דאבל פיצ'ר: "נון-סטופ", "גן עדן לאוהבים"

והשבוע באדבל-פיצ'ר: סרט אקשן אמריקאי עם במאי ספרדי ושחקן אירי, ולעומתו, סרט אוסטרי שצולם בקניה. הראשון יצא לבתי הקולנוע ממש בסוף פברואר, והשני הוקרן בפסטיבל קאן של 2012, והוקרן כבר בפסטיבל חיפה הקודם, ומעניין לדעת למה בחרו המפיצים דווקא עכשיו להציף את הסרט הזה שהוא חלק ראשון בטרילוגייה שאני לא מאמין שתזכה להפצה מקומית.

עוד דברים על שני סרטים, לאחד קוראים "נון-סטופ", היצמדות כל כך קיצונית לשם המקורי שהוא לא מכיל אף מילה בעברית (אני חלילה לא מתלונן), ולשני קוראים "גן עדן לאוהבים", הצמדות כל כך קיצונית לשם המקורי, "גן עדן: אהבה" (Paradies: Liebe), שאין לו שום קשר לסרט או לרעיון שעומד מאחוריו. אני לא יודע אם מדובר באיזושהי מחשבה צינית מאחורי הבחירה (אני נוטה לחשוב שלא), אבל לקרוא לסרט כזה "גן עדן לאוהבים" זה פחות או יותר כמו לתת ל"אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר את השם "חופשה זוגית בצימר".

בנוסף לשני הסרטים האלה יצא אלינו בשמחה וצהלה גם "חדשות בהפרעה" (Anchorman 2: The Legend Continues), סרט ההמשך לקאלט משנת 2004. לא הצלחתי לחשוב על שום דאבל-פיצ'ר ראוי בשבילו, כי זה היה לי קצת מוזר לשים אותו יחד עם "רשת שידור" (Network) או "משדרים חדשות" (Broadcast News), ולא היו לי מחשבות יצירתיות יותר. אז בואו נסכם שפשוט תראו אותו יחד עם הסרט המקדים לו, "והרי החדשות", והשמחה תהיה רבה. בכל מקרה, כתבתי עליו סקירה משלו.

אז הנה שתי הצעות לצפייה משלימה באקשנון החדש עם ליאם ניסן, ובדכאון החדש של אולריך זיידל. והפעם – אנחנו חוגגים את שנת 1974!

הסרט המרכזי: "נון-סטופ" (Non-Stop)
בסרט החדש שלעולם לא תראו בטיסה, ניסן הוא אייר-מרשל (מה שלנצח יזכיר לי את "מסיבת רווקות" ויגרום לי לצחקק בחרש) שמסתבך עם רוצח מסתורי ודי מתוחכם במהלך טיסה עמוסת אנשים. לדמותו של ניסן יש לא מעט בעיות משלו, כמו למשל אלכוהוליזם וחוסר התמודדות עם בתו הקטנה שמתה, והפסיכופט הזה הוא כנראה הדבר האחרון שבא לו טוב כרגע. פבלו התייחס אליו באריכות.
הסרט העלה בי חששות כבר בשניות הראשונות שלו, המראות את ניסן יושב ברכב, את בקבוק הוויסקי שלו נע בהילוך איטי, ואז קלוז אפ שלו מלטף את תמונת ילדתו הקטנה, עם מוזיקה מגה-דרמטית. הבנתי שאני לא נכנס לממלכה של קולנוע מעודן במיוחד, אבל בואו נסכם שמי שמקווה למשהו בסגנון "בתוך לואין דייויס", מגיע לו.
האמת היא שמשם הסרט די השתפר והפך להיות מותחן אקשן סביר ומהנה, ואפילו עשה קולות של תחכום פה ושם, עד המערכה האחרונה שלו. כמובן ולא אחשוף שום פרט ממה שקורה, אבל הסרט באופן כמעט מודע החליט לפרק את כל מעט האמינות שהייתה, להיות דידקטי נורא, ואפילו צפוי. וחבל, כי עד אז הוא בנה הכל נורא מעניין.
את הסרט ביים חואמה קולט-סרה שאני בעיקר זוכר לו את מותחן האימה המצמרר "יתומה" (Orphan), שיש לו את אחד הטוויסטים הכי מלחיצים של הזמן האחרון.

הדאבל פיצ'ר: "רצח באוריינט אקספרס" (Murder on the Orient Express)
הבדיחה הכי טובה על "נון-סטופ" שאני נתקלתי בה, הייתה זו של אבנר שביט שקרא לסרט "ניחושים על המטוס". שזה מצחיק בדיוק כמו שזה נכון.
אז כן, "נון-סטופ" מצטרף לרשימה ארוכה ודי מלהיבה של סרטי מתח בסגנון "מי עשה את זה?" שבו כל הדמויות כלואות בכלי תחבורה שאי אפשר לעצור. אני מאמין ש"האישה הנעלמת" של היצ'קוק משנת 1938 היה הראשון, אבל יכול להיות שאני טועה. מאז היו לסרט לפחות שני רימייקים, וגרסה מטוסית עם ג'ודי פוסטר בשם "הטיסה" (Flighplan).
אבל בעיני הטוב והקלאסי ביותר מבין כל העלילות האלו, היא זו של הענק סידני לומט משנת 1974, על פי הסופרת שעשתה לעצמה שם בדיוק בזכות עלילות "מי עשה את זה?", אגתה כריסטי. על אף שכיום הסרט יהיה מעט צפוי מבחינת עלילת המתח, הוא עדיין מחזיק בזכות הקולנוע המצויין שלו.
אלברט פיני, בתפקיד מבריק ומאופר באותה מידה, מגלם את הרקול פוארו, בלש אשר נקרא לפתור את הרצח המוזר שהתבצע בקרון הרכבת עליה הוא חוזר ללונדון.
לסרט יש קאסט מרהיב שכולל את מיטב שחקני הסבנטיז כמו למשל אינגריד ברגמן, שזכתה על תפקידה פה באוסקר המשנה (הסרט היה מועמד לשישה פרסים בינהם הצילום, התסריט ופיני עצמו), וגם שון קונרי, אנתוני פרקינס (נורמן בייטס), ג'ון גילגוד, לורן באקול, ג'קלין ביסט, ונסה רדגרייב ומייקל יורק.

הסרט המרכזי: "גן עדן לאוהבים" (Paradies: Liebe)
סרטו של הבמאי האוסטרי השנוי במחלוקת אולריך זיידל זכה כבר להתייחסות כפולה אצלנו בבלוג, פעם ראשונה בסקירת הסרטים לקראת פסטיבל חיפה האחרון, שם כתבתי אני על שני הסרטים הראשונים בטרילוגייה, ואז כאשר עופר כתב עליו באופן פרטני.
אני אהבתי את הסרט הזה, ואני מעריך אותו יותר ככל שהזמן עובר. יכול להיות שזה בגלל שאני נורא נמשך לסרטים שמתארים התדרדרות נפשית ומוסרית של בן אדם, שזה עיקר מה שראיתי בסרט הזה. הגיבורה תרזה (מרגרט טיזל הנפלאה) מתחילה את הסרט כאישה חביבה ונטול בטחון שעברה את שיאה היוצאת לנופש בקניה, והופכת לאט לאט לאישה קשה, דומיננטית ורקובה מבפנים. אותי זה ריתק. בנוסף, עיצוב הפריימים של זיידל וצלמיו אדוארד לחמן ("מקום בגן עדן") ו-וולפגנג ת'אלר, הוא ממש מרהיב, ובעיקר אהבתי את זה שעל אף שזה סרט ציני ורשע, יש בו המון אהבה דווקא לגוף הנשי האמיתי, לא זה של שלטי החוצות. לא בטוח אם זה קרה במקרה או לא, אבל זה מה שבעיקר בלט לי.

הדאבל פיצ'ר: "פחד אוכל את הנשמה" (Angst Essen Seele Auf)
מה שמעניין בהסתכלות על שני הסרטים האלו יחד, הוא איך אפשר לקחת דמויות זהות, וסגנון ויזואלי זהה, ולהצליח לייצר שני סרטים שונים לחלוטין. אם "גן עדן לאוהבים" הוא זאב בעור של כבש, הכבשה הזו הייתה "פחד אוכל את הנשמה".
לא שהסרט הגרמני משנת 1974 נטול ציניות, והוא באופן כללי כנראה מורכב קולנועית ותימתית הרבה יותר מזה של זיידל, אבל הבמאי ריינר וורנר פאסבינדר הגרמני פועל ממקומות אחרים לחלוטין מזה של האוסטרי.
"פחד אוכל את הנשמה" נבחר אצלנו למקום ה-12 במצעד "50 הסרטים של סריטה". זהו אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ופאסבינדר הוא הבמאי האהוב עלי בכל הזמנים.
הסרט הזה הוא גרסתו שלו ל"כל שהשמיים מרשים", המלודרמה המכוננת של דאגלס סירק משנת 1955 (יש תאוריה שכל במאי גיי חייב לעשות באיזשהו שלב רימייק או הומאז' מתקדם לסרט של סירק) והפעם: אישה מבוגרת מתאהבת במהגר מרוקאי בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה.
הסרט הזה הוא בעיקר חשבון נפש של פאסבינדר עם המדינה שלו – חשבון נפש שמעט במאים מצליחים או מעיזים לעשות בזמן אמת – אבל הוא גם סיפור אהבה נורא מרגש.
מה שהפיל אותי לרצפה בצפייה הראשונה (מתוך עשרות) בסרט הזה הוא השוטינג הכל כך מדוייק של כל פריים ופריים בו. השימוש בצבעים, מיקום השחקנים בפריים, בחירת העדשות, הכל בסרט מתוכנן בקפידה לא כדי להוציא קריאת התפעלות מהצופה, אלא כדי לרמוז ולתאר את מצבה של הדמות. שימו לב איך מעוצבות כל סצנות חדרי המדרגות הרבות בסרט. בית ספר לקולנוע.
המפגש הזה של אישה אירופאית מבוגרת ו"פרא אציל", מגובה בצילום ועיצוב מושלם, מופיע הן ב"גן עדן לאוהבים" והן ב"פחד אוכל את הנשמה", וזה בעיקר מרתק לראות את ההבדלים הכל כך תהומיים בהשקפת העולם שלהם.