• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • מי שעומד מאחורי
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

"גן עדן לאוהבים", סקירה

1 במרץ 2014 מאת עופר ליברגל

ראשית, אזהרה חמורה: שהשם לא יבלבל אתכם. "גן עדן לאוהבים" (Paradise: Love) הזה לא מתאים לדייט. מדובר כנראה בדבר הכי פחות רומנטי שמציג עכשיו בבתי הקולנוע ואחד מן הסרטים הפחות רומנטיים שזכו להקרנה מסחרית בארץ. הוא אומנם מכיל בשמו את המילים "גן עדן" ו"אהבה" אבל מדובר בכותרת אירונית. הסרט אולי מתרחש ברובו בקניה, אבל הוא אקזוטי כמו תור במשרד ממשלתי ומעניק לקהל סוג דומה של הנאה. כל זה לא הופך את הסרט לגרוע, אבל צריך לעשות תיאום ציפיות. הסרט לא מבקש לייצר עונג בקרב קהל הצופים שלו, אלא זעזוע או יותר נכון, כמה סוגים שונים של זעזועים, שיובילו למבט פנימי על החיים, לדיכאון ולייאוש. אומר זאת בצורה מפורשת, שכן זהו סרט שאומר דברים בצורה מפורשת: הסרט עוסק בתיירוּת מין. אני מקווה כי אני לא היחיד שהנושא הזה דוחה אותו.

במאי הסרט הוא אולריך זיידל האוסטרי, יוצר שמנסה לעורר מחלוקת בכל סרטיו ולא רק דרך היצירה עצמה. כמו בן ארצו מיכאל האנקה, לא פעם נראים סרטיו כנטולי חמלה לדמויות, ולא פעם הדבר עומד בסתירה מסוימת לשליטה שלו ברזי אמנות הקולנוע. זיידל אינו מעמיק או מתוחכם כמו האנקה – אבל הוא בשום אופן לא יוצר ריקני ולכל סרטיו יש כוח מסוים, גם עם חווית הצפייה בהם לא קלה. מה שנכון גם בסרט הנוכחי, פרק ראשון מטרילוגיה שחלקיה הבאים לא צפוים להיות מוקרנים בארץ.

זיידל הוא במאי שאוהב להראות לקהל את מה שהוא לא רגיל לראות, את מה שהוא לא רוצה לראות. במאי שעבורו שבירת טאבו היא התרסה – וסוג של הכרח. בעבר הוא הותקף על ניצול חולים ואנשים בעלי מוגבלויות בסרטיו, וגם ב"גן עדן לאוהבים" הוא מראה אנשים בעלי מגבלות בתור אקורד פתיחה. עבורו האנושות היא עיוות – היא מלאה בפגמים, באכזריות בישע. אין הדבר אומר שזיידל לא מאמין כי יש גם יופי וחמלה בעולם ובאדם, אבל הוא פשוט לא עושה מאמץ על מנת לראות זאת בסרטיו.

כך אנחנו מכירים את גיבורת היצירה – תרזה, אוסטרית בת 50 בת למעמד בורגני לא מאוד גבוה. בראשית הסרט היא מורידה את בתה אצל אחותה (שתי אלו יככבו בסרטים הבאים בטרילוגיה – שכאמור לא צפוים לצאת בארץ להקרנות מסחריות) ויוצאת לחופשה בקניה. לראות עולם אחר, לנפוש במלון יוקרה על שפת הים, לפגוש תרבות זרה – ולקיים יחסי מין סוערים עם מקומיים צעירים. מטרה שהיא לא מצהירה עליה בכלל, אבל חברתה, שהיא כבר נופשת ותיקה במקום, לא מתביישת לדבר על זה. כך גם לא שאר הנשים האוסטריות שהן פוגשות במקום. לוקח לגיבורה קצת זמן להתגבר על הביישנות אבל היא מוצאת גבר ש"יאהב אותה" לא בשביל כסף, למרות שהוא יידע טוב מאוד לדרוש אותו ממנה עבור כל מצוקה שהוא יתאר שמתרחשת במשפחתו, בכפר או בעולם.

paradise_love2

אם במקרה אתם חושבים שסצנות המין בסרט יהיו מרומזות כנראה שלא קראתם עד עכשיו. יש משהו יפה בנכונות של זיידל להראות בעירום גופים שלא רגילים להראות בעירום בקולנוע, כלומר נשים שמנות ומבוגרות, יפות כשם שכל אישה היא יפה וכל אדם הוא יפה. אך סצנות המין בסרט נראות נצלניות כלפי הנשים וכלפי הגברים האפריקאים והתחושה היא כי הניצול – הנושא אותו הסרט מבקר – הוא גם אחד מן הפשעים בהם חוטא הבמאי. הדבר המטריד השני, המלווה את כל הסרט, הוא מיעוט החמלה. בסופו של דבר, הסרט עוקב אחרי אנשים אכזריים או אומללים. יש בו רגעים של עידון, שיוצרים מעין הזדהות עם הדמויות, אבל אלו ספורים מאוד ולעיתים נראים כטעות מול הרוח הכללית של היצירה.

חווית הצפייה בסרט אינה קלה עבור אותם צופים אשר מתמסרים לו ולא יוצאים באמצע או מצחקקים בחוסר נחת מול כל סצנה בה יש עירום. אבל היא כן מתפקדת באופן שבו הבמאי התכוון, כחומר למחשבה. האמירה שלו על ניצול העולם השלישי בידי אירופה אינה מקורית, אבל זה לא הופך אותה לפחות מטרידה. השימוש בנשים המנצלות גברים, ולא להיפך, מוסיף עוד קומה לדיון בפערי מעמדות, במיקומו של הכסף בעולם ובהפיכה של מין למוצר המנותק בסופו של דבר מרגש, גם אם המילה "אהבה" מופיעה בכותרת הסרט. נדמה לי שקשה מאוד לא לחשוב מה היינו חושבים על סרט שהיה מציג גברים בגיל העמידה במסע מיני עם צעירות מקומיות – כפי שהורגלנו לחשוב על תיירות מין. לדעתי התוצאה הייתה מרתיעה אף יותר, משתי סיבות: כי הפער בין המדאכים למדוכאים היה גדול יותר וכי במקרה הזה בטח היינו נתקלים בקולנוע ביותר צופים שלא מתביישים בכך שהם הולכים ליצירה החברתית הזו על מנת לראות סקס. הדבר תורם מעט לכוחו של הסרט.

לא נהנתי במהלך הצפייה בסרט – וגם לא חשתי כי אני רואה יצירה מעמיקה. פעמים רבות הסרט נתלה יותר מדי בקלישאות של קולנוע אמנותי ומנסה בכוח לזעזע. רק לאחר הצפייה התחלתי לחבב אותו יותר, או יותר נכון התחלתי להעריך את הסרט יותר, שכן לא מדובר ביצירה המבקשת חיבה. בכל זאת, יש בסרט עוצמה לא רק בקושי שהוא גורם לצופה, אלא בתיאור של הדברים אשר אנחנו לא מעוניינים לראות, בכך שהוא מסובב את הראש בחזרה אל מה שרוב הזמן נוח לצופה להתעלם ממנו.

בנוסף, יש קומדיה מוצלחת למדי, בהשפעת ז'אק טאטי, שמסתתרת בתוך הסרט הזה. בעיקר בסצנות די נפלאות המתארות את שגרת החיים במלון. זיידל הוא במאי שאין אצלו דברים מקריים – השוטים ארוכים, מצלומים היטב בידי אדוארד לחמן, ונקטעים בדיוק בשנייה המתאימה. כלומר הרבה אחרי איפה שרוב הבמאים היו צועקים: "קאט!". הסרט מתנהג בדיוק כמו שסרט ארט-האוס מטריד צריך להיראות ונוגע בכל השאלות שהנושא שלו מעלה.

אבל אחרי ההערכה שמגיע לו, הסרט נותר חסר נשמה. כמו תרגיל מאוד מוצלח בקולנוע, של במאי חכם אבל לא מעודן. במאי שמעביר את השקפת העולם שלו, מבקר את החברה, אבל פחות מדי מבקר את עצמו. זיידל הרווויח ביושר את ההשוואה להאנקה, אבל בניגוד לבמאי הידוע יותר, דומה כי הוא לא מתפתח ממש, מה שגורם ל"גן עדן לאוהבים" להרגיש יותר כמו סרט שרוצה לזכות בפסטיבלים ולהיות חשוב, מאשר להיות סרט חשוב ומקורי באמת. מה גם שלקהל הרחב הוא פשוט לא ממש רלוונטי, מה שכבר לא ניתן להגיד על הסרטים של האנקה בעשור האחרון.

Paradise-Love

התמונות באדיבות היח"צ

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.