בעקבות "רחוב ג'אמפ 22": הצמדים הקולנועיים הגדולים ביותר (שהופיעו יחד ביותר מסרט אחד)

הקומדיה "רחוב ג'אמפ 22" סימנה, מבחינתי, את כניסתם של צ'נינג טייטום וג'ונה היל להיכל התהילה של הצמדים הקולנועיים. עקרונית זהו הסרט הרביעי שלהם ביחד, אם כי באחד מהם הם כלל לא נפגשו ("סוף.") ובשני לא נראו על המסך ("סרט לגו", שם גיל טייטום את סופרמן והיל את גרין לנטרן). "רחוב ג'אמפ 21" משנת 2012, וממשיך דרכו שהגיע אלינו זה עתה, מספיקים כדי לרצות עוד סרטים של הזיווג המוזר הזה.

כמחווה, הנה עוד 20 צמדים קולנועיים בלתי נשכחים, שחלקו את המסך יותר מפעם אחת. מסתבר שיש המון כאלה, והבחירה הייתה מאוד לא קלה. הצימודים המופלאים האלו, שבעזרת כימיה שפשוט אי אפשר לזייף הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהקולנוע והתרבות הפופולרית, מדורגים מהמקום ה-20 לראשון לפי דעתי וטעמי. אז אני מתנצל כבר מעכשיו, מעריצי טום הנקס ומג ראיין.
בסוף, כמובן, אזכיר גם את אלה שהושמטו, ואת הנקודה הישראלית שמן הראוי שתקבל מקום של כבוד גם היא.
מתחילים.

הצמדים הקולנועיים הגדולים ביותר (שהופיעו יחד יותר מפעם אחת)

20. וולטר מתיאו וג'ק למון

נצפו יחד ב: "חברים, חברים אבל", "הזוג המוזר", "הזוג המוזר 2", "כותרת ראשית", "זקנים חסרי מנוח", "זקנים חסרי מנוח 2", "The Fortune Cookie", "The Grass Harp", "Out to Sea" (וגם "ג'יי.אף.קיי").

הקריירה של למון התחילה בשנת 1949 והסתיימה בסוף האלף אחרי שהפך לאחד השחקנים האהובים ביותר בקולנוע האמריקני, וזכה בשני אוסקרים מתוך שמונה מועמדויות. הוא נפטר בגיל 76.
מתיאו היה מבוגר מלמון בחמש שנים, אך התחיל את הקריירה שלו חמש שנים אחריו ונפטר שנה לפניו, בגיל 79. "The Fortune Cookie", היה לא רק הסרט היחיד עליו זכה באוסקר, אלא גם תחילת שיתוף הפעולה שלו עם ג'ק למון, באחת החברויות הוותיקות והמצחיקות ביותר בקולנוע.
בין 1966 ל-1998 השניים הופיעו בתשעה סרטים יחד. קשה לומר שהסרטים עצמם הפכו לנכסי צאן ברזל בדברי ימי הקולנוע, ולשניהם היו פרוייקטים מפורסמים יותר, אבל הנורמליות של למון והקוויקרינס של מתיאו עבדו היטב בכל פעם שנפגשו.

19. מייק מאיירס ודאנה קארבי

נצפו יחד ב: "עולמו של וויין", "עולמו של וויין 2".

החברות שהחלה בימי התכנית "סאטרדיי נייט לייב", שם יצרו את שני המתבגרים המוזרים ואוהבי המוזיקה וויין וגארת', הובילה את מאיירס וקארבי לעשות את קומדיית הקאלט "עולמו של וויין" בשנת 1992, בבימויה של פנלופי ספיריס. הסרט גם קיבל סרט המשך שהצליח פחות.
תכנית המערכונים הותיקה יצרה המון חברויות קולנועיות במהלך השנים, במיוחד זכורות אלו של כריס פארלי, דייויד ספייד, וויל פארל, טינה פיי, איימי פוהלר, אדי מפרי, דן אקרויד ואדם סנדלר. אבל מאיירס וקארבי, עם שני סרטים בלבד, הפכו להיות כמעט סרט הדגל של דמויות ה-SNL, והכניסו יותר מדי משפטי מחץ ורפרנסים לכל מה שקרה מאז הניינטיז בשביל לא להיות ברשימה.

18. ואלריה ברוני-טדסקי ולואי גארל

נצפו יחד ב: "שחקניות", "טירה באיטליה".

ברוני-טדסקי, מהיפות והמוכשרות שבקולנועניות תבל, הייתה בת 43 כשפגשה בנסיך הקולנוע הצרפתי לואי גארל. הוא היה בן 24. זה לא הפריע להם לפרוץ ברומן מלכותי שנמשך משנת 2007 עד 2010.
השימוש במילה "מלכותי" היא המתאימה ביותר מכיוון שואלריה – המחלקת את חייה בין צרפת ואיטליה – היא אחותה של קרלה ברוני, אשתו של נשיא צרפת לשעבר ניקולס סרקוזי; וגארל הוא בנו של אחד מבמאי הארט-האוס המהוללים בצרפת (לא לגמרי ברור לי למה), פיליפ גארל.
בתחילת הרומן שלהם ליהקה ואלריה את גארל לסרטה השני כבמאית, "שחקניות", בו גם כיכבה, ואז בשנת 2013, שלוש שנים לאחר תום הרומן שלהם, בדרמה הביוגרפית שלה "טירה באיטליה", שהוזכר ברשימת סרטי השנה שלא הופצו שלי.
אז נכון שנוכחותם על המסך מתודלקת בזכות הרכילות שמסביב, אבל כל אחד מהם כל כך כריזמטי ומהפנט בפני עצמו, שביחד הם זיקוקין די-נור על המסך, באלפי צבעים ובטמפרטורות גבוהות. למרבה השמחה, מיועד להם לפחות עוד סרט אחד ביחד, "סאן לורן", שאמור לצאת בשנה הקרובה.

17. סת' רוגן וג'יימס פרנקו

נצפו יחד ב: "פיינאפל אקספרס", "סוף.", ו"הראיון" בהמשך השנה (וגם "הדייט שתקע אותי" ו"הצרעה הירוקה").

אתוודה – החברות הקולנועית של פרנקו את רוגן היא רק חלק מהזיווג המוזר והאובר-מגדרי הזה. שני סרטיהם המשותפים, ובתקווה גם זה שיבוא במהלך השנה, הראו שהשניים האלה מתדלקים אחד את השני, אבל אלו החוץ-קולנועיים, כמו הפארודיה על הקליפ המביך בעולם של קניה ווסט, שאחראים על כמה שאנחנו אוהבים אותם באותה מידה. ועדיין, "פיינאפל אקספרס" הוא אחד מסרטי הברומנס הגדולים ביותר בכל הזמנים, וסרט שהופך למצחיק יותר ויותר ככל שצופים בו.
האמת היא שנראה כאילו רוגן הוא הדבר הכי טוב שקרה לפרנקו, שנדמה שפשוט מנסה להיות כמה שיותר בלתי נסבל לאחרונה. זהו רוגן המקסים ועמוס ההומור העצמי שמוציא את המיטב מפרנקו.

16. סופיה לורן ומרצ'לו מאסטרויאני

נצפו יחד ב: "אתמול, היום ומחר", "נישואין נוסח איטליה", "משהו ללבוש", "שדה החמניות", "יום מיוחד", "The Priest's Wife", "Too Bad She's Bad", "Sex Pot", "The Miller's Beautiful Wife", "Lucky to be a Star", "Blood Feud", "Ghosts-Italian Style".

תריסר סרטים עשו המלך והמלכה של הקולנוע האיטלקי. תריסר סרטים על פני 40 שנים, מ-1954 ועד 1994, בסרטו רב המשתתפים של רוברט אלטמן "משהו ללבוש" על עולם האופנה. שניהם, ביחד ולחוד, אייקונים גדולים של הקולנוע, ומערכת היחסים ביניהם הביאה מליוני אנשים לבתי הקולנוע.
לורן נולדה בשנת 1934 ועדיין מופיעה בסרטים (סרטה האחרון היה "ניין" אבל היו לה עוד כמה פרוייקטים מאז) והייתה לשחקנית הראשונה שזכתה באוסקר על תפקיד שלא בשפה האנגלית. מאסטרויאני, מילים לא יתארו את הסטייל של האיש הזה, נולד עשר שנים לפניה ולמרבה הצער עזב את עולמנו בשנת 1996.
הסרטים שלהם יחד הם לא בדיוק משהו שאסור לפספס, ובעיקר פועלים על צפייה נוסטלגית. אבל הדבר הלא מוסבר הזה שהשניים ייצרו ביחד על המסך, מעבר לסקס-אפיל, הוא משהו שלא יתיישן אף פעם.

15. ג'ו פשי ורוברט דה נירו

נצפו יחד ב: "השור הזועם", "החבר'ה הטובים", "סיפור ברונקס", הרועה הטוב", "קזינו" (וגם "היו זמנים באמריקה").

דה נירו ופשי, כל אחד מהם הוא בפני עצמו חבית נפץ דחוסה. לשמחתם ולשמחת כולנו, מרטין סקורסזה הוא יופי של גפרור. שתי הפגישות המרכזיות של פשי/דה נירו/סקורסזה הפכו להיות קלאסיקות קולנועיות וסידרו אוסקרים לשני השחקנים: דה נירו ב"השור הזועם" ופשי ב"החבר'ה הטובים".
דה נירו עדיין מנסה לתחזק את הקריירה שלו, ופשי לקח צעד אחורה כדי לנוח. הוא ממעט להופיע ועושה רק גיחות קטנות כשבא לו. למשל, בסרט האחרון שביים דה נירו בעצמו, מותחן ה-CIA "הרועה הטוב" משנת 2006. הייתי כותב שהלוואי ונראה אותם שוב ביחד, אבל עם הטראקינג-רקורד של דה נירו, אולי עדיף להשאיר את זה כמו שזה.

14. מל גיבסון ודני גלובר

נצפו יחד ב: "נשק קטלני", "נשק קטלני 2", "נשק קטלני 3", "נשק קטלני 4" (וגם "מווריק").

עם ההתבטאויות המטופשות של דני גלובר לאחרונה לגבי הקרנת סרטים בישראל, גם הוא וגם גיבסון אמורים להיות פרסונות-נון-גרטה במצעדים דוברי עברית, ואתם מוזמנים לכעוס עלי בהקשר הזה – אבל זה גדול עלי. מרטין ריגס (גיבסון) ורוג'ר מורטו (גלובר) הם צוות כל כך מושלם, והחיבה שלי לסדרת האקשן הקולנועית הזו כל כך גדולה, שאני לא יכול לחיות בשלום בלי לתת להם מקום של כבוד ברשימה.
עשרים שנה של חברות קולנועית, באיזון מושלם של בוז וחיבה, זה משהו שלא בא ברגל. גם אם שניהם צריכים לקחת נשימה לפני שהם פותחים את הפה.

13. בן אפלק ומאט דיימון

נצפו יחד ב: "זר במגרש", "סיפורו של וויל האנטינג", "דוגמה", "ג'יי ובוב השקט מכים שנית" (וגם "לרדוף אחרי איימי", "ג'רזי גריל" ועוד).

דרך ארוכה עברו שני הבוסטונאים מאז שלוהקו יחד ל"זרים במגרש" (School Ties) בשנת 1992. הם נלחמו להשיג תפקידים טובים ולא נורא הצליחו, עד שזכו ביוקרתם של הארווי ווינשטין וגאס ואן סאנט שלקחו תחת ידיהם את תסריט הבכורה שלהם, "סיפורו של וויל האנטינג" משנת 1997. אפלק היה אז בן 25, ודיימון בן 27. זה הסתיים באוסקר משותף על כתיבה, ובמועמדות לדיימון כשחקן ראשי.
דיימון מינף את ההצלחה והפך לאחד השחקנים הטובים שיש, עם הופעות נהדרות במשהו כמו אלפיים סרטים. אפלק, לעומת זאת, עשה כמה בחירות לא נכונות שהפכו אותו לסוג של בדיחה, עד שנת 2007 – עשר שנים אחרי האוסקר – כאשר ביים את סרטו הראשון "נראתה לאחרונה". היחס אליו השתנה לחלוטין והשיא היה כשסרטו השלישי "ארגו" זכהבפרס הסרט, ואפלק עצמו זכה בכל פרס אפשרי שהוביל לאוסקר. מה שלא עזר לו לקבל מועמדות לבימוי. איש עדיין לא יודע איך זה קרה.
ביחד ולחוד, אפלק ודיימון ממשיכים להוכיח רלוונטיות אחרי שהוכתרו כילדי פלא שבאו משום מקום.

12. וינסנט קאסל ומוניקה בלוצ'י

נצפו יחד ב: "שייטן", "Secret Agents", "דוברמן", "בלתי הפיך", "אחוות הזאבים", "הדירה".

בשנת 1996 הכירו וינסנט קאסל, הכיעור הכי יפה של הקולנוע הצרפתי, ומוניקה בלוצ'י, היופי הכי יפה של הקולנוע האיטלקי, על סט המותחן המוצלח "הדירה". בשנת 1999 הם התחתנו. בשנת 2013 הם נפרדו.
בין 1996 ל-2013, קאסל ובלוצ'י הפכו להיות כוכבים גדולים באירופה עם שישה סרטים שהתפרשו על פני ארט-האוס, אימה, אקשן, קומדיה, ומותחן אחד שכל מי שראה אותו לא יוכל לשכוח אותו לעולם.
בעיני זה הכח של הפאוור-קאפל בלוצ'י את קאסל. הוורסטיליות של הסרטים שלהם (אם כי יכולות המשחק שלהם לא מהמדהימות) והמראה המהפנט של שניהם ביחד על המסך, אלו הדברים שעושים זוג למלכותי.

11. לורן באקול והאמפרי בוגארט

נצפו יחד ב: "השינה הגדולה", "קי לארגו", "מעבר אפל", "להחזיק ולאבד".

ומהיפה והחיה גרסת צרפת, ליפה והחיה של הוליווד. באקול התחתנה עם בוגארט כאשר היא הייתה בת 21 והוא היה בן 46. הנישואין האלו החזיקו מעמד עד יום מותו בשנת 1957. באקול עדיין חיה ובועטת.
סרטם המשותף הראשון היה "להחזיק ולאבד", אחריו עזב בוגארט את אשתו לטובת באקול היפה. לגמרי במקרה זה גם היה הסרט הראשון בקריירה של באקול. עם התחלה כזו אין ספק שאת בדרך להפוך לאגדת קולנוע.

10. אורסון וולס וג'וזף קוטן

נצפו יחד ב: "האזרח קיין", "האדם השלישי", "מסע אל תוך הפחד".

וולס וקוטן עבדו יחד עוד בתיאטרון באמצע שנות השלושים, לפני שוולס לקח את ג'וזף לגלם את ידידיה לילנד ב"האזרח קיין". וולס ביים בגיל 26 את סרטו הראשון שנחשב במשך תקופה ארוכה לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, ועדיין נמצא אי שם בטופ.
לאחר מכן, וולס ביים את קוטן ב"האמברסונים המופלאים", סרט שבו לא שיחק. בשנת 1949 זכה קוטן בתפקיד הראשי במותחן הגדול "האדם השלישי", בו הפציע וולס לתפקיד משנה קטן אך משמעותי.
הקשר החזק בין וולס וקוטן נוכח בעוצמות ברגעים שלהם על המסך. הם גילמו גברים מאוד שונים זה מזה, שאיכשהו לא יכולים להתנתק האחד מהשפעות השני, וממשיכים יחד בגורל משותף לא משנה כמה ינסו לברוח. זוהי חברות שמגשימה את עצמה על המסך בדרכים הכי ראשוניות וחריפות שאפשר למצוא.

9. אל פאצ'ינו וג'ון קאזאל

נצפו יחד ב: "הסנדק", "הסנדק 2", "אחר צהריים של פורענות".

חייו של קאזאל נמשכו רק 42 שנים, מתוכם היה שחקן פעיל רק 6 שנים. אבל אילו 6 שנים אלו היו… קאזאל הוא אולי אחד השחקנים שהכי מיצו את הזמן שלהם על פני האדמה, כאשר במשך התקופה הזו הספיק לא רק להיות במערכת יחסים ארוכה עם מריל סטריפ, אלא כל סרט שבו שיחק – כל סרט! – הפך להיות שיא של קולנוע. בתור פרדו, האח הכי פחות מוצלח במשפחת קורליאונה, קאזאל שרד את שני סרטי "הסנדק" הראשונים בטרילוגיה. אחר כך השתתף גם ב"השיחה" של קופולה, "אחר צהריים של פורענות" ו"צייד הצבאים", סרטו האחרון.
קאזאל חלק את המסך עם רוברט דה נירו, מרלון ברנדו, רוברט דובאל וג'ין הקמן ולא נפל מאף אחד מהם בשום שלב.
מערכת היחסים הכי מורכבת שלו על פני המסך היא זו שהייתה עם אל פאצ'ינו, ובעיני הוא הציוות הכי מוצלח שהיה לפאצ'ינו מאז ומעולם. הנשיקה אותו מנשק פאצ'ינו בסצנה האחרונה המשותפת להם ב"הסנדק 2" עם המשפט הידוע "ידעתי שזה אתה כל הזמן. אתה שברת לי את הלב" היא אחד מהרגעים הכי מפרקים בקולנוע. שנה לאחר מכן חבר קאזאל אל פאצ'ינו שוב כדי לשדוד בנק ב"אחר הצהריים של פורענות" של סידני לומט.

8. טוני לונג ומגי צ'אנג

נצפו יחד ב: "Days of Being Wild", "מצב רוח לאהבה", "2046", "גיבור", "אפר הזמן", "המסיבה",  "The Eagle Shooting Horses".

גם כאן למעשה מדובר במשולש. לא רק שני השחקנים ההונג-קונגים המופלאים האלו הם חלק מהחבילה, אלא גם הבמאי וונג-קאר וואי שביים אותם בארבעה סרטים מתוך השבעה שלהם.
השניים מפורסמים בעיקר בזכות הרומן היפה שהיה להם בסרט "מצב רוח לאהבה", בעיני אחד מהסרטים הרומנטיים הגדולים ביותר אי פעם, אבל גם בזכות התפקידים המפורסמים שלהם לחוד.
האמת היא שיכול להיות שלונג וצ'אנג הפכו להיות הפנים של הקולנוע המזרח-אסייאתי שלא מזוהה עם הנקמה והאלימות, אלא זה הרך, הרומנטי והרגיש. זה נכון ששניהם נתנו בראש כשהם היו צריכים, אבל כשהם ביחד על המסך נדמה שכל הסערות שוכחות, וששני אנשים שפשוט חייבים להיות ביחד מצאו זה את זה. אפשר לקחת נשימה ארוכה ולהוציא לאט.

7. ג'ורג' קלוני ובראד פיט

נצפו יחד ב: "אושן 11", "אושן 12", אושן 13", "לקרוא ולשרוף".

אין שום מצב ששני בני אדם מושלמים כמו קלוני ופיט לא ימצאו באיזשהו שלב את דרכם זה לזה. נכון, לקח קצת זמן, אבל בשנת 2001 זה סוף סוף קרה, ומאז אף אחד לא מנסה להפריד בינהם, אפילו טקסי פרסים בהם הם מתעקשים פשוט לפרגן אחד לשני באופן מעורר קנאה.
אבל הצימוד פיט את קלוני הוא מעבר למגניבות, לכסף ולאלילות המודרנית. משהו קורה כשהם ביחד, מין אחווה גברית שאי אפשר למצוא בקולנוע כבר יותר מארבעים שנה. הם מוציאים אחד מהשני את המיטב שני אלה, והמיטב שלהם גם ככה נמצא במקום גבוה.
"אושן 12" הוא בעיני אחת הקומדיות הגדולות שנעשו, והוא מנגן על קצב אחר לגמרי ממה שהקולנוע מכתיב מאז הגעת הצבע, הדולבי סראונד והעריכה הדיגיטלית. השילוב של פיט וקלוני הוא לא מעט מההצלחה שלו. קלאסיות, אם אי פעם הייתה לנו אחת.

6. ג'ולי דלפי ואית'ן הוק

נצפו יחד ב: "לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות", "חיים בהקיץ".

עוד משולש אהבה שנכנס לדברי ימי הקולנוע. השחקנים/תסריטאים דלפי והוק יחד עם הבמאי/תסריטאי ריצ׳רד לינקלייטר, הצליחו לגרום לסרט רומנטי מקסים וקטן להפוך לאחד האירועים הקולנועיים המשמעותיים של הקולנוע המודרני.
חקירת הזוגיות של ג'סי וסלין על פני שלושה סרטים ושלושה עשורים היא אחת התמונות הכי מצמיתות של אהבה וכאב בקולנוע. אני לא חושב שכל אחד מהסרטים האלו הוא משהו מושלם בפני עצמו (במיוחד "לפני חצות" שבעיני הוא החלש והמאכזב מבין כולם, בעיקר בגלל היחס השלילי שמקבלת דלפי מהבימוי והתסריט), אבל יחד הם משהו עצום. דלפי והוק מביאים למסך קשר מהסוג שאנחנו בקושי מכירים, כזה שנראה ומרגיש אמיתי.

5. סיימון פג וניק פרוסט

נצפו יחד ב: "מת על המתים", "שוטרים לוהטים", "ארץ המתים", "פול", "סוף העולם".

בואו נדבר רגע על אדגר רייט. סתם, כי זה התחביב מספר אחד של הבלוג, לדבר על אדגר רייט. ובואו נדבר על השחקנים הקבועים שלו סיימון פג וניק פרוסט, כי איך שלא הופכים את זה, קשה לחשוב על עוד שלושה אנשים שעובדים בצורה כל כך אינטנסיבית אחד עם השני, ועדיין מצליחים להפתיע את עצמם ואותנו.
העניין עם פג ופרוסט מרשים במיוחד כשמסתכלים על התפקידים שהם עושים מסרט לסרט. שלא כמו זוגות קולנועיים אחרים בהם לכל אחד "תפקיד" או "אפיון" (האחראי, המפוזר, המצחיק, הלחוץ, הרומנטי, המטורף…), פג ופרוסט מנסים כל פעם משהו חדש. אם ב"מת על המתים" פג היה הרגיל ופרוסט הפרוע, ב"שוטרים לוהטים" פג היה הלחוץ ופרוסט חסר הניסיון, ואז ב"סוף העולם" זה כבר לגמרי התהפך. וגם היה את קומדיית החייזרים "פול", ואת הופעת האורח שלהם בסרט הזומבים של רומרו "ארץ המתים", אבל אפשר להניח לאלו לרגע.
מעבר לכימיה המופלאה שלהם, אף פעם אי אפשר לדעת מה שלושת אלו מכינים לנו. זה מספיק כדי להיות אי שם בטופ.

4. וודי אלן ודיאן קיטון

נצפו יחד ב: "הרומן שלי עם אנני", "אהבה ומלחמה", נגן את זה שוב, סם", "מנהטן", "תעלומת רצח במנהטן", "ימי הרדיו", "סליפר".

כשוודי אלן מאוהב הוא לא יכול להסתיר את זה. ולמרות שכל כך הרבה שערוריות איומות ומאהבות נקשרו לשמו, דווקא הקשר שלו עם דיאן קיטון – לדעתי הבחורה שהוא הכי אהב אי פעם – הוא אחד מהבודדים שלו שלא טומא איכשהו. משהו בשניים האלה פשוט עובד מדהים, וקיטון חבה לו את הקריירה שלה, כי אף אחד אחר לא הצליח להוציא ממנה מה שהוא הצליח. יש אהבה אחרת בין השניים האלה, אהבה שצהובונים לא יכולים להרוס. כל רגע שלהם ביחד על המסך – לא משנה כמה מטורף – הוא אמין ומקסים גם אם הם לא אומרים מילה.

3. קלינט איסטווד ומורגן פרימן

נצפו יחד ב: "הבלתי נסלח", "מיליון דולר בייבי".

הסטטיסטיקה היא כזו: בכל פעם שקלינט איסטווד מלהק לצדו את מורגן פרימן הוא זוכה באוסקר על בימוי. זה אומר לא מעט. גם פרימן הרוויח אוסקר מהקטע הזה, אז זה מצב של נצחון-נצחון. במיוחד בשבילנו.
סרטם הראשון ביחד, "הבלתי נסלח", גדל להיות אחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, בטח שבעינינו. בשני הסרטים איסטווד בתור מזדקן שעברו הפרוע והמסוכן תמיד מחכה להתפרץ ולכלות את נפשו, ופרימן שם כדי להיות המצפון, השותף השקט שדואג מהצד ומונע ממנו להגיע אל הקצה. החוכמה שהשניים האלו מביאים למסך היא חד פעמית ואני רק מקווה שעוד ייצא לנו לראות את שניהם יחד שוב (כן, אני מתעלם מ"אינוויקטוס". בעיני הדבר הזה לא קרה מעולם).

2. קת'רין הפבורן וקארי גרנט

נצפו יחד ב: "צער בעלי חיים", "הולידיי", "סיפור פילדלפיה", "סילביה סקרלט".

על אף שהפבורן מזוהה בראש ובראשונה כחצי מהצמד שכלל אותה ואת בן זוגה ספנסר טרייסי, וגרנט ידוע בתור מי שכיכב עם והקסים את פחות או יותר כל שחקנית הוליוודית בחלק הראשון של המאה העשרים, בין שני אלה יש בעיני קשר קוסמי.
כל אחד מהשניים האלה הוא מפלצת תהילה, כריזמה וכישרון בפני עצמו, אבל ביחד הם לא מאפילים זה על זו, אלא להפך. הם רק מחזקים אחד את השנייה, ומאזנים את המטוטלת של הסרט למקום כמעט מושלם. הניצוצות ביניהם תמיד מאיימים לחרוך את המסך.
בשנת 1938 כיכבו השניים בשני סרטים משותפים, אחד של הבמאי שהפגיש ביניהם ג'ורג' קיוקור ("הולידיי") ואחד ששיכלל איתם את קומדיית הסקרו-בול הווארד הוקס ("צער בעלי חיים"). עברו 74 שנים מאז סרטם האחרון ביחד, ועדיין אי אפשר לשכוח מהם. כוחם של כוכבים אמיתיים.

1. פול ניומן ורוברט רדפורד

נצפו יחד ב: "קיד וקאסידי", "העוקץ".

שני מלכים.
פול ניומן נולד בשנת 1925 באוהיו. את הקריירה הקולנועית שלו התחיל כשהיה בן 20. הוא היה מועמד לאוסקר 10 פעמים, וזכה בשלושה: פרס למפעל חיים כשהיה בן 62, פרס לשחקן הראשי של "צבע הכסף" שנה לאחר מכן, ופרס מיוחד על פעילות הומניטרית בשנת 1995. הוא הלך לעולמו בשנת 2008, בגיל 83.
רוברט רדפורד נולד בשנת 1936 בקליפורניה. את הקריירה הקולנועית שלו התחיל כשהיה בן 30. הוא היה מועמד לאוסקר 4 פעמים, אבל רק פעם אחת כשחקן. הוא ביים את סרטו הראשון, "אנשים פשוטים", בשנת 1980, וזכה על כך באוסקר. בשנת 1978 הקים את מיזם "סאנדנס" שכיום ידוע כאירוע המשמעותי ביותר לקולנוע עצמאי בעולם. בשנה שעברה היה מועמד לפרסי הקולנוע העצמאיים בזכות "הכל אבוד" והשנה השתתף בתפקיד מרכזי בסרט השני המרוויח ביותר (נכון לרגע זה) "קפטן אמריקה: חייל החורף".

ניומן ורדפורד נפגשו לראשונה על המסך בשנת 1969, במערבון הנהדר של ג'ורג' רוי היל "קיד וקאסידי". סיפורם של שודדי בנק הנמלטים מזרועות החוק הפך להיות אחד מהסרטים שהביאו קולנוע חדש אל תוך המסגרות הסיפוריות המסורתיות של הוליווד. השילוב של שני אלו, מהאנשים היפים והמרשימים ביותר שנראו, היה מטורף.
ארבע שנים אחר כך היל הביא את השניים לשחק בסרטם המשותף השני והאחרון, "העוקץ". זה כבר נגמר במועמדות לרדפורד, וזכייה של הסרט בשבעה אוסקרים כולל הפרס הגדול של הערב.
לא ברור למה ניומן ורדפורד לא חזרו למסך יחד לאחר מכן, אבל אולי עדיף. לטפס יותר גבוה משני הסרטים האלו זו לא משימה פשוטה, וכנראה שהשניים – שבין אם זה נכון או לא, הצניעות ליוותה את כל הקריירה שלהם – ידעו את זה.

הנקודה הישראלית: אריק איינשטיין ואורי זוהר

נצפו יחד ב: "מציצים", "לול", "שבלול", "עיניים גדולות".

קשה לחשוב על עוד צמד משמעותי יותר בנוף הקולנוע הישראלי. לטוב ולרע. איינשטיין ז"ל וזוהר עיצבו את הקולנוע הישראלי משנות השישים ואילך, ותפסו איזושהי ישראליות שפעם הייתה מושא להערצה, והיום מקבלת צדדים אפלים יותר.
שני אלה על המסך היו כוח שלא איפשר לברוח ממנו. הם גרמו לנו להעריץ, לאהוב, לשנוא ולפחד מהם בעזרת הכישרון הגדול והאמת הזאת שנוצרה בשילוב של השניים.

זוגות קולנועיים מוצלחים אחרים (ששיחקו יחד יותר מפעם אחת):
קייסי אפלק וסקוט קאן; אנג'ליקה יוסטון וראול ג'וליה; דייגו לונה וגאל גארסיה ברנל; אוון ווילסון ובן סטילר; פול ראד ולזלי מאן; מייקל פאסבנדר וג'יימס מקאבוי; ראסל קרואו וג'ניפר קונלי; אודרי טוטו ורומן דוריס; טאהר רחים ונילס ארסטרופ; קורט ראסל וגולדי הון; קנת' בראנה ואמה תומפסון; ארנולד שוורצנגר ולינדה המילטון; ליאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט; ליאם ניסן ורייף פיינס; ג'ו סוואנברג ואיי.ג'יי. בואן; ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס; ג'ון טורטורו וג'ון גודמן; מייקל דאגלס וקטלין טרנר; מריל סטריפ וסטנלי טוצ'י; מל גיבסון וג'ודי פוסטר; איאן מק'קלן ופטריק סטוארט; ג'ק ניקולסון ומישל פייפר; דניאל דיי לואיס ו-וינונה ריידר; אמה תומפסון ואנתוני הופקינס; אורלנדו בלום וג'ונתן רייס דיויס; שון פן ונעמי ווטס; וויל סמית' וטומי לי ג'ונס; ג'ון גודמן ובילי קריסטל.

ואגב, אני מעניק מלא נקודות למי שימצא צמד של שתי שחקניות ששיחקו יחד במעל שני סרטים (עם סצנות משותפות) ואפשר להגיד שהן צוות מנצח. כי אצלי הזוג הנשי היחיד שעלה היו ביבי אנדרסון וליב אולמן בזכות שני סרטים משותפים. זה נכון של"פרסונה" מגיעה רשימה משל עצמו, ועדיין – האם חברויות נשיות קולנועיות שורדות רק סרט אחד? (ותרו לי על אלמודובר כבר מעכשיו, טוב?)