• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

אורסון וולס – סרטים גדולים אחרים

25 במאי 2011 מאת עופר ליברגל

לאחר שכתבתי על האזרח קיין אני חש חובה לכתוב, לפחות בקצרה, גם על חלק מסרטיו האחרים של אורסון וולס. זאת משום שוולס היה הרבה יותר מבמאי של סרט אחד. למרות קשיים רבים בהפקה, כל סרט שהצליח להשלים (או שהושלם לאחר מותו) כבמאי, מתגלה כיצירה מקורית ומפתיעה אשר כל צפייה נוספת עושה עימה חסד רב.

האמברסונים המופלאים (The Magnificent Ambersons)

לאחר שבאזרח קיין חשף וולס את חוסר האמינות של המספר בגוף ראשון, באמברסונים המופלאים הוא השתעשע בצורה מבריקה עם המספר הכל יודע. בקולו המאוד מרשים, וולס סיפר סיפור על התדרדרות של משפחה לעבר הסוף הטראגי. כולמר, זו הייתה כוונתו המקורית. הקרנות המבחן היו איומות. וולס, שהיה בדרום אמריקה בשליחות האולפנים, צילם עוד סרט שיצא לאקרנים רק אחרי מותו (הכל אמת) ביקש עותק של האמברסונים על מנת לערוך אותו מחדש. כנראה שהעותק נשלח ואבד איפשהו בברזיל. זה לא ממש שינה הרבה, כי בינתיים האולפנים החליטו לקצץ את שלושת-רבעי השעה האחרונה של הסרט ולסיים אותו בסוף חדש ואופטימי יחסית. וולס טען כי הסיבה שרצה לעשות את הסרט הייתה הסיום שלו וסבר כי הסרט איום ונורא בגרסתו הנוכחית. למרות זאת, מדובר עדיין בסרט מרגש ומרהיב ביופיו. כפי שפתחתי, השימוש של וולס במספר לאורך הסרט הוא הברקה בפני עצמה. בנוסף, השימוש של הסרט בשוטים ארוכים והעמדת שחקנים בעומק השדה מרשים לא פחות מאשר באזרח קיין.

הזר (The Stranger)

הסרט הזה נעשה בתור ניסיון של וולס להראות כי הוא מסוגל לעשות גם סרט שירוויח כסף. הניסיון הצליח והסרט היה ליחיד בפילמוגרפיה של וולס שהניב רווחים, גם אם לא גדולים במיוחד.

ב-1946, הזוועות של מלחמת העולם השנייה זעזעו את הבמאי, שתמיד עסק בראש ובראשונה בסוגיות של מוסר וברוע הטמון באדם. כשחקן, וולס טען כי הוא מטיב לגלם דווקא נבלים אשר הוא אינו מזדהה עם השקפת עולמם. קולו המאיים של וולס ויכולתו למצוא הצדקה למניעים של כל דמות, הובילו לשורה ארוכה לתפקידי נבל מרשימים, כאשר הכתיבה והבימוי שלו כמעט תמיד גם הציגו בסופו של דבר את הערך המוסרי בעיניו.

בהזר, הוא מגלם פושע מלמחה נאצי, המצליח להשתלב די בקלות בעיירה אמריקאית שלווה ולהתחתן עם לורטה יאנג (באחד מתפקידיה הטובים ביותר). אדוארד ג'י רובינסון, מגדולי השחקנים האמריקאים, מגלם את הבלש המנסה לחשוף את זהותו האמיתית. הסרט מספק סיפור בלשי שקל לעקוב אחריו ואינו נגרר יותר מדי לסוגיות מוסר. וולס צילם בסגנון הסרט האפל, שמתאים לו במיוחד מכיוון שהוא יוצר של גדולה טכנית לצד יכולתו בעבודה עם שחקנים. התוצאה אולי פחות מעמיקה מסרטיו האחרים של וולס, אבל מרהיבה כרגיל מבחינה ויזואלית:

הליידי משנחאי (The Lady from Shanghai)

וולס החליט לחזור לעבוד בתיאטרון. אבל רגע לפני הבכורה של הפרוייקט השאפתני שלו, עיבוד למסביב לעולם בשמונים יום, הכסף אזל והיוצר לא יכול היה לשלם על הובלת התלבושת לאולם. הוא החליט להתקשר על המקום להארי כהן, מנהל אולפני קולמביה. הוא אמר שמצא ספר שיהפוך ללהיט ושהוא מוכן לביים אותו, אם כהן יישלח לו כסף, מיד. כאשר נשאל לשם הספר, וולס התבונן בכותרת הספר שמזכירתו קראה ואמר "אם אמות לפני שאתעורר". כאשר הכסף נשלח במהרה, וולס נאלץ לקרוא את תקציר העלילה, שכן לא היה לו כוח לקרוא את הרומן עצמו.

בעוד וולס מתחיל להבין כי עליו לאמץ מבטא אירי לצורך התפקיד, ריטה הייוורת', אשר הייתה באותה עת בהליכי גירושין מוולס, קראה את הספר ודרשה לככב בתפקיד הראשי. השאלה האם וולס תיאר את הייוורת' בצורה מעילבה בכוונה, או היה נאמן לסיפור שהיצג את הדמות הנשית בתור פאם פאטל קטלנית, נותרה פתוחה. באופן פומבי, דיבר הקולנוען רק מילים טובות על הייוורת', אם כי הוא לא אהב את הסרט שעשו יחדיו. כמו במקרה של הזר , וולס המעיט בערכו יותר מדי. למרות עלילה מפותלת מדי, הליידי משנחאי הוא פילם נואר קסום ומטריד. ואיך אפשר לא לאהוב סרט שמכיל סצנה כזו:

סרטי שייקספיר

האהבה הגדולה ביותר של וולס, יותר מנשים ואוכל (והוא אהב נשים ואוכל), היו מחזותיו של וויליאם שייקספיר. וולס הציג פעמים רבות את שייקספיר על הבמה ושלוש פעמים בקולנוע. ההפקות של מקבת' ואותלו נעשו בתקציב זעום. במקרה של אותלו הצילומים ערכו כשנתיים. הביקורת קטלו והסרטים כמעט ולא נצפו בזמן אמת. וולס השתמש בתפוארה סימבולית על מנת להעניק פרשנות חדשה ומרהיבה למחזות. המשחק שלו בתפקידים הראשיים הוא אחד מן הביצועים הטובים ביותר לשייקספיר שאני מכיר.

אבל סרטו השייקספרי השלישי הוא היצירה הגדולה באמת. וולס שזר יחד חמש מחזות היסטוריים של שייקספיר לסרט אחד, תוך התמקדות בפלסטף, דמות משנתי במחזות שהוא ראה כדמות המורכבת ביותר שכתב שייקספיר. במילותיו של וולס "אני חושב שהוא הדמות הכי יוצאת דופן בבדיון בכך שהוא כמעט לחלוטין אדם טוב… יש מעט מאוד צללים ענקים באופק הבדיון שהם טובים. הם תמיד פגומים, תמיד מעניינים בגלל מה שרע בהם" אבל הסרט, פעמוני חצות (Chimes at Midnight) הוא יותר מהצגה של דמות טובה – הוא תמצות של שייקספיר, תמצות של התנהגות אנושית :

מעיין הנעורים (The Fountain of Youth)

סרט טלוויזיה קצר וכמעט לא ידוע, שוולס יצר ב-1958. הסרט מספר סיפור על קנאה ושאיפה לחיי נצח. מדען מתאהב בנערת זוהר. היא עוזבת אותו, מעדיפה ספורטאי מצטיין. הוא מכריז כי הצליח לבודד סם המעניק נעורים לטווח ארוך מאוד, אבל יש לו כמות המספיקה רק לאדם אחד. הוא נותן לבני הזוג את הבקבוק. כל אחד שותה ממנו בסתר וממלא אותו במים, השניים משוכנעים כי הם נותרים צעירים לנצח, אך מתחלים לשים לב, באובססיביות, לסימני הזדקנות אצל האדם האחר. וולס עשה שימוש נרחב בתמונות סטילס ובעיקר בקולו המרשים כקריין, על מנת לייצר חצי שעה קסומה. הנה טעימה קטנה:

מר ארקדין (Mr. Arkadin)

פושע זוטר נקלע לזירת רצח ושומע שם של מולטי מיליונר, ארקדין. הוא מחליט לפגוש את אותו אדם. לאחר מפגש קצר ארקדין סוחר את האדם למשימת בילוש: הוא סובל מאינסומניה ורוצה לגלות פרטים על עצמו. כמו האזרח קיין גם הסרט הזה מנסה להבין את חייו של אדם גדול, רק שבמקרה הזה האדם עדיין חי והטבע של גדולתו לא ברור. כמובן שדבר בסרט אינו כפי שהוא נראה תחילה. לאחר מותו של וולס הסרט שוחזר באופן שתואם יותר את החזון שלו, אשר כלל שימוש לא שגרתי בעריכה. שימוש אשר הופך את הסרט לחידתי אף יותר :

מגע של רשע (Touch of Evil)

אורסון וולס היה אמור רק לשחק בתפקיד משנה. אך הכוכב, צ'רלטון הסטון, הסכים להשתתף רק בתנאי שוולס יביים. וכך היה. בסרטו הראשון בהוליווד כבמאי אחרי יותר מעשור, הוא ליהק לסרט את מרלן דיטריך לתפקיד משנה מבלי להודיע לאף אחד, ויתר על פרטי עלילה על מנת להוסיף סצנות המציגות אווירה קלסטרופובית והסיט את הסרט מסיפור בלשי לתהייה על המוסריות הנדרשת משוטרים. מול השוטר המתנהל על פי החוק (הסטון) וולס מציג את השוטר הרע. זה ששותל ראיות ואף מבצע פשעים, על מנת ללכוד את הפושעים הגדולים יותר. הסרט מציג מבוי סתום מוסרי ומעלה דילמות לא פתורות. גם לסרט הזה יש יותר מגרסה אחת, כאשר זו הקרובה ברוחה לחזונו של וולס יצאה רק אחרי מותו. אבל כל גרסה מכילה את שוט הפתיחה המרהיב (אם כי לא תמיד עם אותה מוזיקה) :

המשפט (The Trial)

וולס לא אהב את פרנץ קפקא. בעוד קפקא הציג עולם לא ניתן להבנה, בו העונש מגיע בצורה אקראית וללא פשר, וולס תמיד שאף להציג עקרנות של מוסר ויחס מורכב למושג האמת, שהוא סבר כי בכל זאת קיים. מטבע הדברים, העיבוד של וולס לקפקא היה מאוד לא נאמן לרוחו של הסופר, מה שקומם על וולס חובבי ספרות. אבל זהו גם הסרט שוולס אמר מדי פעם כי הוא הטוב בסרטיו וזהו ללא ספק הסרט שבו המשחק של וולס עם תפאורות וזוויות צילום הגיע לשיא. כל זאת, בעזרת תקציב קטנטן שאף נגמר במהלך הצילומים, כאשר המפיקים נסוגו מן הסרט. בדרך לא דרך, וולס הצליח להשלים את אחד מסרטיו הטובים ביותר. בסצנה שבסרטון הבא, האבסורד של קפקא בכל זאת חודר לסרט. אבל המשחק של אנתוני פרקינס בתפקיד הראשי מסגיר את ההבדל בין הסופר לבמאי: בניגוד לקפקא, וולס סבר כי הגיבור אשם, לא שהוא יודע מהי האשמה.

ז זה זיוף (F for Fake)

זה השם העברי עימו ראיתי לראשונה את הסרט. מאז צפיתי בו בשם זיוף ובגיליון כתב העת של הסינמטק מאיר שניצר קורא לו בשם אמיתות ושקרים. שניצר גם טוען כי זהו סרטו הגדול ביותר של וולס, קביעה שאני מוכן לקבל. בעידן בו הטשטוש בין הדוקומנטרי, העלילתי והמוקומנטרי הופך לאופנה, טוב לדעת כי וולס היה שם כבר ב-1973. ועשה זאת בצורה יותר מורכבת.

בתחילה, הסרט הזה היה דוקומנטרי לכל דבר: הצלם התיעודי פרנסואה רייכנבך, צילם מפגשים בין אלמיר, זייפן הציורים הגדול בעולם, ובין קליפורד אירווינג, שכנו של אלמיר והביוגרף שלו. אלא שלאחר מכן, אירווינג כתב את האוטוביוגרפיה של האוורד יוז. רק שהוא עשה זאת ללא ידיעתו של יוז, מה שהוביל למאסרו של אירוונג ולעניין של וולס בסרט, כחובב זיופים ידוע ובתור מי שרצה פעם לעשות סרט אודות יוז (בסוף הוא עשה את האזרח קיין במקום). וולס לקח את החומר הדוקומנטרי של רייכנבך והוסיף לו חומר מצולם בו הוא מבצע קסמים ומציג תהיות אודות אמנות, מקור מול זיוף, חיקוי, חייו וחיים בכלל. סרט שמתחיל כבדיחה, הופך לסרט מסה ומבטיח להציג רק עובדות במשך שעה. הוא ערוך ביד אמן אמיתית ומרגיש רענן היום כפי שהיה בזמנו. וולס סבר כי הוא מצא דרך חדשה לעשות סרטים וכי הסרט הזה יזניק מחדש את הקריירה שלו. בפועל, הסרט נכשל ו-וולס לא הצליח להשלים יצירה נוספת מאז. אבל המאמר של שניצר מרמז על עידן בו היצירה המופלאה הזו זוכה לקהל אשר לא רק צופה בה, אלא גם יודע לעמוד על גדולתה:

השאר תגובה