"חיית הלילה", סקירה

הקלישאה הידועה על סרטים היא שכל צופה חווה אותם באופן אחר. אין, ולא הייתה מעולם, ביקורת קולנוע אובייקטיבית, כי אין כזה דבר צפייה אובייקטיבית. הצופה מכניס לסרט את ההיסטוריה שלו, את העדפותיו, את הערכים שלו, את הנוסטלגיה שלו ואת כל מי שהוא גדל להיות עד הנקודה בה הסרט פגש אותו. זאת גם הסיבה שדעתנו על סרטים לעיתים משתנה בין צפייה לצפייה.
הטריק בביקורת, אני מניח, הוא לדעת עד כמה הדברים האלו השפיעו על הצפייה ולדעת להסתכל מסביבם כמו גם להודות ולהכיר בהם. לדוגמא, סרט שקל לראות בבירור את בעיותיו כמו "מפות לכוכבים" של קרוננברג (עליו הרחיב עופר), הסב לי הנאה רבה, מכיוון שהוא הזכיר לי את הכתיבה של ברט איסטון אליס, שאת ספריו קראתי בשנות הצבא שלי וסביר שהשפיעו עלי למדי. לפעמים זה כל מה שצריך.

גם הסרט לשמו התכנסנו, "חיית הלילה" (Nightcrawler) ניגן אצלי על דברים דומים. סרט הביכורים של דן גילרוי הזכיר לי את הכתיבה של צ'אק פלאניוק ("מועדון קרב", "Survivor"), את הקולנוע האורבני של שנות השמונים ואת הגיבורים הקולנועיים של שנות השבעים, אותם ספציפית לא חוויתי, ואולי בגלל זה אני אוהב אותם יותר. כבר מהדקות הראשונות של הסרט, כאשר רצף שוטים ליליים של עיר ממערב ארה"ב הוקרן על המסך, ידעתי שהוא ידבר אליי באופן קצת יותר אישי משאר הסרטים.
זה גם נכון לגבי הקריאה שלי את הסרט, ובאופן מהותי היחס שלי אליו. אפשר להתעכב על שני אלמנטים בתימות של "חיית הלילה", ושתיהן נכונות. הראשונה היא הסאטירה על עולם התקשורת המודרני, הרדיפה אחר הרייטינג והמקום אליו הולכות רשתות הטלוויזיה. והשנייה, זו שדיברה אלי יותר ובעיני גם המעניינת יותר, היא המאמץ שיעשה מישהו כדי להתקדם בתחומו, כדי להצטיין ולכסות באבק את מתחריו. כמה רחוק ילך אדם כדי להצליח.
אבל גם מעבר לזה, ל"חיית הלילה" יש לא מעט להציע מעבר לאמירה. בחלקם הוא אפילו מצליח.

לו בלום (ג'ייק ג'ילנהאל) הוא גבר צעיר עליו אנחנו יודעים מעט מאוד. בנקודת המפנה הראשונה של הסרט, הוא מגלה את עולם הסיקור החדשותי העצמאי, "רודפי האמבולנסים" כפי שהם ידועים, ומחליט לעסוק בו. הוא משיג לעצמו מצלמה, מתמחה שיעזור לו, ומתחיל לפלס את דרכו, לא תמיד באמצעים הכשרים ביותר.
דמותו של בלום היא העוצמה והחולשה של הסרט גם יחד, דמות מרתקת, אותה מגבה הופעה פנומנלית של ג'ילנהאל. בלום מתנהל על הקצה, ועל אף אישיותו המעט מעורערת, הוא מצליח להבין במהירות את העולם בו הוא אמור להתנהל, ומנגן עליו במיומנות. יש לו מינימום כריזמה, והוא מסוג האנשים שאחרי פגישה מקרית אתו תתפללו שלא תהיה פגישה נוספת, ועם זאת הוא משיג את מטרותיו, וחודר (או זוחל, כמו שהכותרת הלועזית רומזת) אל המקומות שהוא רוצה להגיע אליהם, מבלי להתלכלך.

אנשים מהסוג שלו ראינו לא מעט בכמה סרטים בלתי נשכחים, אבל בזמן שהדמויות האלו ניחנו במראה מצודד, באישיות מרשימה או בשניהם, בלום נטול את כל אלה, ועדיין לא רק שהוא מצליח, אלא גם סוחב על עצמו סרט שלם. רשימת הדמויות ה"בלומיות" מהעבר הקולנועי ארוכה למדי. למעשה, שני שחקנים זכו באוסקר על גילום דמות כזו: פיי דאנווי ב"רשת שידור" ודניאל דיי לואיס ב"זה ייגמר בדם". אבל הרשימה אינה נגמרת איתם, ואפשר למנות בה את ניקול קידמן ב"פיתוי קטלני", טוני קרטיס ב"ניחוח מתוק של הצלחה" ואפילו ליאונרדו דה קפריו ב"הזאב מוול סטריט".
מאידך, הבחירה למנוע מאתנו כל פיסת אינפורמציה על עברו של בלום, על ההסיטוריה שלו ומה עשה אותו כזה, בזמן שעלולה ליצור סקרנות רבה, גם משאירה אותו סתומה ורעיונית בלבד. אם תרשו לי להמשיך עם הניים-דרופינג, זה קצת מזכיר את דמותו של רוברט רדפורד ב"הכל אבוד". בלום של "חיית הלילה" הוא ייצוג, הוא מראה של חברה, הוא משל. אנחנו מתבקשים ליצוק אליו פנימה את כל מה שאנחנו מכירים כתחלואי החברה המודרנית, אבל אני בכל אופן התקשתי לראות בו דמות של סיפור.

בדקות הראשונות של הסרט אנו נוכחים בזמן שבלום מבצע שני פשעים באותה הסצנה ממש. מאותו הרגע יהיה קשה לנו כצופים להיות נינוחים במחיצתו ואפילו להריע לו. למעשה, אנחנו מחונכים לרצות במפלתו של הבחור הזה, שעל פי כל הסימנים שהתוו לנו יוצרי הסרט, הוא חלאה. הפתיחה הזו רוצה לשמור אותנו על קצת הכסא כל פעם שבלום על המסך, שזה מצד אחד מסקרן מאוד – ובהחלט לא מובן מאליו – אבל מעיקה על המשך ההתפתחות שלו. אנחנו מחכים להתפרצות, להתמוטטות, לרגע שבו הגיהנום יפרוץ, אבל הסרט מתוחכם יותר, ובמקום להתפרק, בלום רק בונה את עצמו.
מצד אחד זה נהדר שהסרט לא הולך למקום הצפוי והמוכר, אך מצד שני, בדיעבד, הפתיחה הזו בונה דמות שלא באמת קיימת בסרט מהסצנה שלאחר מכן, וגורמת לו להיות מעט לא אחיד.

את החולשה הזו מצליח הסרט להסתיר היטב רוב הזמן בזכות שלושה אלמנטים. הראשון הוא הנראטיב שלא מפסיק להתקדם ובונה היטב את הסרט על לקליימקס הנהדר. השני, וזה שכמובן קשור לראשון, הוא הוויזואליה המהפנטת והמרתיעה של הסרט. העיר היא ריאליסטית ורגילה, אך עמוסת צללים, צמתים מסוכנים ועל אף הליליות והריקנות שבה, אין בה רגע אחד של מנוחה. על כך אחראי, אני מניח, בעיקר הצלם רוברט אלסוויט, אחד הצלמים המשמעותיים ביותר שפועלים כיום, שאת האוסקר שלו הרוויח בצדק על סרט שכבר הוזכר פה מקודם, "זה ייגמר בדם".

האלמנט השלישי הוא ללא ספק ג'ייק ג'ילנהאל, במה שיכול להיות תפקידו הטוב ביותר אי פעם, וזה ממש לא משהו להתייחס אליו כלאחר יד. ג'ילנהאל התנדב להכנס ל"מועדון הרזון" בשביל הסרט הזה, ובכך לעמוד לצידם של כריסטיאן בייל, מת'יו מקונוהיי ובן קינגסלי ("גנדי" נחשב, לא?) שהשילו חצי ממשקל גופם לטובת תפקיד. ג'ילנהאל, שהזכיר לי את תפקידיו המאניים של ג'ים קארי כמעט בכל רגע בסרט, נותן הופעה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. אחרי השנים הקשות שעבר מאז נפילת "הנסיך הפרסי" על האף, השחקן בן ה-35 עלה שוב על הגל בשנים האחרונות, בזכות הכשרון שלו וגם בזכות בחירת פרוייקטים מוצלחת. לאחרונה ראינו אותו מעולה ב"אסירים" ובתפקיד כפול ב"אויב" (Enemy, עליו לא הספקנו לכתוב, אבל אני מבטיח לכם שרגע ממנו יופיע ברשימת "20 הרגעים הגדולים של השנה" בעוד חודשיים).
ג'ילנהאל היה מועמד רק פעם אחת לאוסקר, בשנת 2005 על "הר ברוקבק", ובזמן שאני לא בטוח האם האקדמיה תתייחס ברצינות ל"חיית הלילה" ותעניק לו את הכבוד המגיע לו, אם הוא ימשיך בקצב הזה הוא עוד יחזור לאוסקר ובגדול.

דבר נוסף שמילא אותי התרגשות ושמחה הוא הופעתה של רנה רוסו בתפקיד משנה משמעותי בסרט. מסתבר שהיא אשתו של הבמאי, ככה שסביר להניח שאודישן היא לא עשתה, אז הנישואין האלה הן לגמרי הרווח שלנו. על אף שאני אוהב אותה כבר שנים, רוסו היא שחקנית שנויה במחלוקת, שחששנו שהגיעה לשיאה בסרטי "נשק קטלני", והנה היא מקבלת תפקיד לנעוץ בו ציפורניה, לראשונה מאז שנות התשעים (תסלחו לי אם אתעלם מהופעתה ב"תור: העולם האפל").
בענייני הקאסט, שווה לציין גם את רז אחמד ("ארבעה אריות") בתור הסייד-קיק של בלום. אני חושב שהוא היה מעולה.

שלא כמו שאר המעלות של הסרט, בעיני דווקא הסאטירה של "חיית הלילה" לרוב מובאת באופן מאוד לא מעודן, וככזה הוא לעיתים משתפשף בפינות הדידקטיה. המסר שלו ברור מדי, ובשונה משאר הדברים, פחות מאפשר מקום לפענח ולחשוב עליו.
המוטיב של המצלמה ככלי נשק כבר די שחוק (אם כי מייצר בסרט הזה כמה אימג'ים מוצלחים) והיחס שלו אל עולם התקשורת קצת מזכיר צקצוק בלשון והנדת ראש שמרגישה כמו קשיש אומר לנו "אחח, העולם הזה… זה לא מה שהיה פעם, אני אומר לכיים".
ככזה, הסרט מעט חיוור מבחינה רעיונית, אבל הוא בכל זאת דרמת מתח טובה מאוד, עם רגעים מעולים, קצב משובח, ואחת מהופעות השנה.