דאבל פיצ'ר: "יונה", "שקופים", "רק האוהבים שורדים"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

פינת הדאבל-פיצ'ר הראשונה של 2015 הגיעה, ומכיוון שהבטחתי לעצמי לעשות השלמה מהשבוע הקודם, יוצא שיש לנו את הסרט הישראלי האחרון של 2014, הסרט הישראלי הראשון של 2015, וסרט מ-2013 שנגנז ב-2014 ויצא ב-2015.

"יונה", הביוגרפיה הקולנועית על המשוררת יונה וולך, יהיה הראשון. כזכור זהו הסרט שזכה בשתיים מתוך תשע המועמדויות שלו לאופיר, בקטגוריית העיצוב האומנותי והתלבושות. עופר כתב עליו את הסקירה הרשמית שלנו.
מהצד השני של הלוח הקלנדרי, "שקופים" של מושון סלמונה, הלך לצדו של "יונה" הן בהקרנות האקדמיה של האופיר והן בפסטיבל חיפה האחרון. הוא פתח את 2015, ועל הסקירה שלו הייתי אמון בעצמי.
"רק האוהבים שורדים", נציג העולם הגדול השבוע, נצפה לראשונה גם הוא בפסטיבל חיפה, אבל זה של 2013. עופר הרחיב עליו.

אליהם מצטרפים ביוגרפיה אחרת, סרט בריטי קטן ומהולל ואימה גותית אייטיזית מאין כמוה.

הסרט המרכזי: "יונה"

בשבועות האחרונים היו לא מעט טקסטים על סרטו השלישי של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי"), וקשה לומר שאיזשהו קונצנזוס נרשם לשמו. אני חייב להודות שהתאכזבתי מהביוגרפיה הקולנועית, כי הרגשתי שהיא שגרתית למדי, בטח ביחס לדמות הראשית הפרועה והמסעירה שלו, וחוטאת בחטא הגדול ביותר של הביוגרפיות הקולנועיות: התפרשות רחבה מדי. וכך שוב אנחנו מקבלים את "המיטב של חיי" הגיבור ורואים אותו רק בנקודות קיצון. וולך על פי הסרט היא תמיד היסטרית, תמיד על הקצה. יכול להיות שזה נכון למציאות (אני מפקפק בזה) אבל זה עדיין בעייתי נראטיבית כי נורא מעייף באיזשהו שלב.
שבחים רבים, ומוצדקים, הגיעו לנעמי לבוב בתפקיד הראשי, אבל משום מה כמעט כולם נמנעו מלהזכיר את הדבר שבאופן אישי הלהיב אותי במיוחד בסרט, ואני לא יודע אם זה מכיוון שלא חלקו את ההתלהבות כמוני, או שפשוט התרכזו בדברים אחרים. אני מדבר, כמובן, על תום חגי.
אמנם מדובר בדמות משנה שמופיעה רק לפרק אחד במרכז הסרט, אבל אם יש משהו שאני לוקח אותו אתי זה התפקיד הזה שלו, כטדיאוש, המאהב הפולני של יונה. בעיני, ההשמטה שלו מרשימות המועמדים של האופיר היא אחת הצורמות ביותר של האקדמיה השנה.

הדאבל פיצ'ר: "חדר וחצי" (A Room and a Half)

מבקרת הקולנוע (והידידה) יעל שוב אתגרה אותי לנסות להיזכר בביוגרפיות קולנועיות מוצלחות הסובבות סביב משוררים. זה נכון שקשה למצוא חופן של סרטים שאכן הצליחו לייצר עולם קולנועי מעניין ומרתק סביב משורר או משוררת, אבל בכל זאת הייתה לי תשובה מוכנה אחת, ולפעמים זה מה שצריך.
"חדר וחצי" תוצרת רוסיה, הוא סרטו הראשון, והיחיד נכון לעכשיו, באורך מלא של אנדרי חרז'נובסקי (Khrzhanovsky), שהיה בן 70 כשיצא להרפתקאת הפיצ'ר הראשון שלו. זה רק מוכיח לכם שלעולם לא מאוחר  מדי. הוא הביא למסך, באופן חופשי למדי, את סיפורו של המשורר יוסף ברודסקי, שפעל באמצע המאה הקודמת ברוסיה, והוגלה לארה"ב בשנות השבעים. הסרט משלב בין ריאליזם לסוריאליזם, לאנימציה, ולאין ספור פלאות ורגשות ענקיים שמשולבים זה בזה. אני נתקלתי בסרט בפסטיבל חיפה 2009 ולא שמעתי עליו לפני או מאז, כך שלעיתים אני תוהה האם המצאתי אותו או לא (יש לו דף ב-IMDB והוא זכה בפרס בקארלובי וארי, אז כנראה ששפיותי עדיין קיימת). אם מישהו יכול להניח עליו את ידיו ולהגיד לי אם הוא חולק אתי את התחושות לגבי הסרט הזה, אני לגמרי אשמח.

הסרט המרכזי: "שקופים"

מושון סלמונה חוזר, שבע שנים אחרי סרטו הקודם והמקסים "וסרמיל", ומביא אתו את אותה רגישות ועדינות כמו בסרטו הקודם, יחד עם החספוס המכוון-או-שלא שבעיני רק מוסיפה לסרט החדש יותר. ראיד (מחמוד שלבי) הוא צעיר בדואי שמשתחרר מהצבא ומוצא את עצמו קרוע בין רצונותיו האישיים, משפחתו, ומיקומו החברתי בישראל. כאמור, על הסרט הרחבתי בסקירה, ואני לגמרי ממליץ לתת לו הזדמנות.

הדאבל פיצ'ר: "הענק וגנו" (The Selfish Giant)

נציג פסטיבל ירושלים 2013, סרטה של קליאו ברנרד, היה לאחד הסרטים הבריטים המהוללים של אותה שנה, עם מועמדות לפרס הבאפט"א, מועמדויות לפרס הקולנוע הבריטי העצמאי (וזכייה בפרס ההישג האומנותי על הליהוק. בצדק), זכיות בפסטיבלי לונדון, שטוקהולם ואפילו קאן.
הלינק הראשון בין "שקופים" ו"הענק וגנו" הוא כמובן סצנת הגניבה הלילית מהבור שמגיעה בנקודת שיא של הסרט ותוצאותיה בשני הסרטים עגומה במיוחד, אבל גם היחס אל הגיבור (בסרט הבריטי מדובר בנער צעיר) וההתבוננות בעולם מסביב – אם כי הפעם מסוגננת ומעוצבת יותר, על אף הרקע החברתי הנמוך בו מסופר הסיפור – מאוד זהה בשני הסרטים.
המשחק מדהים, הבימוי לא עושה ויתורים, הצילום יוצא דופן, וסצנת הסיום גרמה לי לבכות בכזו נחרצות שאני מפחד לצפות בסרט הזה שוב. במילים אחרות – תראו אותו.

הסרט המרכזי: "רק האוהבים שורדים" (Only Lovers Left Alive)

אז אחרי שהספקנו להתלהב מהגעת הסרט, להתאכזב מדחייתו, לשמוח שוב ולהודות בהכנעה שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא, נחת במחוזותנו סרטו האחרון של הבמאי השנוי במחלוקת ג'ים ג'רמוש, ובו טילדה סווינטון, שמילים לא יתארו את גדולתה, וטום הידלסטון, שמילים לא יתארו את הגוף שיש לו בסרט הזה, מגלמים נאהבים ערפדיים שמתהלכים בעולמנו לנצח נצחים. באופן די מובן מאליו, זה קצת משפיע על הדינמיקה שלהם.
צחוקים בצד, זה באמת סרט נפלא, ואני לא מחסידיו של ג'רמוש. ארבעת השחקנים המרכזיים בסרט סווינטון, הידלסטון, מיה ואסיקאוסקה ("הילדים בסדר") ואנטון ילצין ("מאוהבים בטירוף"), כיפיים במיוחד על המסך, והשימוש במוזיקה הוא בכלל חגיגה אחת גדולה. נכון שהסרט לא הולך בתלם, ומנכס לעצמו קצב קצת אחר, אבל הוא שווה את זה אם באים בראש פתוח.

הדאבל פיצ'ר: "הרעב" (The Hunger)

סרט הערפדים המרכזי של 2014 היה ללא ספק "החיים בצללים" אבל אני מרגיש שכתבנו עליו מספיק לאחרונה, למשל במצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה שלי, כך שאפשר להניח לו וללכת קצת אחורה לסרט קאלט שצריך לראות לפחות פעם אחת.
דייויד בואי, שהוא כמובן המקבילה הגברית של טילדה סווינטון מבחינת מגניבות, וקת'רין דנב היפייפיה, מגלמים שני ערפדים עוצמתיים ומלאי תשוקה, שמכניסים אל פתח ביתם את סוזן סרנדון. הסרט מבוסס על ספרו של וויטלי שטרייבר, והובא למסך בשנת 1983 על ידי טוני סקוט עליו השלום, בסרטו הארוך הראשון. את הסרט צילם סטיבן גולדבלט ("קרוב יותר", "באטמן ורובין", "נסיך הגאות והשפל". על השניים האחרונים היה מועמד לאוסקר), עיצב בראין מוריס (מועמד לאוסקר על "אוויטה") והלבישה מילנה קנונרו (זוכת שלושה האוסקרים על "מארי אנטואנט", "מרכבות האש" ו"בארי לינדון". השנה אולי תהיה מועמדת על "מלון גרנד בודפשט").
הסרט התיישן מאוד, אבל יש לו אווירת אייטיזיות ממכרת וכיפית ממש, צ'יזיות גותית שמאוד קשה למצוא היום, ולא מעט סקס בין שלושת הגיבורים. שזה בונוס, למי שזה מדבר אליו.