאל ואת חני פירסטנברג בתפקידים הראשיים.
באופן כללי, קונספט הזוג בחופשה שמתמודד עם שדיו הפנימיים, הוא משהו שהקולנוע מאוד אוהב, מ"המסע לאיטליה" ועד "אנטיכרייסט", אבל בהקשר שלנו, כאמור, אני דווקא חושב שמה שיהיה מעניין הוא לראות עוד טיפול מהשנים האחרונות של האתוס הגברי, המקום שלו בחברה, מה שמצופה ממנו, והעול אותו הוא נושא, בטח בחברה האירופאית המודרנית. מדובר, כפי שודאי הבחנתם, במועמד לאוסקר של תומס וינטרברג "ניצוד", בכיכובו של מס מיקלסן האחד והיחיד. שתי העלילות רחוקות זו מזו – בסרט הזה עוזר גננת בעיירה דנית מואשם על לא עוול בכפו בניצול מינית של ילדה קטנה (אניטה וודרקופ, באחת מההופעות הכי מרהיבות שראיתי מילדה קטנה) – אך נדמה שאת שני הבמאים מעניינת יותר התפיסה של גבריות בחברה המודרנית. ב"ניצוד" זה בא לידי ביטוי בציד, בחניכה ובאומץ (כמו סצנת הפתיחה באגם וסיקוונס הסיום הציני להחריד), וגם שם עולות שאלות ממש מרתקות על הדרך בה גבריות נתפסת כיום.

הסרט המרכזי: "הגננת"

הרשו לי לקפוץ על העגלה הדוהרת שהיא ההערכה הביקורתית הכמעט מוחלטת לסרטו השני של נדב לפיד. אני, כזכור, עומד מאחוריו עוד מאז הקרנת הבכורה הישראלית של "השוטר" בפסטיבל ירושלים 2012, על אף שזה לא היה קל לנסות להסביר מדוע הסרט הזה, שניכר כל כך הרבה צופים, הוא בעיני אחת ההברקות של הזמן האחרון.
המצב איננו שונה עם סרטו השני, והאובר-מהולל, של לפיד. אני סמוך ובטוח שהקהל הרחב יפנה את גבו לסרט הזה, והוא ישאר מנת חלקם של סינפילים ומבקרים. אחרי ש"אפס ביחסי אנוש" הצליח לפייס מזה זמן רב בין הביקורת הישראלית והקהל, הגיע "הגננת" כדי להבליט את השוני בתפיסה. ואולי אני טועה.
היצירה המוזרה והכה מרתקת הזו מתרכזת בילד קטון (אבי שניידמן בהופעה מדהימה) שמתגלה על ידי הגננת שלו (שרית לארי) כמשורר מחונן. בניסיון להגן עליו מפני הבינוניות שבעולם, זו שהיא מנת חלקה, היא מנסה לקרוע אותו מהסביבה ולשמר את הפלא הזה. התוצאות בהתאם.
"הגננת" הוא מסוג הסרטים שאפשר ורצוי לדבר ולהתווכח עליהם. הבחירות הקולנועיות הכל כך יוצאות דופן של לפיד ושי גולדמן הצלם, המוטיבים של שירה ואמנות ההולכים ומתעצמים בסרט, האסתטיות הזרה שלו, כל אלו הופכים אותו לעוף מוזר בנוף הקולנוע שלנו, כזה שאני לא יכול להפסיק לרצות עוד ממנו, גם על חשבון הקהל שלא רוצה להבין.
עופר, שהתאהב בסרט מצפייה ראשונה, תרם את חלקו לסריטה.
אגב, אם כבר "ניצוד" שהוזכר למעלה בהקשר אחר, אין מנוס מלהזכר בגננת הקודמת של הקולנוע הישראלי, בסרטו המושמץ של דובר קוסאשווילי, "רווקה פלוס". אז זה נגמר אחרת לגמרי.

הדאבל פיצ'ר: "בן עדין – פרויקט פרנקנשטיין" (Tender Son – The Frankenstein Project)

איזה דאבל פיצ'ר עושים לסרט ששונה מכל סרט אחר? מנסים כמה שיותר, זו התשובה שלי.
הבמאי ההונגרי האדיר קורנל מונדרוצו זכה ללא מעט יחס חם השנה בזכות סרטו החדש זוכה פרס מבט מסויים בפסטיבל קאן, "האל הלבן", סרט שלא יכולתי להפסיק להתייחס אליו במהלך 2014, בין אם בסיכום המחצית, בפינת אימת החודש, לפני פסטיבל חיפה שם הוצג, או בסיכום השנה הכללי.
את מונדרוצו עצמו פגשתי כשהגיע כאורח בפסטיבל חיפה 2008 עם "דלתא", וכשנתיים לאחר מכן סרטו השלישי הוקרן בפסטיבל ירושלים. "בן עדין" לא קיבל יחס אוהד כשהוקרן בפסטיבל קאן של אותה שנה, אבל בעיני מדובר ביצירה גדולה, שיש לה לא מעט במשותף עם "הגננת".
הסרט ההונגרי הזה גם הוא חוקר את גבולות המדיום הקולנועי בסיפור מסגרת על בחור צעיר בעל נטייה לאלימות שחוזר אל ביתו לאחר שיחרורו מהמוסד, ועל יחסיו עם במאי (המגולם על ידי מונדרוצו עצמו) הרוצה לקחת אותו לפרוייקט. הקשר בין האמנות והמציאות, בין אמן מבוגר וצעיר שבידו הוא כמו חומר נפץ גולמי, הם אלו שיצרו אצלי את האינטרקציה בין שני הסרטים.
אבל יותר מהכל היה זה מוטיב סביבתי חיצוני בשני הסרטים שהזכיר לי זה את זה: "הגננת" עובר בין שלושה מוקדי התרחשות שהופכים למוטיב שמתעצם. הוא מתחיל בארגז החול של הגן, עובר לרגע מהותי (אם כי בעייתי, בעיני) בחוף הים, ומסתיים במדבר (אילת). "בן עדין" נפתח עם עץ אשוח בודד, ממשיך עם כמה מהם הנמכרים לקראת החגים, ומסתיים ביער עבות. בכל סרט המשמעות אחרת, אבל רתימת הסביבה מבודד לאין-ספור, בשימוש שהוא לא פחות ממבריק, קשרה את יצירתו של לפיד לזו של מונדרוצו. תנו לשני הסרטים האלה הזדמנות, ובואו בראש פתוח.