לכבוד ״הפשיטה 2״: גרסאות ברנדל* לסרטים מפורסמים

אתמול לא דיברו יותר מדי על סרטים בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, והתקווה להפסקת אש החל מהיום בהחלט מבורכת ומשיבה את העניינים למסלולם. כל זאת אחרי שבמאי ובמאיות הסרטים המשתתפים בתחרות הישראלית איחדו כוחות ונשאו הצהרה לסיום הלחימה אצל שני הצדדים, במה שאפשר לכנות ״מחאת היוצרים״. חלק מדבריהם היו הבעת תקווה שהאקט הזה של הרמת בלם היד באמצע הפסטיבל יגרור תגובות אצל אנשי תרבות נוספים שלא יכולים להמשיך בשגרה, ואם לשפוט על פי המצב ברשתות החברתיות ייתכן שהם הצליחו. הייתי רוצה להשתתף ולהביע עמדה ודעה, אבל אני יכול לעשות זאת רק באמצעות שתי דרכי ההתמודדות היחידות שאני מכיר לגבי כל מצב שהוא – קולנוע והומור.

אני גם יודע שהדבר האחרון שאני יכול להמליץ עליו עכשיו הוא סרט אלים בן 150 דקות, אבל בחיי שצפייה ב״הפשיטה 2״ (The Raid 2: Berandal) נראית לי כמו דבר הרבה יותר מומלץ מאשר לצאת לרחוב ולהרביץ למפגינים שחושבים אחרת ממך, או לצווח ״זו הפגנה לא אלימה״ בכזה ווליום ובכזו פרובוקטיביות ברוטאלית עד שהאוזניים שלי לא יצליחו להסכים עם ההצהרה הזו. בכיתת האמן עם הבמאי פארק צ׳אן ווק (אותה נאלצתי לעזוב באמצע עקב התחייבויות נוספות, אחרת הייתי כותב משהו גם עליה) התפתח דיון על מקומה של האלימות בקולנוע דווקא כפורקן הכרחי ובלתי מזיק ליצרים אנושיים טבעיים. אני לא יכול להסכים יותר, בהיותי אדם שרק מלעבור ליד ויכוח קולני של אחרים על חניה צריך מקלחת ארוכה כדי להתאושש מהחוויה, בעוד דרך הפילטר המרכך והאשלייתי של מסך הקולנוע אני יכול ומוכן לספוג כמעט הכל.

אז מתוך תקווה שאלימות תהפוך לצורת בידור בלבד ותהיה נחלתו הבלעדית של הקולנוע כפורקן לכל הדחפים השליליים של כולנו, אני שולח אתכם ואתכן להקרנה של ״הפשיטה 2״ בסינמה סיטי ירושלים, הערב בשעה 21:45, במסגרת הפסטיבל. את דעתי על סרטו החדש של גארת׳ אוונס וצוות האינדונזים המטורפים שלו אפשר לקרוא בדיווח השני של הבלוג מן הפסטיבל (בקצרה – אקשן מדהים, עלילה מיותרת), ומכיוון שהציפיה לו והצפייה בו היו חוויות די קיצוניות, חשבנו יחדיו, ידידי איש הגיימינג שלו מורן ואנוכי, איך נוכל לחגוג את בואו ואת קיומו.

שיעשעה אותנו המילה ״Berandal״ שהוצמדה לכותרת הבינלאומית (לסרט הראשון כולם קראו ״The Raid״, אבל שמה המלא של הגרסה שהסתובבה בעולם הוא למעשה ״The Raid: Redemption״). איש מאיתנו לא ממש דובר אינדונזית, וגוגל טרנסלייט ודומיו לא ממש היו סגורים האם הכוונה ל״פרחחות״ או ״שחיתות פוליטית״, אז החלטנו להעניק לה משמעות חדשה בעברית – ברנדל הוא, כמו שכל סיקוול צריך להיות, גדול יותר ומטורף יותר. גרסת האקסטרים של המקור. רוצים להפוך משהו שגרתי למרגש מיידית? תנו לו בברנדל. לא מרוצה מהחבר שלך? ברנדלי אותו. אוהבים סרט מסויים אבל חושבים שהוא יכול להרוויח מקצת טירוף מערכות? נסו את גרסת הברנדל שלו.

לרעיון האחרון יש לנו כמה הצעות, כלומר מספר פוסטרים שהכין שלו מורן בעמל, לסרטי המשך שלוקחים את החומרים מהם מורכב הסרט הראשון ושוברים אותם כדי לבנות משהו חדש. לגבי עלילות, אני בטוח שתוכלו להשתמש בכוחו של הדמיון, אבל כמו שאמרתי לגבי ״הפשיטה 2״ – לפעמים עלילה היא רק תירוץ לסצנות אקשן וירטואוזיות. הנה כמה סרטים שהיינו שמחים לראות, בעולם בו הכל הרבה יותר ברנדל (לחצו להגדלה).

נכון שזה לא ממש רעיון חדש לייצר המשכון עמוס אקשן וסתירות אידאולוגיות לביוגרפיה זוכת האוסקרים של ריצ׳רד אטינבורו אודות המהטמה. יש אפילו טריילר פארודי ברוח ברנדלית למדי שקיים ברשת כבר שנים. אך בכל זאת, לדמיין את גנדי בגילומו של בן קינגסלי פונה לדרכים פחות שוחרות שלום מבדרך כלל דגדג את עצם הטראש שלנו מספיק כדי להכניס אותו לרשימה.

מה יכול להיות נהדר יותר מקומדיה רומנטית מקסימה בכיכובם של טום הנקס ומג ראיין? אותו הדבר רק בתוספת כלי נשק. לדעתי העלילה יכולה להתחיל מסוף הסרט הקודם וללכת לכיוון ״שקרים אמיתיים״ (True Lies) אך מבלי לזנוח את המשך התכתובות הקיטשיות בין שני הכוכבים, גם אותן אפשר לברנדל.

רק דמיינו את השיגועים הקטנים של אמלי פולאן, שוב בגילומה של אודרי טוטו הנצחית, עולים מדרגה. כי להחליף לשכן שלך את נעלי הבית זה בהחלט על הגבול בין חמודי לבין לוחמה פסיכולוגית אכזרית, אז למה לא לתת לקהל את מה שהוא באמת מצפה לו מגיבורה של סרט שהפוסטר שלו מקריפ גם במקור?

אם נישאר לרגע בטריטוריה הצרפתית, ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ הזכיר לכולנו שלב שבור הוא הסכנה הגדולה מכל ואיום תמידי על השפיות. בסרט ההמשך, אם יהיה אחד, היינו שמחים לראות את שתי הנשים הללו עושות דברים אחרים אחת לשניה מלבד, נו, מה שהן עשו בסרט הראשון. כמובן שהאהבה חייבת לנצח בסוף, אחרת זה לא יהיה שווה.

סרט מצויין נוסף על כוחה של האהבה הוא ״לקום אתמול בבוקר״ (Groundhog Day) המיתולוגי, שמיד חשבנו עליו כסרט מתוק ותמים שמוכרח איזה ברינדול רציני. אבל אז נזכרנו שראינו אחד כזה ממש לא מזמן, בדמות הפתעת הקיץ של דאג לימן בכיכובם של טום קרוז ואמילי בלאנט – ״קצה המחר״. אז השארנו אותו כפי שהוא ופשוט קראנו לילד בשמו.

״סיפור פשוט״ של דיוויד לינץ׳ בהחלט היה סיפור פשוט, שייתכן והיה חסר בו רק דבר אחד – עלילת נקמה עקובה מדם מזוייף. אם לינץ׳ ישוב אי פעם אל דמות הזקן החביב והממונע, בגילומו הבלתי נשכח של ריצ׳רד פראנסוורת׳ המנוח, נשמח לקצת יותר אקשן או שימושים יצירתיים במכסחת הדשא.

לסיום, אי אפשר בלי קצת גאווה ישראלית. אמנם מדינתנו לא מצטיינת או ידועה במיוחד בסרטי הפעולה המגניבים שלה, אבל מצד שני – גם אינדונזיה לא. לפחות לא עד 2011 ובואו של ״הפשיטה״ הראשון. אז בהסתמך על אחת המסורות הקולנועיות הבודדות שיש לנו כאן, כלומר ז׳אנר סרטי הבורקס, אנחנו מציעים המשכון מצופה ומיוחל לאחד המעולים שבהם – ״חגיגה בסנוקר״ של בועז דוידזון. יותר ציטוטים, יותר עימותים, יותר ברנדל. מקווים שחייכתם או חייכתן ולו לרגע, זו הייתה הפואנטה היחידה. אפשר לשוב לשגרה המבאסת עכשיו, תוך ייחול שהיא תשתפר ומהר.