"וינסנט "הקדוש"", סקירה

וינסנט הוא גבר מבוגר, עני, מוזנח ונרגן, שגר בבית מתפורר עם חתול. הוא מיזנטרופ, שותה בלי הפסקה, מעשן, מהמר, ובנוסף לכל אלו חייב כסף לכל מיני אנשים מפוקפקים. אפשר להרגיש שהוא גם לא בדיוק מריח מאפטר-שייב. בתחילת "וינסנט הקדוש" (St. Vincent) אנחנו פוגשים אותו בנקודה מאוד נמוכה בחיים שלו, ולא נראה שהוא לגמרי יכול לצאת ממנה.
בוקר אחד הוא מגלה ששכנים חדשים עוברים לגור לידו, ולא סתם שכנים אלא משפחה חד הורית, שכוללת אישה פגועה ורגישה, וילד בגיל בית הספר היסודי. האינטרקציה ביניהם לא מתחילה נורא טוב, אבל את מה שיקרה בהמשך אתם כבר יודעים היטב, כי כנראה ראיתם את זה ב-20 סרטים אחרים, או שכבר סתם ראיתם את "הכי טוב שיש" 20 פעמים.

האמת המרה היא שאם "וינסנט הקדוש" היה מתרחש בכפר קטן בסין או בצרפת, כנראה שלא הייתי טורח לראות אותו. אלו בדיוק התקצירים שגורמים לי לפהק מלוא הציניות ולהנהנן בנימוס בזמן שאנשים אחרים אומרים לי כמה הם התמוגגו מהסרט הזה, ואם לא הייתי מבקר קטנוני הייתי יכול נורא לאהוב.
אבל הפעם זה שונה כי אכן מאוד נהנתי מהסרט. וזה בעיקר בגלל שיש לו משהו אחד ספציפי, משהו שלא תמצאו בכל סין הענקית, וזה, כמובן, השחקן ביל מארי.

אי אפשר לומר ש"וינסנט הקדוש" הוא הצגת יחיד של מארי, אבל הוא ללא ספק נשען על כתפיו. גם אי אפשר לומר שמוראי פשוט מביא את עצמו למה שהיה יכול להיות הסרט הכי שגרתי וחנפני בעולם, כי הוא כן נדרש לברוא פה דמות ולהכניס את עצמו לסיטואציות דרמטיות מאוד.
מארי אמנם עשה קריירה יפה מדמויות של אנשים נרגנים וחסרי סובלנות עם לב פועם עמוק בתוכם, אבל בסרט הזה הוא הולך קצת יותר רחוק, שומר על איזון נהדר בין הקומי והדרמטי, ועושה פה את אחד מתפקידיו המרשימים והמהנים ביותר. זה מאוד מאכזב שהוא בכלל לא נמצא בשיח של עונת הפרסים השנתית.

הדבר הכי קל לבמאי והתסריטאי תאודור מלפי – וברכות על כך שכבר בסרטו הראשון הצליח לסגור שחקן כל כך אהוב ומוכשר כמו מוראי – היה להתרכז אך ורק בשחקן הראשי שלו. מארי כבר הוכיח בעבר שהוא יכול לסחוב על גבו סרטים, בטח קומדיות בסדר הגודל הקטן-ממוצע הזה. ואולי יש משהו מוכר מדי בתסריט, והדבר האחרון שאפשר לומר הוא שיש בו תפניות עלילתיות שיתפסו אתכם לא מוכנים או היגיון ריאליסטי כלשהו, אבל אל עבודת הבימוי ניכר שמלפי יצק רגישות עצומה והתמודד יפה מאוד עם הזגזוג בין הקומדיה והדרמה.

מארי מגובה בעוד שלוש הופעות מצוינות, שעוזרות לו לנתב את הסרט למקומות הרצויים. המשמחת מכולן היא זו של מליסה מקארתי. היא קומיקאית מעולה ומוכרת, שמאז המועמדות שלה לאוסקר על "מסיבת רווקות" נדמה שדבקה בתפקידי הבהמה הגסה, משהו שרוזאן בר כבר התישה הרבה לפניה. על אף שאין ספק שהיא מהכשרוניות ביותר, סרטיה האחרונים כמו "עצבניות אש", "חשבון משותף", "תמי" והופעתה הקצרה ב"הכל יחסים", כבר החלו להמאיס אותה עלי, ופיללתי לשלב שבו תחזור לדמויות המעודנות יותר, כמו למשל זו שפרסמה אותה בסדרה "בנות גילמור".
מקארתי, אני שמח לבשר, עושה בדיוק את זה. בתור האמא המותשת היא אחראית, במהלך חלקו הראשון של הסרט, להסיט אותו מהקומי לדרמטי. היא הדמות "הנורמלית" שצריכה להחזיר את הטרלול של הסרט חזרה לקרקע ולהעניק לו את הנפח הרגשי. היא מצליחה בגדול, וזה מצוין.

הברקה נוספת היא הילד המתוק שכמובן יפתח את ליבו הקר והשחור של וינסנט. ג'יידן ליברהר, בן 11, הוא אחד הילדים הכי חמודים שראיתי לאחרונה בקולנוע, אבל הוא הרבה יותר מזה. אני בעיקר חשבתי שהוא הדבר הכי קרוב למקולי קאלקין של "שכחו אותי בבית", והוא מתמודד באופן מרשים עם שני ענקי הקומדיה שמעליו, מארי ומקארתי.
זה נכון שיהיה קשה מאוד למצוא בעולמינו ילד חכם, שנון וחריף כמו אוליבר, הדמות שמגלם ליברהר, והוא יותר "ילד קולנועי" מאשר מה שאנחנו היינו בגילו, אבל בעזרת ההדרכה של מלפי הבמאי, אפשר להניח את זה בצד ולהתרגש ממנו ללא הרגשת הדביקות שלעיתים באה יחד עם הופעות כאלו.

הצלע השלישית של שחקני המשנה היא האוסטרלית נעמי ווטס, אותה אנחנו רגילים לראות בתור השחקנית הסובלת ביותר על המסך. בין אם בתפקידים שהעניקו לה מועמדות לאוסקר, "21 גרם" וסרט האימה "הבלתי אפשרי", ובין אם ב"הצלצול", "דיאנה", "ג'יי אדגר", "משחקי שעשוע" ועוד. היא לא בדיוק מזוהה עם קומדיות, ולמעשה התפקיד הקומי פר-אקסלנס האחרון שלה היה לפני עשר שנים ב"אלי פארקר", אם אינני טועה.
הפעם, ווטס משילה את ההופעות הבוכיות שלה, ומגלמת חשפנית רוסייה בהיריון. אם להיות כן, ההופעה שלה חרקה לי מאוד בתחילת הסרט, ובזמן שכל שאר הצוות סביבה נראה שמתייחס ברצינות לתפקיד שניתן לו, ווטס עם המבטא הרוסי הכבד והבטן ההיריונית, לא נראתה כמו חלק מהאפורציה, ונדמה שהפרסונה שלה קצת גדולה על דאקה, הדמות אותה היא מגלמת. אבל ככל שהסרט התקדם איכשהו התרגלתי. הרגעים שלה על המסך, שבעיקר מאופינים בשיבושי אנגלית קשים (בסצנות איתה, נסו להקשיב למילים ולא לקרוא את התרגום. אתם תרוויחו), עבדו עלי יותר ויותר, עד שלקראת הסוף היא לגמרי עברה לי כמו דמות אורגנית לסרט.
מה גם שהכימיה בין כל ארבעת השחקנים מצליחה לטשטש את כל מה שהיינו יכולים לחוות כקיטשי או מעצבן. כריס או'דאוד ("מסיבת רווקות", "הכומר") גם הוא גונב את ההצגה בכמה סצנות, בתור המורה של אוליבר.

ל"וינסנט הקדוש", שזכה לאהדה בפסטיבל טורונטו וממש לאחרונה קיבל מועמדות לפרס סרט הביכורים בפרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי, יש לא מעט נקודות תורפה מבחינת כתיבה.
נראה שהסרט מתקדם למקומות המצופים ממנו כקומדיית אינדי אמריקאית חביבה, ופחות לכיוון מה שהיה סביר שיקרה בעולם של הסרט. הוא ממהר לקראת סופו, והתהליכים של חלק מהדמויות קופצים מרחקים לא סבירים לקראת הפיתרונות העלילתיים. הסרט גם נתפס כמה פעמים עם המכנסיים למטה ברצון בניסיון לרגש, ולוחץ חזק מדי על הרגעים המתוקים בשביל מקסימום אפקט.
כל הדברים האלה בדרך כלל שולפים אותי החוצה, אבל הפעם נדמה שמלפי ושחקניו מיהרו להחזיר אותי חזרה. אז אני מודה להם על זה. זה היה ממש נחמד וכיפי מצידם.