סריטה מתכוננים לקיץ 2014: ציפיות וחששות

"קיץ. מהו הקיץ?" שאל פעם וויליאם שייקספיר (כלומר, הוא לא כתב את זה, אבל סביר להניח שהוא כן שאל את עצמו באיזשהו שלב). האמת היא שהתשובה לכך לא ברורה בכלל.
חודשי הקיץ אמורים להיות יוני-יולי-אוגוסט, אבל שני דברים מונעים מהחלוקה הזו להיות חד משמעית. הראשון הוא העובדה שהטמפרטורות הופכות להיות בלתי נסבלות כבר מאפריל וממשיכות עד אוקטובר, להוציא כמה ימים פה ושם. הדבר השני הוא שפעם ידענו מהם "סרטי קיץ". הם היו, שלא במפתיע, סרטים שיוצאים בקיץ. זה כל כך לא המצב ב-2014.
סרטי הקיץ, בהסתכלות קונסרבטיבית, הם הקבוצה האסקפסיסטית הטוטאלית של האומנות השביעית. כאשר הצעירים בחופשת הקיץ, החום כבד מלהכיל, והאוסקר נראה כמו נקודה מתעתעת באופק, מחליטים מפיצי העולם לשחרר את הסרטים שמתאימים בדיוק לכך: הפקות ענק שפונות אל החלק הרדום של המח שלנו, ומספקים לנו שעות של הנאה נטולת תסבוכים. אבל השנה, סרטים התואמים את ההגדרה כמו "סרט לגו", "ספיידרמן המופלא 2" ו"קפטן אמריקה: חייל החורף", פתאום צצים באביב. זה מספיק מבלבל כדי שמישהו יחטוף מזה שפעת.

אבל אותנו זה לא יעצור.
זו השנה השלישית ש"סריטה" מכין עצמו לקיץ בדמות פוסט הציפיות והחששות. במקום פוסט ארוך ורשימתי כזה של פריוויו סרטי הקיץ, אנחנו (אורון, עופר ואני) מכריחים את עצמינו להצטמצם לשני סרטים: הסרט שאנחנו הכי מחכים לו הקיץ, והסרט שאנחנו הכי פוחדים ממנו, כל אחד מסיבותיו הוא.
השנה גילינו שני דברים עת כל אחד משלושתינו צלל אל עבר מפת ההפצה כדי לבחור את נציגיו: הראשון הוא שהקיץ מתחיל כבר באפריל, והשני שהקיץ הזה, על פניו כמובן, פשוט לא נראה מסעיר בכלל. על הבעיה השנייה הצלחנו להתגבר, אבל עם הבעיה הראשונה היינו צריכים לעשות איזשהו מהפך מחשבתי, ולכן החלטנו לכלול גם את מאי בפוסט הקיץ המסורתי שלנו.
אז כמיטב המסורת, בחרנו כל אחד מאתנו את הסרט שהוא הכי מצפה לו והסרט שהוא הכי חושש ממנו. התוצאות לפניכם.

אם אתם רוצים להתרענן בנסיונות הקודמים הנה לכם:
סריטה מתכוננים לקיץ 2012
סריטה מתכוננים לקיץ 2013

אור סיגולי:

הסרט שאני הכי מצפה לו: "עלייתה של ג׳ופיטר" – Jupiter Ascending
סיבות רבות למה דווקא זה הסרט שאני הכי מצפה לו. קודם כל, אם במקרה פספסתם את סיפורי פסטיבל ה-BFI LGBT משנה שעברה, שם הזכרתי בקצרה את הסרט הזה כשהיה עוד בשלב החזרות, זו הפעם הראשונה שיש לי חבר שמשחק בסרט של האח והאחות ווצ'אוסקי (השחקן הבריטי אד הוג. כמה אני מקווה שהוא לא נפל בעריכה), כך שאני כבר מחכה לשלוח לו מייל המספר לו כמה התרגשתי לראות אותו על המסך.
דבר שני, וזה אולי קצת יותר מקצועי מצדי, אני חושב שאפשר להאשים את הווצ'אוסקיז בלא מעט דברים, אבל גנריות היא האחרונה שבהם. לכן על אף שיכול להיות שסיפור המד"ב המזכיר למדי את "שלגייה" שלהם לא יהיה נקודת מפנה בתולדות הקולנוע, רוב הסיכויים שהוא יהיה במינימום שונה בנוף. לפי איך שקיץ 2014 נראה, "שונה" זה טוב מספיק.
בנוסף לזה הטריילר שהשתחרר לאחרונה הבטיח רבות, ואותי הלהיב למדי, ונוכחותה של מילה קוניס תמיד עושה לי חשק לחייך. ועוד לא התחלתי לדבר על כך שצ'נינג טייטום מסתובב שם עם זקן בלונדיני, משלב בין שני הדברים שאני הכי אוהב: צ'נינג טייטום ו-ויקינגים. גם השחקן הצעיר והמוכשר (והמלחיץ) אדי רדמיין נותן דרור לפסיכוטיות הניבטת מעיניו שתמיד נורא בלטה, בין אם כחייל מהפכה רומנטי ("עלובי החיים"), סופר צעיר שמתאהב באגדת קולנוע ("השבוע שלי עם מרילין") או גיי מתוסבך ששוכב עם אמא שלו ואז ורוצח אותה ("Savage Grace").
טוב, יכול להיות שהסרט האחרון הסגיר את זה.
"עלייתה של ג'ופיטר" יכול בקלות להיות מפח נפש, אבל אני לגמרי אופטימי לגביו, ובקלות הסרט שאני הכי מצפה לו הקיץ.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "עיר החטאים: עלמה להרוג" – Sin City: A Dame to Kill For
לפני תשע שנים, כאשר הייתי קצין צעיר בן 21, נכנסתי לקולנוע באחד מסופי השבוע והמוח שלי עף מהמקום. זה היה בזכות סרט הקומיקס האכזרי והמרהיב של רוברט רודריגז "עיר החטאים" שהכריח אותי להתעמת עם כמה מהרגעים המופרכים והאלימים והסוטים שראיתי אי פעם בקולנוע, אך לא איפשר לי להתיק את מבטי. הסרט הזה שבר אותי לגמרי, הפנט אותי והחריד אותי. אני לא יכול להסתכל על קרלה גוג'ינו אותו דבר מאז, ובעיני העובדה שמיקי רורק לא היה מועמד לאוסקר היא… ובכן, די סבירה, אבל קצת מבאסת.
העניין היה שכעבור איזה שנה צפיתי בו שוב. הוא עדיין הדהים אותי, אבל משהו אחד היה לי בולט יותר מתמיד: הסרט הזה ארוך. ארוך הרבה יותר ממה שהוא אמור. ארוך ומתיש. ואני חושב שאם אצפה בו עכשיו הוא גם יראה לי מיושן מדי. זה אמנם לא מנע ממני לחכות לסרט ההמשך (אפילו קראתי את הקומיקס "עלמה להרוג". הוא מעולה!), אבל תשע שנים זה זמן רב לחכות, ואני חושש שהמומנטום אבד.
סרט ההמשך ל"עיר החטאים" עלול להבהיר לי שהסרט הראשון היה בעיקר גימיק מסורבל, ושאולי היה עדיף להשאיר אותו כזכרון רחוק. הסיכוי שהוא יפיל אותי לרצפה הפך להיות קלוש עם כל שנה שעברה מאז שרודריגז הכריז שיעשה אחד (בערך מהשנייה שהראשון יצא), ואני מגיע אליו עם פחות התלהבות ממה שקיוויתי, ועם הרבה יותר ספקות.

עופר ליברגל:

הסרט שאני הכי מצפה לו: "קצה המחר" – The Edge of Tomorrow
דאג לימן רחוק מלהיות הבמאי האהוב עליי. הסרטים שלו נעו בין "בסדר", ל"לא משהו בכלל", ל"מהנה אבל בעייתי" ואחד מהם גם היה "זהות כפולה", או איך שלא קראו לסרט הראשון בסדרת ג'ייסון בורן. זה היה טוב מאוד אבל הרבה פחות טוב מהשניים שבאו אחריו, אותם ביים פול גרינגראס.
בסרטו החדש של לימן מככב טום קרוז. זו עדיין לא סיבה לפסול את הסרט, אבל גם לא ממש צפייה לפתח ציפיות. חוש בחירת התפקידים של קרוז, שהיה חד מאוד לפני קצת יותר מעשור, כבר לא ממש פוגע, שלא לדבר על הפרסונה הציבורית שלו. כריסטופר מקוויר, אחד מן התסריטאים, היה מעורב גם ב"התייר" האיום, לצד כמה פרויקטים של טום קרוז מן השנים האחרונות, כלומר שוב אותם סרטים לא מאוד מלהיבים. הוא גם כתב "החשוד המיידי" הקלאסי לפני כמעט עשרים שנה (כמעט עשרים שנה??? מרגיש זקן). תסריטאי אחר הוא ג'אז באטרוורת' שהדבר הבולט ברזומה שלו הוא שיתוף פעולה עם דאג לימן ב"משחק הגון". יש בסרט גם את אמילי בלאנט – זה תמיד טוב, אבל לא מספיק על מנת לשים את הסרט בציפיות, בטח לא בקיץ כל כך עמוס בסרטים ש…(טוב, האמת שעיקר הציפיות שלי מן הקיץ הם אולי להשלים קצת שעות שינה, אבל זו כבר בכלל תחזית אופטימית).

העלילה של הסרט היא בעלת פוטנציאל לעניין כמו לפאדיחה: חייל שנהרג בקרב מול חייזרים ומוצא את עצמו חי שוב ושוב את היום האחרון לחייו. המחווה להארולד ראמיס ו"לקום אתמול בבוקר" הגיעה מוקדם מן הצפוי, או שזה בכלל מזכיר את "קוד מקור", אבל אני מצפה שיהיה בו משהו מקורי. כלומר, בגלל זה הסרט בפינה הזו.

הסרט אינו סרט המשך, ריבוט, ספין-אוף או פריקוול. הוא מבוסס על ספר של הירושי שאקורזקה – ואני בטוח לא כותב את השם הזה נכון – שלא כתב שום דבר ששמעתי עליו. בתקציב גבוה ועם במאי לא מבריק אבל מוכר, הסרט הזה הוא הדבר הכי קרוב למשהו מקורי שיגיע מן הקיץ הזה – סרט מדע בדיוני בעל רעיון חדש, או חדש יחסית, שמגיע מהקולנוע האמריקאי. לא היה דבר כזה מאז "לופר" – וגם שם אמילי בלאנט לקחה חלק. הסרט בהחלט יכול להיות כישלון או סרט זניח כמו כל הסרטים האחרים של טום קרוז, וגם לא סביר שהוא היה להיט גדול. אבל הוא גם יכול להיות המרענן של הקיץ, פחות טיפשי מן הצפוי ובעיקר לוקח את הקולנוע לכיוון חדש. טוב, למען האמת אני לא ממש מצפה לסרט הזה, או לכל סרט השנה. אבל בטוח שאיכשהו יגיע משהו טוב, א לפחות מהנה. ואם "קפטן אמריקה: חייל החורף" הוא כבר חלק מן הקיץ, מדובר לדעתי בהתחלה לא רעה בכלל.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "כוכב הקופים: השחר" – Dawn of the Planet of the Apes
שני סרטים התחרו על תואר הסרט שאני חושש ממנו בקיץ אשר, כאמור, הוא די נטול ציפיות עבורי. משניהם אני חושש מכיוון שהסרטים הקודמים בסדרה ממש, אבל ממש, הפתיעו לטובה: גם "רחוב ג'אמפ 21" שההמשך שלו מאבד את אלמנט ההפתעה ומחזיר את החשש מאלמנט הפאדיחה, וגם "כוכב הקופים: המרד" שהיה אלגנטי ומורכב לא פחות מהסרטים הראשונים של הסדרה עליה הוא מבוסס, בתוספת עשייה פחות בעייתית עד מרשימה.

בשובר השיוון בין שני הסרטים "כוכב הקופים: השחר" מתגלה כבעל פוטנציאל לכישלון והרס מה שנבנה בסרט הקודם (או הרס הזיכרון שלו, הסרט הקודם יישאר טוב) הרבה יותר. כי למרות היותו פריקוול, "כוכב הקופים: המרד" (נכון שזה היה שמו של הסרט הקודם בסדרה? זה עם ג'יימס פרנקו? אני כבר לא כל כך בטוח) הצטיין בהיותו יחידה די סגורה מבחינה סיפורית ומבחינת התיאור של המתרחש: הכנה לאפוקליפסה. צפייה באפוקליפסה עצמה תוכל רק להרוס, וכשבאים עם ציפיות, החסרונות של הסיפור יהיו קלים יותר לאיתור. כמה כבר אפשר להתפעל מיכולת משחק לכידת התנועה של אנדי סירקיס (הרבה מאוד, אבל כבר עברנו את השלב הזה)?

הסרט הזה גם מכיל גארי אולדמן – מצד אחד זה אדיר, מצד שני מצדיק צפייה ומצד שלישי מבטיח לסרט תמונת קאבר בפייסבוק של סריטה. אבל גם מעלה את גודל הסיכון. הבמאי מאט ריבס הצליח לצאת בשלום פחות או יותר ממשימת הרימייק ל"הכנס את האדם הנכון" השבדי, שנקרא "Let Me In", אבל בסרט הזה יש לו תקציב גבוה בהרבה וקונספט שעם כל המיתולוגיות שלו והאלגוריה הפוליטית שלו הוא בעייתי מבחינת האלימות. הסדרה המקורית של "כוכב הקופים" הפכה בסופו של דבר לקאלט אבל לאו דווקא מן הסיבות הנכונות. מתישהו, זה גם יכול לקרות לסדרה החדשה.

אורון שמיר:

הסרט שאני הכי מצפה לו: רחוב ג׳אמפ 22 (22Jump Street)
בתכלס, סרט הקיץ שאני הכי מצפה לו הוא "ספיידרמן המופלא 2", שנדחק החוצה מהקיץ האמיתי (מאי עד אוגוסט) ולכן נפסל מלהשתתף. כמו אור ועופר, גם אני עומד ומפהק מול מפת ההפצה של קיץ 2014. השנה התקופה הזו נוטה אצלי יותר מאי פעם לטובת פסטיבלי הקולנוע (שדרות, סטודנטים, ירושלים) שיהיו מאוכלסים בסרטים שאני מתפוצץ מציפיה לקראתם. נגיד "The Raid 2" או "Boyhood" של ריצ'רד לינקלייטר. יש כמה הבטחות כמו "כוכב הקופים: השחר", או "עלייתה של ג'ופיטר", שניהם הוזכרו לעיל – אבל באמת שזה לא נראה כמו הקיץ שלי. כי אין בו סרט של פיקסאר ולמרות שהוא זוגי, גם לא סרט של כריסטופר נולאן (עניין שיתוקן עד סוף השנה), אלא רק חיקוי של אחד ("התעלות" של וולי פיסטר, הצלם של נולאן).

ובכל זאת, צריך לבחור. הרשימה שלי מכילה שני סרטים, שגם אליהם הגעתי דרך אלימינציה, כדי להמשיך את המצב העגום. שניהם המשכונים למותגים מוכרים שעברו אתחול לפני שנתיים-שלוש, כך שהם פרקים מספר 2 בגרסה חדשה. אני מדבר על "אקס-מן: העתיד שהיה" ועל "רחוב ג'אמפ 22". בעוד הראשון הדליק לי את כל הנורות האדומות (בריאן סינגר חוזר, הטריילרים איומים והעלילה נשמעת כמו בלאגן אטומי), את השני אני פשוט לא מצליח לדמיין בתור שום דבר מלבד אחלה סרט.

"רחוב ג'אמפ 22" אמנם איבד את גורם ההפתעה כפי שציין עופר, אבל שמר ואף שכלל את הצוות המקורי. הבמאים פיל לורד וכריס מילר שבים לעמדותיהם (והספיקו גם את "סרט לגו" השנה, שיהיו בריאים) וכך גם התסריטאים מייקל באקול ("סקוט פילגרים נגד העולם", "פרוג'קט X", שאלוהים תברך את ידיו) וג'ונה היל, שגם מככב לצד צ'נינג טייטום. אליהם מצטרפים כל מי שעשו את הסרט הקודם להצלחה בתוספת פיטר סטורמארה, והכי חשוב – את סט התיכון מחליף הפעם הקולג', תפאורה מושלמת לכל מה שסיקוול טוב צריך להיות – גדול יותר ומופרע יותר. גם הטריילר הראה ניסיון להמשיך בכיוון של הסרט הקודם אך בכל זאת לחדש (הבדיחה על שם הסרט קנתה והרגיעה אותי בו זמנית) ואם יורשה לי – כבר מזמן לא ציפיתי באמת לאיזו קומדיה טובה. מרוב סרטי קומיקס ואקשן כבר שכחנו שיש יותר מדרך אחרת לכבות את המוח ולהתרענן מול המסך בעונה החמה, ואני לא רואה איזה סרט יצחיק אותי יותר מאשר "רחוב ג'אמפ 22" בחודשים הקרובים. היל, טייטום, יקירי הבלוג – בבקשה אל תפשלו, אני אוהב אתכם!

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "גודזילה" (Godzilla)
כאן זו כבר ממש לא בעיה – כמעט כל דבר הקיץ נראה לי כמו נפילה פוטנציאלית, או פשוט לא כמו כוס התה הקר שלי. מצד שני, להגיע לרמה של חשש ממשי מראה על אכפתיות מסויימת. עם כל אהבתי ל"כוכב הקופים" המחודש, אין לי בעיה שמאט ריבס יחרב את כל מה שרופרט וויאט בנה. או שהחדש של הוושאוסקים יהיה נפילה, כי הוא בטח יהיה מעניין. ועל חוסר העניין שלי בשמות גדולים אחרים שמאכלסים את הקיץ כבר פירטתי בסעיף הקודם, מה ששוב מוביל אותנו ל"אקס-מן: העתיד שהיה", סרט שאני ממש צריך שיבדר אותי הקיץ אבל אני חש מכיוונו סימנים מבשרי רעות. אבל אם מדברים על חרדה אמיתית, מהולה בציפייה גדולה, יש רק סרט אחד שאגיע אליו בברכיים רועדות, אחת מהתרגשות ואחת מחשש – "גודזילה".

אני פשוט מת על סרטי מפלצות/קאיג'ו מכל הסוגים, ובשנה שעברה "פסיפיק רים" הזכיר לי בדיוק עד כמה. הוא היה הסרט שהכי ציפיתי לו בקיץ שעבר ולא רק שהוא היה כל מה שרציתי ועוד, הוא פתח את התיאבון. ואם חיבתי לכל מה ששואג ומחריב ערים לא מספיקה, ההתלהבות האמיתית הגיעה רק עם זהות הבמאי – גארת' אדוארדס. לפני ארבע שנים נחשפתי לראשונה לכשרונו של אדוארדס, שכתב, ביים, צילם והפליא באפקטים מיוחדים כדי ליצור את הפיצ'ר הראשון שלו – "מפלצות". הסקרנות לגבי מה יכול הבמאי הזה לעשות עם תקציב בסדר הגודל של גוזילה, תרתי משמע, עומדת להיות מסופקת כבר בחודש מאי הקרוב. ועם העצבים נדרכים גם יתר החושים האחרים, כולל הספק המקולל. בכל זאת, אחד התסריטאים אלמוני למדי (מקס בורנשטיין) והשני כתב את סרטי "הבלתי נשכחים" (דייב קאלאהם). והקאסט הפנומנלי (אליזבת' אולסן, בריאן קרנסטון, אהרון טיילור-ג'ונסון, ג'ולייט בינוש וסאלי הוקינס, אם למנות כמה) רק יסיח את הדעת מהעיקר, או רק יוסיף לעוצמת הנפילה אם וכאשר תבוא. כי כשמפלצת נופלת, זה הכי כואב. אבל יותר מאשמח להתבדות.