פסטיבל חיפה 2014: "ג'רונימו", "המפלה", סיכום ופרידה אישית

אתמול היה יומי האחרון בפסטיבל חיפה 2014, וכשתקראו את הטקסט הזה כבר אהיה רחוק מהכרמל. נכון, זהו הפסטיבל הראשון מאז 2008 שאאלץ לעזוב לפני תומו, אבל זה מסיבות טובות, אז אין מה לדאוג.

מכיוון שזו המהדורה האחרונה, תוכלו למצוא בהמשך הפוסט – מעבר לסקירה על הסרטים שראיתי אתמול, "ג'רונימו" ו"המפלה" – את עשרת הסרטים אהובים עלי והפחות אהובים עלי מכל אלו של הפסטיבל (הזוכים עצמם יעודכנו בפוסט נפרד כשיוכרזו במוצ״ש), ואז כמה מילים אישיות על הפסטיבל ועלי, כדי לחתום את כל העניין בנימה אישית שחשוב לי לחלוק.

הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל היה "נעלמת" (Gone Girl) של דיויד פינצ'ר שיצא אתמול לבתי הקולנוע ברחבי הארץ. לא אכתוב עליו בפוסט הזה, מכיוון שאקדיש לו סקירה באורך מלא משלו שתעלה בימים הקרובים, אז אני ממש אשמח אם תשארו בסביבה.

אז רגע, נחזור לפורמט המסורתי לפני שנגיד שלום…

"ג'רונימו" – Geronimo

סרטו החדש של הבמאי האלג'יראי טוני גטליף ("זר בין צוענים", "וונגו") הוקרן בפסטיבל קאן האחרון, והוא מין גירסא מודרנית של "סיפור הפרברים". זוג צעירים, היא טורקיה בת 16 והוא נצר למשפחת צוענים, בורחים יחד ומציתים מלחמה בין שתי המשפחות בשכונה נחשלת בדרום צרפת. בין שתיהן ניצבת ג'רונימו, מדריכה קהילתית שמנסה לעשות את הדבר הנכון, אבל זה לא תמיד קל.

"ג'רונימו" הוא בגדול סרט שמתנהל עם אונה אחת. הסיפור רחוק מלהיות מקורי ותפיסת העולם שלו נאיבית מאוד, שלא נאמר ילדותית, ועדיין יש בו משהו נפלא.
בליבת הסרט משתוללת איזושהי בערה פנימית (ממש כמו זו שמשתוללת בגופו של לוקי, הרומיאו של העלילה), איזושהי תשוקה לחיים שנובעת ממנו כמעט בכל רגע. הסרט מתרוצץ בין סצנות של היפר-ריאליזם, לבין סיקוונים מחזמריים במהותם עם ריקודים וקצב שמקפיץ את הברך, ואיכשהו, כנגד כל הסיכויים, זה מצליח להסתדר היטב.
אני ממש הרגשתי כאילו גטליף מביים את הסרט תוך כדי ריקוד, תוך כדי קפיצה על כיסאות והעפת דברים באוויר. ההתלהבות של הסרט הזה מדבקת, והופכת אותו לאחד הסרטים החביבים עלי בפסטיבל עד כה. סרט מבולבל וילדותי שפשוט מתפוצץ על המסך ומזכיר לנו את העוצמה של הקולנוע.

סלין סאלט ("חלודה ועצם", "טירה באיטליה") מעולה בתור הדמות בכותרת הסרט. שאר הקאסט, רבים כנראה אינם שחקנים מקצועיים, גם הם מביאים חינניות להופעתם אם כי לא בהכרח ריאליזם גדול, ואני די בטוח שזו בחירה מכוונת של עיצוב העולם.
לדוגמא, פאזיל הוא דמות המעוצבת באופן שמזכיר את אלכס מ"התפוז המכני" וברגעי איבוד שליטה מתחילה לרקוד ברייקדאנס. הוא לא משהו שתמצאו בסרט של מייק לי, אבל יש בו מימד רב של חספוס וכאב, יחד עם משהו ששייך יותר לקולנוע מאשר לחיים.

בסופו של דבר "ג'רונימו" לא בטוח אם הוא רוצה להיות מסמך חברתי או סרט אסקיפיסטי, אבל איכשהו עלי הוא הצליח לעבוד. מה גם שבמרכזו יש שוט ארוך של דאנס-אוף מרהיב, שצריך לעבוד קשה בכדי להשהות את הציניות בהקשרו, אבל אם מצליחים, זה רגע בלתי נשכח.

"המפלה" – The Humbling

בהתחלה נראה כאילו "המפלה" הוא הסרט הכי טוב שוודי אלן לא ביים בעשור האחרון. למרות שמקורותיו של הסט נעוצים בכתביו של פיליפ רות' והעשייה הקולנועית מזכירה מעט את פולנסקי, נדמה כאילו החומר בו הוא מתעסק – שחקן מזדקן שצלילותו נעלמת אשר פוצח בקשר מוזר עם בחורה צעירה ממנו – וההומור שלו, מותאמים היטב למידותיו של אלן. כמובן שצריך לסייג שאלן בשנים האחרונות רחוק משיאו וככזה "הסרט הכי טוב שוודי אלן לא ביים בעשור האחרון" לא בהכרח אומר שהסרט המדובר הוא טוב.

אם בלבלתי אתכם, אעשה קצת סדר. בארי לוינסון, שזכה באוסקר על "איש הגשם" וסרטו האחרון בקולנוע היה סרט האימה המצויין "המפרץ", משתף פעולה עם אל פאצ'ינו בדרמה קומית על שחקן תיאטרון מפורסם שמנסה לפרוש ממשחק ולארגן את חייו, אך העניינים מתערערים עם הופעתה של צעירה מעברו, הסוחפת אותו למערכת יחסים שעלולה להזיק לו יותר מכל דבר אחר.
הפעם האחרונה שלוינסון ופאצ'ינו שיתפו פעולה היה בסרט הטלוויזיה המעניין "You Don't Know Jack" עליו זכה פאצ'ינו באמי השני שלו. עכשיו הם העבירו את מאמציהם אל מסך הקולנוע, בסרט שהוקרן בוונציה וטורונטו, אותו כתבו לא פחות מבאק הנרי בן ה-85 ("הבוגר", מלכוד 22") ומיכל זבדה ("עוזרות בית נחושות").

פאצ'ינו, שהקריירה הקולנועית שלו הולכת מדחי אל דחי, חוזר למסלול ועושה פה את תפקידו הטוב ביותר מאז "אינסומניה" ב-2002. הוא שולט בסצנות, עובר בקלילות בין הקומי והדרמטי, ומצליח להוציא את המיטב מהסרט. הוא מזכיר לנו שוב איזה שחקן אדיר הוא, ואיזה שימוש אפשר לעשות בו. על אף דמויות משנה רבות, הסרט הוא כמעט הצגת יחיד של פאצ'ינו, וככזה הוא משמח במיוחד.
יהלומים נוספים בקאסט הם דיאן וויסט, מדהימה כהרגלה על אף מעט מאוד לעבוד אתו, והשחקנית נינה אריאנדה שגונבת את ההצגה (היא נצפתה בפסטיבל גם בתפקיד קטן ב"אלינור ריגבי").
אבל זה לא מספיק.

על אף צחוקים רמים שנשמעו במהלך ההקרנה, ותחושה כללית של הנאה מצד רוב הצופים, אני מצאתי את "המפלה" סרט נורא. נגיד שויתרתי לו על הדבקות בהומור נמוך של בדיחות ויברטורים, תרופות לבעלי חיים ונפילות סלאפסטיקיות משל היה "פגוש את ההורים 4", שבעיני לא מכבדים אף אחד מהמעורבים. אבל הסרט הזה כל כך לא אחיד, טרחני, זחוח ולא נעים לצפייה, עד שנאחזתי כמה שיכולתי בהופעתו הנפלאה של פאצ'ינו כדי לצלוח את זה.

את תפקיד הבחורה שמערערת את חייו, מגלמת נסיכת האינדי גרטה גרוויג, שזכתה לשבחים אין סופיים בזכות תפקידיה המקסימים ב"גרינברג" ו"פרנסס הא", יחד עם עוד כמה הופעות יפות. "המפלה" אינו שעתה היפה של גרוויג. למעשה, אפשר לומר שהיא בלתי נסבלת. אני לא יודע האם זו בחירה או מעידה, אבל הדמות שלה ואופן הביצוע כל כך מעוררי אנטגוניזם, שאני לא בטוח אם אוכל להסתכל עליה אותו דבר מעכשיו. מכיוון שאנחנו בסוף הפסטיבל, אני יכול להכריז עליה כדמות הנשית האיומה ביותר של ימי הקולנוע בכרמל, כאשר היא משאירה מאחוריה את נשות "שנת חורף" ו"הרפתקה". שזה בכלל לא פשוט.
ועם זאת אסייג, הקהל בסרט צחק מלוא הבטן ונדמה שנשאר די מרוכז. אולי רק אני וזוג המבוגרים שישב לידי לא הבינו במה מדובר.

״את לי לילה״ – איך יילך לו מחר בטקס הפרסים?

אז זה לגבי הסרטים האחרונים שראיתי.
בהקשר של זוכי התחרות הישראלית (והזוכים בשאר המסגרות) נאלץ לחכות עד לטקס ביום שבת, עד לעדכון בפוסט נפרד. אבל עד אז, תרשו לי לחלוק אתכם את הבחירות שלי לסרטים האהובים והפחות אהובים עליי:

עשרת הסרטים שהכי פחות אהבתי בפסטיבל (אלפבתי)
"הכלב היפני"
"הללויה"
"הרפתקה"
"חבורת נערות"
"חייו של ריילי"
"טוביאנסקי"
"לבבות רעבים"
"משהו עוקב אחרי"
"פאזוליני"
"שנת חורף"

עשרת הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל (אלפבתי)
"אידה"
"את לי לילה"
"בסדר ההעלמות"
"בשחקים"
"האל הלבן"
"השבט"
"יום מפרך"
"לוויתן"
"נעלמת"
"קר ביולי"

ועכשיו, גבירותי ורבותי, פרידה…

לראשונה מאז שהתחלתי לסקר את הפסטיבל ב-2010 (פסטיבל חיפה הוא הפוסט הראשון שאי פעם כתבתי לבלוג. הייתי בן 25), אני לא בטוח מה יקרה בשנה הבאה.
כמובן שאחזור גם בשנה הבאה (אם ירצו בי, כמובן) אבל כנראה שסקירה יומית למשך כל עשרת ימי הפסטיבל לא תהיה מנת חלקי. זה קשור להרבה דברים, אבל בעיקר לכך שהזמן זז, שהדברים תמיד דינאמיים.

לכן חשוב לי להגיד תודה ענקית לכל האנשים שליוו אותי בפסטיבל באופן האינטנסיבי בו חוויתי אותו בשנים האחרונות. ותודה לכל הקוראים והמגיבים, בבלוג וברחבת האודיטוריום. הפסטיבל הזה היה האירוע הכי חשוב בשנה שלי מאז 2008, וכמה מהסרטים הכי הטובים, האנשים הכי אהובים, והחוויות היפות ביותר שלי קרו שם בסוכות. אני מקווה שהצלחתי להעביר חלק מזה אליכם הקוראים.

אז במקום להכנס לסחרור סנטימנטלי לא ראוי, נסיים בסיפור פלאשבקי משעשע, כדי לסגור את כל הקצוות:
בשנת 2008 הייתי בשנה ב' או ג' בסם-שפיגל, והגעתי לחיפה כמראיין אורחים פעור מטעם אתר בית הספר, ובאחד מהימים נכנסתי לראות סרט, "חברה בתשלום" קראו לו. כל כך התלהבתי ממנו, והרגשתי שפיצחתי אותו לפרטי פרטים, שמצאתי את עצמי מגן עליו בחירוף באיזו שיחה של זרים בחדר העיתונות. נתתי ניתוח בשלוף, מסורבל ונלהב מדי, כזה שמאפיין סטודנטים ממש צעירים לקולנוע. אבל הרגשתי כאילו האנשים שם ממש מקשיבים, ולא סתם מחכים בנימוס שאסיים.
בסופו של הנאום מישהו הביט עלי ואמר "תגיד, אתה כותב איפשהו?". עניתי שלא, מה שהיה אמת. איפה יש לי לכתוב?

השאלה הזו הדהדה בי גם לאחר הפסטיבל , גדלה והצטברה בתוכי, עד שיום אחד עשיתי מעשה ופתחתי בישראבלוג בלוג בשם בדוי ("מאגיקה" קראו לו. נשמע מטופש עכשיו). הפוסט הראשון היה, כמובן, ניתוח של "חברה בתשלום".
אלו היו הצעדים הראשונים שלי בכתיבה על קולנוע באופן פומבי, ואלו הטקסטים שיום אחד החלטתי להעביר לבחור ההוא שעובד באוזן השלישית בירושלים כדי שיקרא ויתרשם. הבחור ההוא היה אורון, ואלו חלק מהדברים ששכנעו אותו להביא אותי לעכבר העיר ואז לסריטה.
זה הסיפור על איך התחלתי לכתוב לאינטרנט. בזכות פסטיבל חיפה וסטיבן סודרברג.
רציתי לחלוק.

שנה טובה לכולם. נתראה בסקירה על "נעלמת".

ואם הגעתם עד לכאן, מגיע לכם לדעת שזה הסרט האהוב עלי בפסטיבל חיפה 2014