סרטים מן העבר: "המסע לאיטליה"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

הרעיון המקורי היה להתחיל להשלים החודש את רצף סרטי האייטיז שפספסתי במהלך חיי, כמו גם כמה המלצות של המגיבים בפוסטים הקודמים, וזה אכן יקרה, אבל לפני זה רציתי רגע ללכת עוד יותר אחורה לסרט קלאסי באמת, לפני שאחזור אל סוף המאה הקודמת.
הסרט הנבחר, כפי שכבר הבנתם, הוא הדרמה האיטלקית דוברת האנגלית "המסע לאיטליה" (Viaggio in Italia) שביים רוברטו רוסליני בשנת 1954, ובו מככבים אינגריד ברגמן וג'ורג' סאנדרס, כזוג שנישואיו כבו. הם יוצאים יחד לטפל באחוזה שקיבלו בירושה, הנמצאת למרגלות הר געש וגובלת בעיר פומפיי הטראגית והמפורסמת.

"המסע לאיטליה" נחשב לאחד משיאי שיתופי הפעולה הקולנועיים בין הבמאי המהולל רוסליני והשחקנית השבדית-גרמניה אינגריד ברגמן, אבל היחסים הרומנטיים ביניהם גם העיבו מעט על ההפקה, מכיוון שלבלוב הרומן החל כאשר שניהם היו נשואים לאחרים. החברה השמרנית, בטח הקתולית באיטליה, לא אישרה את הקשר הזה וגם רוסליני וגם ברגמן עמדו מול מתקפה לא נעימה בכלל של התקשורת. כך שאם קירסטין סטיוארט הרגישה רע עם מה שקרה אחרי צילומי "שלגייה והצייד", היא יכולה להתנחם בסיפור הזה.
את ברגמן ורוסליני זה לא עצר משום דבר. יחד הם עבדו על שישה סרטים משותפים, ולא פחות חשוב, הביאו לעולם את השחקנית והדוגמנית האהובה איזבלה רוסליני ("קטיפה כחולה", "המוות נאה לה") ואת אחותה התאומה אינגריד איסוטה.

הסרט לשמו התכנסנו מציין השנה את יום הולדתו ה-60. כאשר יצא לבתי הקולנוע לא זכה ליחס חיובי או לביקורות מהללות, והיו אלו אנשי "מחברות הקולנוע" הצרפתיים (שלימים הפכו להיות במאי "הגל החדש") שהרימו אותו על נס והתייחסו אליו כסרט מודרני משמעותי.
קל לראות את השפעותיו על הקולנוע מאז (את חלקם אזכיר בהמשך), ויש בו רגעים נפלאים ממש שמצדיקים את המעמד שקיבל. עם זאת, יש בו דבר אחד שבעיני הצליח להכתים את הצלחותיו של הסרט, ולמנוע ממנו להיות יצירת מופת שלמה.

אני לא יודע אם "המסע לאיטליה" היה הראשון שעשה את זה, אני אפילו די בטוח שהוא לא, אבל התבנית הזו של זוג שעוקר את עצמו מסביבתו הטבעית ושם נאלץ להתמודד עם כל הדברים אותם הוא מדחיק ביומיום, כאשר הטבע מסביבם מביע את ההפכפכות של יחסיהם, הפך מאז להיות קונספט עלילתי די מוכר. "לפני חצות", כמובן, הוא הדוגמא הראשונה והטרייה ביותר. אבל גם "שעת הזאבים" של אינגמר ברגמן (1968), "אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר, "סכין במים" של רומן פולנסקי ועוד, גם לא בהכרח אלו שדובקים במתח ואימה.

התסריט של רוסליני ושותפו ויטליאנו ברקאטי נכתב על פי הספר Dou של הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט משנת 1934 (היא נפטרה בשנת יציאת הסרט הזה, בגיל 81). הוא צולם על ידי אנזו סראפין ("הגברת עם הקמליות" של אנטוניוני) ונערך על ידי יולנדה בנוונוטי.

הסרט נפתח בסצנת נסיעה ברכב פרטי בו נמצאים שני גיבורינו. קת'רין (ברגמן) נוהגת ברכב, לבושה מעיל פרווה כבד של ברדלס. במושב לצידה יושב בעלה, אלכסנדר (סאנדרס, זוכה האוסקר על "הכל אודות חווה" וגם המדובב של שירקאן ב"ספר הג'ונגל"). כעבור כמה שניות של נסיעה הוא מבקש ממנה להתחלף בתפקידים מכיוון שמשעמם לו.
הסצנה הזו לבדה מטעינה את הסרט בהמון משמעויות, הראשונה שבהן היא התפקיד של שני אלה במערכת היחסים ונקודת המבט שלהם. גם המעיל שלובשת קת'רין מקבל משמעות דואלית מעניינת כי מצד אחד היא עוטה על עצמה עור של חיית טרף, אך מצד שני זוהי חיית טרף שנהרגה והפכה לפריט לבוש. ממש כמו בחירת המעיל הזה בסצנת פתיחה של סרט אחר לאחרונה – "לוסי", אם כי קשה לי להאמין שסרטו של רוסליני היה השראה לעבודתו העכשווית של לוק בסון.

בהמשך הנסיעה ישאלו את עצמם הזוג איפה הם בכלל, ועל אף שהם ללא ספק מדברים באופן גיאוגרפי, אנחנו כבר מבינים שהסיפור יהיה סיפור של חשבון נפש ושל התמודדות.
כבר מהנקודה הזו אנחנו, הקהל המודרני, יכול למקם את הסרט באיזושהי טריטוריה: זהו סרט שהמשמעות לא תבוא לידי ביטוי בדמויות, אלא בדברים הקטנים שמרכיבים את הסצנה והפריים. זהו מסוג הסרטים שמשתמש באלמנטים דימויים במקום שבו הדמויות לא יוכלו להתבטא.
הסימבוליות שכל כך חזקה בסרט תמשיך להלום גם בסצנות הבאות. אנחנו נבין שהשניים מגיעים לבית כפר גדול שהוריש להם הדוד הומר (הומרוס, שכמובן יזכיר לנו את "האודיסיאה" ואת העובדה שאנחנו עומדים לצפות בסרט שהוא מסע רגשי), שמוקף הרי געש פעילים.

קל לעקם את הפנים אל מול חוסר העדינות שבה האיזור הגיאוגרפי אמור לסמל לנו את מערכת היחסים של השניים, בטח לצופים שכבר מכירים את המשמעות של לוקיישנים בסרטים מהסוג הזה, כאשר הדוגמא המושלמת ביותר שאני יכול למצוא היא של "הפלנטה הבודדה ביותר" של ג'וליה לקטוב שהוקרן בחיפה בשנת 2011 או "אקלים" הטורקי של נורי בילג' ג'יילן, שני סרטים שבאופן מובהק שאבו המון מ"המסע לאיטליה".
אבל מהנקודה הזוו הסימבוליות תהפוך להיות יותר מעניינת.

מעבר לסאבטקסטואליות, "המסע לאיטליה" מחזיק יפה בעיקר בזכות הצילום החכם והופעותיהם המעולות של ברגמן וסאנדרס. מפתיע למצוא שיש לא מעט הומור בסרט, על אף שהוא ללא ספק לוקח את עצמו נורא ברצינות. רגע אחד שהפתיע אותי למדי היה הארוחה הראשונה שהשניים אוכלים באיטליה. השיחה סביב השולחן עם מארחיהם היא אינפורמטיבית למדי, אבל בשולי הפריים אפשר לראות את קת'רין מנסה להתמודד עם צלחת הפסטה שלה ופשוט לא מסוגלת. הבדיחה הוויזואלית הזו איננה מקבלת מקום במרכז הפריים, או הדגשה במזינסצנה, כאילו זו בדיחה פרטית של השחקנית עם הקהל, מין קריצה שכזו.

לעומת זאת, סצנה אחרת שבלטה לי באופן קיצוני היא בעצם נקודת המפנה העלילתי הראשונה של הסרט. קת'רין ואלכסנדר יושבים בשמש, במה שהפך לאחד האימג'ים המזוהים ביותר ממנו, כאשר היא פוצחת בסיפור על מערכת יחסים ידידותית שהייתה לה עם חייל צעיר שחטא בשירה, וסיפר לה על איטליה. אותו בחור הפך להיות כל כך משמעותי בחייה של קת'רין, שהיא חוזרת ומהרהרת בו מאז. לא מדובר בבגידה או במעשה שמצריך וידוי וסליחה, אבל הדרך שבה קת'רין מדברת עליו, והדרך שבה אלכסנדר מגיב, לא רק שמתניע את מעט העלילה שיש בסרט, אלא גורמת להבין שסטנלי קובריק גם צפה בסרט, ולקח לא מעט ממנו ל"עיניים עצומות לרווחה", שהוא אחד מהסרטים הכי מעניינים על חיי נישואין. אך בזמן שסרטו של קובריק מתעסק אך ורק בבעל, ומשאיר את האישה מסתורית ולא מטופלת, "המסע לאיטליה" מתמקד בשניהם ומספר על הכאב והאיחוי במקביל אצלהם.

התימה הבולטת ביותר בסרט, וככזו בעיני גם אמיצה למדי, היא המוות. קשה לי להזכר בסרט קלאסי שמביט למוות באופן כל ישיר בעיניים ולא ממצמץ. כל סצנה נוגעת בנושא, כל מהלך מנכיח את המוות בעולם שלנו ואת חוסר היכולת שלנו לעמוד מולו לא משנה כמה ננסה. גם המסע של קת'רין וגם המסע של אלכסנדר, בוודאי ובוודאי האיחוד שלהם, מושיט יד ארוכה לפינות הכי אפלות ומכריח את המוות לצאת החוצה ולעמוד מולם.

קת'רין מתחילה את מסעה במוזיאון, שהקולנוע נורא אוהב להתייחס אליו בהקשר של מוות והנצחת החיים. היא שומעת את סיפורי הזוועה על מעללי האלים המרושעים והדרך בה הרגו זה את זה ופגעו בבני האדם. היא עומדת קטנה מאוד מול הפסלים הגדולים בשוט עוצר נשימה ביופיו, שוט שמבהיר לנו כמה אנחנו קטנים וארעיים. בהמשך היא תגיע אל הקברים של פומפיי, אל המקום בו חייהם של אלפי אנשים נמחקו ברגע אחד בגלל גחמתיות הטבע.
אבל המסע של קת'רין מעניין גם בגלל הבחירות בסדר שלו. המוזיאון מנציח את האלים, את יושבי האולימפוס. השלב הבא של הטיול שלה הוא בחלקו האמצעי של הר הגעש שם מבעבעת הלבה ומתחת לרגליהם, ותסיים אותו עמוק בקברי פומפיי. קת'רין למעשה הולכת למטה, יורדת מהשמיים אל מתחת לפני השטח, בתהליך שיעמת אותה עם עצמה ויגרום לה לראשונה להסתכל לתוך נשמתה.

אלכסנדר, לעומתה, בורח מכל מה שקשור לאלים, לטבע או להיסטוריה, והולך אל העיר הסמוכה להנות עם קבוצת אנשים שאינם שייכים למעמדו. בהקשר הזה אפשר לציין משהו מעניין נוסף בסרט והוא הניגודיות בין המשיכה של אלכסנדר, המפלרטט עם אישה מהמעמד הבינוני-נמוך, לעומת קת'רין שמוצאת את עצמה מחוזרת דווקא על ידי המעמד העליון, והדרך בה הם לא שמים לב לזה, אלא רק בני זוגם המביטים מהצד. כאשר קת'רין תרה בעקבות המסלול שהותיר בעזבונו המשורר המת, אלכסנדר יוצא לשתות ולשיר עם הצעירים הבוהמיינים, וכאשר הוא מגלה כי הצעירה אחריה הוא מחזר נשואה, הוא מתפתה להכניס זונה למכוניתו.
זאת אחת הסצנות היותר חלשות בסרט מכיוון שגם קשה לקנות את העובדה שנערת רחוב איטלקיה מדברת באנגלית ברמה כל כך גבוהה (מי שמכיר את איטליה יודע שגם המעמד הבינוני לא ממש חזק באנגלית), וגם מכיוון שלא עובר רגע והצעירה מתחילה לדבר על חברה המת. זה מציף את הסאבטקסט כל כך גבוה שניסיון הפיצוח של הסרט הופך להיות פחות מאתגר.

עוד משהו שפוגם מאוד בסרט הן הסצנות בה קת'רין נוהגת לבדה ברכב ברחבי הכפר. היא מדברת לעצמה, ומסבירה בעיקר לנו את הליכי מחשבתה. דבר מה שהבנו לגמרי לבד. הסצנות האלה אינן ברמה של הסרט, ומרגישות צורמות ומזוייפות.

אבל הכל משתנה בסצנת הקליימקס של המערכה השנייה בה נגרר הזוג לצפות בגילוי חדש באחד מאתרי החפירות באיזור: בן אדם שנקבר על ידי התפרצות הר הגעש ונשמר באופן כמעט מושלם. הזוג, מותש ומבולבל, מגיע אל האתר ומביט בחפירות. הארכיאולוגים מנקים את המיצג מתוך האדמה, ואז מגלים שאין שם אדם אחד, אלא שניים, זוג, גבר ואישה. קת'רין ואלכסנדר מביטים למטה אל הבור ורואים הוכחה ויזואלית למה שהם באמת: זוג שכבר מזמן לא חי.
העוצמה של הרגע הזה היא מטלטלת, ערוכה ומבויימת באופן מדהים, והיא הפכה לאחת הסצנות הכי חזקות ויפות שראיתי בקולנוע.

אבל משם הסרט מתרסק. כדי לספר למה "המסע לאיטליה" בוגד בצופיו ולמה הוא מסתיים באופן כל כך מאכזב, אני חייב להכנס לספויילרים לגבי הסצנה האחרונה. אם אתם מתכננים לראות, אתם מזומנים להפסיק כאן.

בסוף הסרט מוצאים את עצמם שוב קת'רין וסאנדרס ברכב. הם כבר החליטו על גירושין, אינם מצליחים להסתכל זה לזו בעיניים, וברור שאת העבר שלהם הם לא יכולים להסתיר, וחילוקי הדעות שלהם לגבי הבאת ילד לעולם כבר כירסמה בכל דבר טוב שהיה בהם. הם אומללים ביחד ובנפרד. הנסיעה הסופית ברכב שונה באופן מהותי מזו שפתחה אותו, היא איטית, לא מתקדמת, ונמצאת בתוך הסטינג הקלאוסטרופובי של הכפר אל מול המרחבים שבחוץ.
קת'רין כבר לא יכולה לשאת את זה ויוצאת מהרכב, עומדת לאבד את דעתה. המון של אנשים סוחף אותה אל תוך הקהל והיא מוצאת את עצמה מתרחקת מבעלה ומהרכב ללא יכולת לעצור. היא קוראת לעזרה. אלכסנדר עוזב את הרכב ומתחיל לפלס את דרכו אליה דרך ההמון הזועק. הוא איכשהו מצליח להגיע אליה, היא נסערת, הוא מחבק אותה, היא אומרת שהיא לא רוצה להתגרש, הוא מסכים, הם מתנשקים והמצלמה עולה על מעלה.

רגע, מה?

יכול להיות שאחד הסרטים הכי אמיצים וחריפים על זוגיות ומוות מסתיים בסצנה שמזכירה את "ארבע חתונות ולוויה אחת"? ואפשר לחשוב שקולנוע של שנות החמישים חייב סוף טוב. קודם כל, ההפקה היא איטלקית ולא הוליוודית, כך שקשה להאמין שישב שם בוס גדול מאחורי השולחן וצעק על רוסליני שהוא חייב סוף טוב אחרת אין לו אוסקר. ודבר שני, שלוש-עשרה שנה לפני כן, ב-1942, אינגריד ברגמן כיכבה בסרט אחר שבו היא מופרדת מאהובה בסוף, וזה נגמר בדפי ההיסטוריה. קראו לזה "קזבלנקה". מבחינתי זה נכנס לבנק הסיומים הגרועים ביותר בתולדות הקולנוע יחד עם "האמברסונים המופלאים" ו"קצה המחר", בטח בגלל שכל – או רוב – מה שהקדים לו היה נפלא.
אין לי שמץ של מושג מה גרם לרוסליני להתהפך פתאום בדקה האחרונה של הסרט, אבל זה משאיר ל"המסע לאיטליה" טעם ממש רע בסיומו.

עוד סרט שמזכיר את "המסע לאיטליה" בדיעבד הוא, כמובן, "הלילה" של מיכאלנג'לו אנטוניוני משנת 1961, גם הוא מטפל בזוג נשוי שהולך ומתרחק. "הלילה" הוא בעיני אחד הסרטים הנפלאים ביותר בתולדות הקולנוע, והוא מתעלה על זה של רוסליני כי על אף שהוא מפוזר וזחוח יותר, הוא לא מפחד וצולל פנימה אל האפילה ומייצר סיום אמביוולנטי שמהדהד זמן רב לאחר הצפייה.

"סרטים מן העבר" הקודמים:
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"