דאבל פיצ'ר: "לא נשבר", "עיניים גדולות", "אי התירס"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

המירוץ לאוסקר הגיע לאחת מנקודת השיא שלו ביום חמישי שעבר עם הכרזת המועמדויות, ומפת ההפצה מתעצבת בהתאם. בשבוע שעבר קיבלנו שלוש הבטחות אוסקר באופן כזה או אחר, וכולן הכזיבו. באופן כזה או אחר. אבל אל דאגה, הן יכולות להתנחם בעוד כמה רגעים של תשומת לב בפינת הדאבל פיצ'ר.

השבוע, שני סרטים אמריקני ואחד גיאורגי. "לא נשבר" של אנג'לינה ג'ולי, המועמד לשלושה פרסי אוסקר (סאונד, עריכת סאונד וצילום) מצטוות דווקא לסרט גרמני מהולל מהשנה שעברה; "עיניים גדולות" של טים ברטון, שנותר ללא מועמדויות לאוסקר בכלל, מצטרף לסרט של האחים כהן; והנציגות הגיאורגית לאוסקר שהייתה מאוד קרובה אך ברגעים אלה ממשיכה לבכות בחיקה של שבדיה, "אי התירס", מקבלת דאבל פיצ'ר מדרום קוריאה. שזה יוצא ארבע מדינות ושישה סרטים.

הסרט המרכזי: "לא נשבר" (Unroken)

על סרטה של ג'ולי הרחבתי גם הרחבתי בסקירה המלאה שהתפרסמה בסוף השבוע, אז קחו כמה דקות להתעדכן בה אם טרם הספקתם.
נתמכת על ידי ארבעה תסריטאים רבי מעלה, ג'ולי עיבדה למסך את סיפורו הבאת בלתי יאומן של לואי זמפריני, שגדל כבן למשפחת מהגרים איטלקית, הפך לאצן אולימפי, התגייס לשורות חיל האוויר במלחמת העולם השנייה, שרד יותר זמן על סירת גומי בלב ים יותר ממה שרובינו היינו שורדים בסופרמרקט, ונפל בשבי היפני. את כל אלו רקחה ג'ולי לסרט על המשיח החדש, והפכה את זמפריני לישו, ודרכו סיפרה סיפור של חזרה בתשובה, צליבה והתעלות רוחנית על בסיס הסליחה והמחילה. הכוכב הבא ג'ק או'קונל מככב, יחד עם צוות מרשים של גברברים הכולל את דומנל גליסון וגארט הדלאנד הלוהט.
אני הייתי קרוע למדי לגבי הסרט, אך בסופו של דבר הביקורת בארץ הייתה סלחנית פחות ממני, ולמרות שיעל שוב עוד מצאה סיבה סיבה או שתיים לתמוך בפרוייקט, המילים של אבנר שביט ב"וואלה", יאיר רוה ב"סינמסקופ", תומר קמרלינג ואורון, הבהירו ש"לא נשבר" עבד פחות על כל השאר.

הדאבל פיצ'ר: "תחנות הצלב" (Kreuzweg)

הסרטים הראשונים שעולים בהקשר של "לא נשבר" הם הסרטים שמרכיבים את שלושת החלקים המאוד דיכוטומיים שלו. השלב הראשון נע בין "פורסט גאמפ" ל"מרכבות האש", החלק השני הוא "הכל אבוד" ו"חיי פיי", כאשר החלק השלישי נע מסרטי שבויים כמו "חג שמח, מר לורנס" ו"הגשר על נהר קוואי", ועד סרט הצליבה המפורסם "הפסיון של ישו".
מכיוון שברוב אלו נגעתי כבר בסקירה, אפשר לדבר על סרט אחר שיצא ב-2014, שכמו "לא נשבר" מביא עיבוד מודרני לסיפורו של ישו, אבל עושה את זה בדרך אחרת לחלוטין, מתוחכמת לאין ערוך ומפעימה במיוחד.
הסרט הגרמני של דיטריך בורגמן הוקרן בפסטיבל ירושלים לראשונה, ובתום השנה מצא את עצמו בעשיריות הבלתי מופצים של סריטה, במקום מכובד אצל עופר ובמקום הראשון של אורון. אני חייב להודות שהוא כמעט ופרץ אל העשירייה שלי, אך לבסוף נותר בחוץ, אם כי לא במרחק רב.
הסרט המדהים הזה מספר על ילדה צעירה מבית דתי המאמינה שאם תלך בדרכו של ישו, תוכל לרפא את אחיה התינוק, ומתחילה במסע שהוא למעשה כל תחנות מסע הצליבה של ישו, על פי התיאלוגיה הנוצרית. זה סרט לא פשוט לצפייה, המורכב מסצנות ארוכות ללא קאטים במהלכן, אבל הוא גדולה קולנועית יוצאת דופן. אולי אם גרמניה הייתה שולחת אותו לאוסקר במקום השטות התקופתית אותה בחרה בסופו של דבר, המרוץ היה נראה אחרת לגמרי. בין "אידה" ל"לוויתן", הסרט הזה הוא אחד המרתקים ביותר השנה בקשר בין הקולנוע האירופאי והיחס על דת מודרנית.

הסרט המרכזי: "עיניים גדולות" (Big Eyes)

משהו עובר על טים ברטון. קשה לומר בדיוק מה על פי צפייה בסרטו החדש על סיפורה האמיתי של מרגרט קין, שתהילתה כציירת נגזלה ממנה על ידי בעלה הנוכל, אבל אפשר לשער. אחרי מעל עשור של חטיפת מהלומות ממבקרים וממעריציו הנאמנים (אני הייתי כזה פעם, איש שם בשנות התשעים) בעקבות רצף של סרטים שנעים מהמאכזב לאיום ונורא, נדמה שברטון ניסה בכוח לנשוך שפתיים, לדכא את היצר הברטוני שלו, ולעשות סרט "רגיל", כזה שיש בו את הדבר הזה שנשלל מכל סרטיו מאז "אד ווד"… נשמה, נקרא לזה. הפעם ברטון מנסה לרגש ולא לעשות סלטות באוויר עם עיצובי חלל מוזרים ודמויות עם שיער צבעוני. בשביל זה הוא נעזר בתסריטאיו מימי "אד ווד", סקוט אלכסנדר ולארי קרזווסקי, ובשניים מהשחקנים האהובים ביותר של העת האחרונה, איימי אדמס וכריסטוף וולץ.
מה שמאוד מעניין בסרט הזה, הוא שנדמה שברטון לוקח דווקא את הצד של המבקרים, ומכיר דרכם בטעויות של עבודותיו הקודמות. עולם האומנות והביקורת עומד כולו למבחן ב"עיניים גדולות" אך אלו המבקרים, מגיני העם מפני טעם רע, הם אלו שזוכים לרגעי החסד.
ועדיין, זה לא מספיק. הסרט לא מצליח להתאפס על הטון הנכון, נע בין מלאכותיות לבין דרמטיות יתר, צפוי למדי ולא מתרכז בדברים הנכונים. לפי מה שהבנתי, גם מאורון וקמרלינג, אני לא לבד בתחושה הזו. עופר כתב עליו לבלוג.
אבל האמת היא שאולי אני לא לגמרי יכול לדון בסרט הזה באופן מרוחק ומושכל, בעיקר בגלל סיבה אחת שרק הולכת ומחריפה כל שנה. אני שונא את כריסטוף וולץ. שונא שונא שונא אותו. כמובן שאני לא מדבר על האדם (שממה שהבנתי הוא איש חביב ונחמד עד מאוד) אלא בנוכחות שלו על המסך. שנאתי אותו ב"ממזרים חסרי כבוד" (מהצפייה הראשונה), שנאתי אותו ב"ג'אנגו ללא מעצורים", שנאתי אותו ב"תיאוריית האפס". חיבבתי אותו ב"אלוהי הקטל", אבל זה היוצא מן הכלל. אני חושב שהוא שחקן מרגיז מאין כמוהו, ואני פשוט לא יכול לחשוב על שום דבר אחר במהלך הסצנות שלו.

הדאבל פיצ'ר: "הקפיצה הגדולה" (The Hudsucker Proxy)

יש רגע אחד ב"עיניים גדולות" בה טרנס סטאמפ, המגלם מבקר בכיר, שוצף על ציוריה של קין וטוען שהם כמו חישוקי הולו-הופ, נמצאים מסביב ולעולם לא עוזבים. אני לא בטוח אם זה רפרנס מכוון לסרטם הפחות נחשב של האחים כהן משנת 1994, אבל לי זה הסתדר פיקס.
כמו ב"עיניים גדולות" גם ב"הקפיצה הגדולה" מישהו מבריק נופל קורבן לאיש עסקים ממולח שמנצל אותו ואת יכולותיו. אבל זה יותר מזה. משהו בטון של שני הסרטים, בעיצוב הויזואלי של הדמויות ושל החללים, נדמה שמגיע מאותו עולם.
כמובן שאין פה רצון להשוואה, כי הרי ברור מי מנצח, אבל אני חושב שהעמדת שני הסרטים האלה זה לצד זה, בטח בהתחשב בעובדה שהם מדברים על עולם רומנטי שנרמס על ידי גברים שבעים חורשי רעה, ובכך שגם האחים כהן וגם טים ברטון התחילו פחות או יותר באותה תקופה והפכו לאייקונים בעשור שלאחר מכן, כשאחד מהם התדרדר עד כדי מיאוס, והאחרים פרחו ועדיין מוצאים שיאים חדשים.

הסרט המרכזי: "אי התירס" (Corn Island)

זה התחיל עם פרסום רשימת המתמודדים העולמית לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. שם נתקלתי לראשונה בסרט הגיאורגי "אי התירס". הטריילר נראה לי כמו כמעט פארודיה על סרטי פסטיבלים, ולא הייתי בטוח כיצד האקדמיה האמריקנית תגיב אליו.
לאחר מכן הגיע פסטיבל חיפה והקרין את הסרט, שהתגלה כאחת ההצלחות הגדולות ביותר שלו. האולמות היו מלאים ורק אז אפשר היה להבין כמה הסרט תופס את הקהל. אז הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לצפות בו, ונותרתי אדיש אליו. להוציא את סצנת הסיום המדהימה, הרגשתי שראיתי את הסרט כבר בעבר מספר פעמים, שזה הרגיש כמו האזנה לדיסק "שירי עולם" שנמכר בחנות מתנות – זה יפה והכל, אבל בין זה לאותנטיות גיאוגרפית או רגשית המרחק גדול מאוד.
לבסוף הסרט העפיל לתשיעיית הפיינליסטים של האוסקר, ואז כבר קיבל מקום בלוח ההפצה בארץ, ואני מאמין שאכן יש לו סיכוי להמשיך את המומנטום מחיפה ולהיות הצלחה יפה מאוד אצלנו. לאוסקר הוא אמנם לא הגיע, אבל מכיוון שהפרסומים המקדימים לסרט בארץ כבר הכריזו עליו כמועמד עוד לפני ההכרזה, אני מניח שרוב האנשים לא באמת יודעים מה קרה.
עופר המליץ על הסרט במהלך סוף השבוע.

הדאבל פיצ'ר: "הקשת" (The Bow)

סרטו של קים קי-דוק משנת 2005 התחיל לסמן את הסוף של אהדת הקהל הישראלי לבמאי הדרום קוריאני, שהגיע לשיא בשנת 2003 עם "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב" והמשיכה שנה לאחר מכן עם "להרגיש בבית". "הקשת" הייתה ההצלחה האחרונה שלו לפני "זמן", שאם אינני טועה גם הסרט האחרון שלו שהופץ בבתי הקולנוע בארץ באופן מסחרי.
אמנם יבשת שלמה מפרידה בין שני הסרטים האלו, אך נדמה שרב הדומה על השונה ביניהם. הם שניהם מתרחשים רובם על המים, ובשניהם סיפור בין איש מבוגר ונערה, כאשר התבגרותה המינית מאיימת על הסדר הקיים ועל עתידם. אלו בסופו של דבר סיפורי התבגרות כאשר הסטינג שלהם הוא זה שהופך אותם ליצירות מעניינות הרבה יותר, אך בשניהם היה משהו שאותי מנע מלהיסחף איתם.
כמעט עשר שנים מפרידות בין שניהם, ועדיין מעניין להביט על שניהם ביחד, כמו שני אחים בפרידה מאוחרת.