אימת החודש – ינואר 2014: You're Next, Contracted, Here Comes the Devil, Hidden in the Woods

אימת החודש הראשונה של 2014 נפתחת, מבחינתי לפחות, בקול תרועה רמה. אמנם כל ארבעת הסרטים החודשים הם יבול ישן יותר, אבל הם סרטים שאני שמח שהגעתי אליהם גם אם חלקם באיכות מפוקפקת וגם אם חלקם באו לי ממש לא טוב.
את סרט האימה הראשון של 2014, "פעילות על טבעית: המסומנים", כבר סקרנו בהרחבה, ובתיאום לא מכוון אך משעשע למדי, שניים מסרטי אימת החודש של ינואר ממשיכים את קו אמריקה הלטינית של החלק החמישי-אבל-בעצם-לא של סדרת סרטי הרוחות הפופולרית. ועוד משהו משותף לכולם ודי במקרה – כל ארבעת הסרטים הם בכיכובן של בחורות.

הפעם יש לנו סרט שלהם על טהרת ה-body horror, סיפור רוחות מקסיקני וטירוף מדמם מצ'ילה, אבל אנחנו נפתח עם השם הגדול ביותר מבין הארבעה.
"You're Next" של אדם וינגארד הוא אחד מסרטי האימה הכי מדוברים והכי אהודים של 2013 והוא סוף סוף ניתן להשגה בדי.וי.די ובלו-ריי. "Contracted" הוא סרט אימה קטן ומטריד שזכה לתגובות די מעורבות מאז הקרנותיו בנובמבר.
גם על "Here Comes the Devil" שמעתי לא מעט במהלך סוף השנה הקודמת, ואני סמוך ובטוח שעוד נשמע עליו בעתיד, כמו גם על "Hidden in the Woods" שרימייק אמריקאי שלו כבר בשלבי הפקה.

You're Next

הדבר הכי כיפי בסרט האמריקני הזה, המשתייך לתת-הז'אנר התופס תאוצה של home invasion, הוא שהוא בעצם סרט חבר'ה. כלומר, נראה שכל נציגי הגל החדש של סרטי האימה האמריקניים העצמאיים באו לשתף בו פעולה, וככזה יש בו המון בדיחות פרטיות ומחוות עצמיות לכל מה שקורה כרגע בעולם הז'אנר. למרבה השמחה, הוא לא נעצר שם, והוא גם סרט ז'אנר מצויין בפני עצמו.

את הסרט ביים וערך אדם וינגארד, הבמאי שעומד מאחורי אנטולוגיית V/H/S המדוברת. בסרט ההמשך, V/H/S/2, הוא גם מופיע בתפקיד הראשי בסרט הפותח (הוא מוצלח יותר כבמאי). את הסרט הזה הוא כתב יחד עם שותפו סיימון בארט, שותפו גם לבימוי הפרק באנטולוגיה The ABCs of Death, שם עמלו יחד על הפרק Q, שהיה חמוד אך די מאכזב. בארט גם משחק וגם הפיק את הסרט הנוכחי, יחד עם קית' קאלדר שהפיק את "כל הבנים אוהבים את מנדי ליין", קים שרמן וג'סיקה וו.
צוות השחקנים של הסרט כולל את הבמאי/שחקן ג'ו סוואנברג שבימים אלה זוכה להצלחה עם סרטיו הקטנים Drinking Buddies ו-Happy Christmas. סוואנברג הוא שחקן קבוע של וינגארד, והוא גם מופיע בסרט החדש של טיי ווסט, The Sacrament; ווסט עצמו מופיע גם הוא כשחקן ב-You're Next, וכך גם השחקן הראשי מסרטו שלו, איי.ג'יי. בראון; איימי סיימץ, הקולנוענית העצמאית והשחקנית הראשית של "אפסטרים קולור", גם היא בקאסט. כולם עוזרים לכולם, מסתבר.

You're Next מספר על משפחה רחבה שנפגשת בבית הנופש הגדול שלהם אחרי זמן מה שלא התראו, כאשר הם נופלים קורבן לחבורת רוצחים מקצוענים למדי העוטים על עצמם מסכות. מה שהמתנקשים לא תכננו, הוא נוכחותה של ארין (שרני וינסון המעולה), שהולכת להרוס להם את התכניות.
הסרט נעשה עוד בשנת 2011, אבל נותר על המדף במשך שנתיים מכל מיני סיבות, וכשיצא סוף סוף סבל קצת מאובר-הייפ שהצטבר בזמן הזה. הסרט רחוק מלהיות איזו הגדרה מחדש של סרטי האימה, או איזושהי קלאסיקה מיידית, אבל אני חושב שהוא מצויין. הוא נראה טוב, אלים במיוחד, מתהדר בקאסט משובח למדי והוא נורא מצחיק. משהו בכל ההתגלגלות של הסרט הזה מתקתק מצויין ונראה שכולם השקיעו בו מאהבה.
נקודת הפתיחה של הסרט מאפשרת לו ללכת להמון מקומות, וקצת מתסכל שלבסוף הוא בחר בדרך הכי פחות מעניינת או מקורית, אבל מכיוון שהדרך לשם הייתה מהנה במיוחד, זה מקל על האכזבה.
You're Next הוא סרט מומלץ מאוד, אבל שווה להנמיך ציפיות לקראתו. יש בו לפחות שתי סצנות – אם לא יותר – שמהדהדות במוחי זמן רב אחרי הצפייה, וכמה רגעים קורעים מצחוק, בעיקר בדינמיקה בין סוואנברג לבראון.
הלוואי ותהיה הזדמנות לצפות בו על המסך הגדול בארץ.

Contracted

סיימון בארט הוא גם הלינק שלנו לסרט הקטן הזה, מכיוון שפה הוא משחק בתפקיד פצפון אך משמעותי. סרטו של אריק אינגלנד מספר על סמנתה, בחורה צעירה המתעסקת בבוטניקה, שלאחרונה החליטה לנסות לפתח מערכת יחסים עם בחורה אחרת. אני לא לגמרי פיענחתי למה ההחלטות התסריטאיות האלו קשורות באופן ישיר למהלך האירועים אחר כך, אבל אינגלנד מדגיש אותם באופן די קיצוני.
בכל מקרה, מערכת היחסים של סמנתה עם ניקי, בת זוגתה, לא מתקדמת מדהים, וסמנתה מוצאת את עצמה משתכרת באיזו מסיבה, ומסיימת אותה עושה סקס ברכב עם בחור מסתורי.
יום לאחר מכן הגוף של סמנתה מתחיל בתהליך של רקבון מתקדם, והסרט לא בוחל באמצעים כדי להגעיל את הצופה. זה כולל עיוות אישונים, הקאות דם, נפילת ציפורניים ואפילו רימות ואגינליות. כן, קראתם נכון. נפילת ציפורניים!

אני אחלוק אתכם משהו אישי בקצרה, כי זה חשוב להמשך: בתור אדם עם חרדת מחלות ואיזושהי מערכת יחסים מורכבת עם הגוף האנושי, "קונטראקדט" בא לי רע. ממש רע. קריסתו של הגוף האנושי, ומחלות ויראליות הן הגיהנום שלי, וזו כנראה הסיבה שאני חוזר לסרטים האלה. כזכור, הכרזתי על "אנטי-ויראלי" כסרט האימה הטוב ביותר של 2013.
"קונטראקטד" אכן זעזע אותי בכמה רגעים, אבל אני חייב להודות שהוא מעט מאכזב. זה קשור לזה שהדמות של סמנתה די בלתי נסבלת ולא מצליחה לחולל שום חיבה. היא קטנונית, לא נעימה ודי אנטיפטית. וזה עוד לפני הרימות הואגינליות. זה קשור גם לזה שהשחקנית שמגלמת אותה, נג'ארה טאונסנד, לא עושה עבודה טובה במיוחד.
בקטע ניטפיקי, אני לא הצלחתי להבין למה לא מכריחים את הבחורה הזו ללכת להתאשפז בהתחשב בזה שהיא מאבדת את שיערותיה. כן ישנה תגובה כללית מהדמויות מסביבה לזה שהיא נרקבת, אבל לא מספיק. אנשים מתייחסים לנמק מסביב לפה שלה ולטחב שיש לה על השיניים כאילו זה חצ'קון. מה נסגר איתם?
הסרט גם נורא מתעקש להזכיר לצופה שמדובר באיידס, באופנים הכי לא מעודנים שיש, וזה קצת מוריד בעיני מהסרט. הוא יכל להיות אלגוריה יותר מעניינת, או לפחות לגרום לנו לחשוב שהוא אלגוריה יותר מעניינת, ולכן בסופו של דבר מתאר את תהליך הרקבון החיצוני של אישה, שנדמה שהייתה רקובה מלכתחילה.

אני רוצה להמשיך לדבר על הסרט, אבל בשביל זה אצטרך להכנס לספויילרים. אם אתם לא מעוניינים לדעת יותר, המשיכו ישירות את הסרט הבא "הנה בא השטן".
סצנת הסיום של "קונטראקדט" מאוד איכזבה אותי באינסטינקט, אבל אז חשבתי שאולי זה בעצם סוג של פאנץ'. פאנץ' שאני לא בטוח אם אני מעריך, אבל לפחות זה אומר שיש מאחורי הסרט איזושהי כוונה.
סצנת הסיום של הסרט היא בכלל לקוחה מתת-ז'אנר אחר. הסרט מסתיים בסמנתה שורדת תאונת דרכים ויוצאת מהרכב, כאשר היא עברה כבר את כל התהליך – ועכשיו היא זומבי לכל דבר. זומבי מודרני, כזה של בויל/סניידר, לא רומרו.
מצד אחד, קיוויתי שהסרט יסתיים בטון קצת יותר מקורי ומטריד. סרטי זומבים אנחנו רואים כל הזמן, ולסרט הזה הייתה הזדמנות לקחת את ה-body horror למקום אחר, ולמרבה הצער ויתר עליה. מצד שני, אולי כל הסרט בעצם היה איזה פריקוול לסרט שלא קיים. שזה נחמד, כי אנחנו בדרך כלל מתחילים את סרטי הזומבים כשהם כבר קיימים, ותהליך ההפיכה לזומבי הוא משהו כמו ארבע דקות. פה מדובר בשלושה ימים. ועדיין, קצת מאכזב.

Here Comes the Devil – Ahi va el Diablo

זוג הורים ושני ילדיהם הקטנים יוצאים לטיול בגבעות הטרשים של מקסיקו. לקראת אחר הצהריים, הילדים הולכים לשחק אך לא חוזרים כשהשמש שוקעת. ההורים משתגעים מדאגה, עד שבאמצע הלילה הם  נמצאים. השמחה הגדולה לאט נסדקת כי נדמה שמשהו מאוד לא בסדר עם שני הילדים האלה. בהתחלה נראה שהטראומה שהם חוו כאשר מצאו את עצמם אבודים היא זו שמשפיעה עליהם, אבל כאשר עוד ועוד פרטים נחשפים, מתגלה שהאמת עוכרת שלווה הרבה יותר.

הצפייה בסרט המקסיקני של אדריאן גרסייה בוליאנו הייתה נורא מעניינת מבחינתי, מכיוון שאני לא זוכר שאי פעם כה ייחלתי לרימייק תוך כדי צפייה. זה אומר גם משהו טוב, וגם משהו פחות.
העניין הוא שהסרט הזה נראה רע. הבימוי מתחת לכל ביקורת והצילום בעייתי. זה מרגיש רוב הזמן כאילו זו סקיצה שהבמאי הכין בשביל ישיבת פיצ'ינג. כאילו היה לו תסריט אבל לא היו לו אמצעים, והוא צילם משהו במהירות ועם כמה חברים כדי לעניין מפיקים להשקיע בפרוייקט העתידי.
ועם זאת, הרעיונות שלו מעולים. אני מצאתי את עצמי אפילו נחרד כמה פעמים. על אף שהאיכות הקולנועית שלו בקאנטים, הפוטנציאל שלו בשמיים. עם קצת יותר תקציב (ואולי כשרון) היה יוצא פה משהו מדהים. אני באמת מאוד מקווה שגרסה משופרת של התסריט הזה ממש תקרה בקרוב, ו"הנה בא השטן" ישודרג.

הסרט צולם במקסיקו עם מימון אמריקאי, ובפסטיבל פרייטפסט של 2012 הוא היה הזוכה הגדול, כך שיכול להיות שאני קצת מחמיר איתו. אבל זה לגמרי בגלל שאני חושב שלתסריט הזה מגיע יותר.

Hidden in the Woods – En La Afueres de la Ciudad

קאלט בהתהוות. הסרט הצ'יליאני הזה של פטריסיו ולאדרס הוא כל כך מוגזם, היסטרי ומופרך שצריך לראות בשביל להאמין. תחשבו סם פקינפה מביים פרק של "המנסרים מטקסס". הוא מגוחך ופסיכי לגמרי, אבל גם אצלו יש משהו שהופך אותו לצפייה לעיתים בלתי נסבלת אבל מהנה במיוחד.

רבע השעה הראשונה של הסרט מתארת בקפיצות תקופת זמן של כמעט עשרים שנה שכוללת רצח, אונס, גילוי עריות, ולא מעט איברים שנכרתים במסור חשמלי. רבע שעה, כן? וזה רחוק מלהרגע אחר כך. הסרט נפתח בטון כל כך גבוה של היסטריה, ולא יורד, שבאיזשהו שלב זה כבר לגמרי מפסיק להשפיע, ועדיין קשה להפסיק לצפות בו, בעיקר כצפיית קאלט, כאמור. אני לא מבין איך הסרט הזה לא הפך לסנסציית הקרנות חצות. הוא עושה בדיוק את מה שרוברט רודריגז מנסה לעשות עם "מצ'טה" ו"פלאנט טרור", רק ההבדל הוא שהפעם אין טיפת מודעות עצמית, אין טיפת הומור בכל האינסלטציה הזו, שהכל הופך להיות הרבה יותר גדול מכל טירוף גריינדהאוסי של הקולנוע הפוסט-מודרני.

שתי בחורות צעירות גדלות באיזורי הספר של צ'ילה, ממש כמו הטריילר-טראש בסרטים האמריקניים בסגנון "אנחנו מה שאנחנו" ו"המנסרים מטקסס", יחד עם אביהן שהוא סוחר סמים מחליא שעושה בהן כרצונו. השתיים, יחד עם עוד אח/בן מעוות, מצליחות להמלט אבל אחריהן דולקים גנגסטרים מופרעים שמחפשים את הסמים שאביהן החביא.
ב"נחבאות ביערות" (תרגום גרוע שאני המצאתי, אבל הוא ממש מצחיק אותי) אין כפרה לאיש. כל הגברים בסרט – ללא יוצא מהכלל – הם פסיכופטים סוטים שהנורמלים שבהם ינסו לסרסר בבחורה צעירה בזמן שהיא אוכלת מתוך פחי אשפה. ולא ששתי הנשים בסרט יוצאות יותר טוב, אבל, היי, זה עובר את מבחן בכדל, אז כנראה שזה סרט פמיניסטי. אבל אם להיות רציני לרגע, זה הסרט עם הכי הרבה סצנות כפייה מינית שראיתי, ואני בהחלט לא אומר את זה כדבר חיובי.
לסרט יש את תצוגות המשחק המחפירות ביותר שראיתי מזה הרבה זמן, ליווי מוזיקלי שמעלה תהיות לגבי חוש השמיעה של הבמאי, ותקציב לדם מלאכותי שיכל להאכיל משפחה ממוצעת לחודשיים. "נחבאות ביערות" הוא סרט רע בכל הההגדרות שתוכלו לחשוב עליהן, אבל הוא כן מסוג הסרטים שאני מתגעגע אליהם כי כבר לא עושים אותם יותר. זה מסוג הסרטים שהייתי מת לראות עם קהל מצומצם באיזו הקרנת חצות ביום שישי באיזה סינמטק. זה לא שהוא נורא קיצוני ולא שיש שם דברים שלא ראינו בעבר, אבל הוא התפלשות כל כך מצחינה, שהוא שם את "העיתונאי" (The Paperboy) של לי דניאלס בכיס הקטן. סרט, אגב, שסבלתי מכל רגע ורגע בו.

במהלך השנה הקרובה אמור לצאת הרימייק האמריקני לסרט, שהבמאי ואלדרס עושה בעצמו, שזה תמיד רעיון רע. ולכן אין זמן טוב יותר לאחל לכולכם שנה מצויינת!

לקריאת פוסטי "אימת החודש" של 2013, לחצו על התגית הרלוונטית.