דאבל פיצ'ר: "להציל את מר בנקס", "הזאב מוול סטריט"

שתי הפקות הוליוודיות גדולות נחתו אצלנו בסוף השבוע הקודם, אך קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר זה מזה. האחד, סרט לכל המשפחה על איך עשו סרט לכל המשפחה, והשני טירוף חושים ואינוס קולנועי שכולו דקדנס, שחיתות, מין וכסף.
אמרו לי איזה באיזה סרט בחרתם במהלך סוף השבוע האחרון, ואומר לכם האם אתם רווקים.

"להציל את מר בנקס" מגולל את החודשים שקדמו לצילומי "מרי פופינס", עליו הרחבתי גם הרחבתי; והשני הוא כמובן "הזאב מוול סטריט", האפוס המסחרר החדש של מרטין סקורסזה, עליו כתב עופר. אני ראיתי את "הזאב" ו"חלום אמריקאי" בהפרש של רק כמה ימים זה מזה, וזו חוויה די מומלצת. האהבתי, אגב, נתונה לסרטו של ראסל הרבה לפני זה של מרטי, אבל על זה בהמשך.
על אף השוני בין הסרטים, הפעם הלכתי על דאבל-פיצ'ר ביזארי במיוחד לשניהם.

הסרט המרכזי: "להציל את מר בנקס" (Saving Mr Banks)
פ.ל. טראוורס, סופרת בריטית שגדלה בניו זילנד, נאלצת להסכים להגיע להוליווד ולפגוש את וולט דיסני, אשר כל שאיפותיו בחיים הם לעבד את סיפרה "מרי פופינס" לסרט שמח ועולץ. טראוורס מתנגדת לכך מכל וכל אך לאט לאט מפשירה. הסיבה לכך, אם תהיתם, היא שוולט דיסני הוא האדם הכי מופלא שנוצר על פני כדור הארץ. אני לא סרקסטי אתכם בכלל, זה בדיוק מה שהסרט אומר.
אמה תומפסון אדירה כטראוורס והיא סיבה מעולה לבד לראות את הסרט, מלבד השירים של "מרי פופינס" שמשובצים במהלך הסרט. זאת על אף שהוא בעייתי מוסרית וחוטא בהתנשאות לא מבוטלת.
תהיו טובים אלי, ופנו לכם כמה דקות כדי לקרוא הסקירה המלאה.

הדאבל-פיצ'ר: "בארטון פינק" (Barton Fink)
ל"מר בנקס" יש סופרת שמגיעה להוליווד כמעט בכפייה לפקח על כתיבת תסריט, ל"ברטון" יש מחזאי מבטיח שנקרא להוליווד לכתוב סרט סוג ב'; ב"מר בנקס" הגיבורה פוגשת נהג חביב ופשוט שיסביר לה שנחמדות היא הפתרון, ל"ברטון" יש סוכן מכירות חייכן שיראה לו ששום דבר איננו כפי שהוא נראה; ל"מר בנקס" מנהל אולפן מושלם, ל"ברטון" מנהל אולפן עם בעיות אישיות שגובלות בסכיזופרניה.
ההבדל המרכזי בין שני הסרטים (מלבד, נגיד, כל דבר), שגם מעיד הרבה על הליבה של כל אחד מהם, הוא התוצאה הסופית. גיבורת "להציל את מר בנקס" תהפוך להיות אדם טוב יותר בזכות הוליווד, כאשר ברטון פינק ייפרד מרוב השפיות שלו.
"ברטון פינק" הוא אולי הפריצה הגדולה של האחים כהן, למרות שהיה סרטם הרביעי. הוא זכה בפסטיבל קאן בפרס הסרט, הבמאי והשחקן, והועמד לשלושה אוסקרים. הוא גם סוג של סרט מושלם, ואחת מפסגות היצירה של האחים כהן, וגם מקום 29 ברשימת "50 הסרטים של סריטה".
שני הסרטים האלו הם גישה שונה בתכלית לאותה נקודת מוצא, והקשר שהם מייצרים הוא מרתק: מבט על הוליווד דרך היוצרים שלה. אני יותר מאמין לג'ואל ואיתן, אם להיות כן.

הסרט המרכזי: "הזאב מוול סטריט" (The Wolf of Wall Street)
סרטו האחרון של המאסטר מרטין סקורסזה, אחד הבמאים הגדולים שהתהלכו על פני האדמה (כל הריאקציונרים הניאו-סינפילים שזועקים עכשיו, תנוחו), הוא סיפורו של ג'ורדן בלפורט, ברוקר צעיר בשנות השמונים שהחליט שטובתו לפני הכל והפך לאחד הדמויות הפופולריות והשנויות במחלוקת בתולדות וול סטריט, כאשר מכר מניות לא קיימות לאנשים. בהתחלה היו אלו קורבנות תמימים, ואז הוא עבר, עם צוות עובדיו, לדגים גדולים בהרבה.
לא כתבתי על הסרט אז אני לכך מנצל את הפינה, לפני שנעבור לדאבל פיצ'ר: סקורסזה הוא באמת בליגה משל עצמו, וליאונרדו דיקפריו – שחקן שתמיד אהבתי ותמיד אקפוץ להגנתו – מעולה. אבל מבחינתי הסרט הזה הוא רצף של מערכונים בקצב של מכונת ירייה שלא מתקדם לשום מקום, ממחזר את עצמו נורא מהר, ולא מתגבש לכדי יצירה אחת. לא השתעממתי לרגע, לא הייתה לי שום בעיה מוסרית עם שום דבר בהתחשב בזה שאני יודע שסקורסזה הוא הבמאי הכי גזען שפועל כרגע במיינסטרים (תנו לי שלושה שחקנים שחורים עם יותר משלוש סצנות באיזשהו סרט של סקורסזה מתחילת הקריירה שלו), והסרט באמת פולט אותך לרחוב לאחר מכן המום ומסובב. שזה תמיד כיף. אבל משהו בסרט הזה היה חסר לי, אחידות, קו מנחה, משהו, כדי שאני אוכל להתרגש ממנו ולהתייחס אליו כיותר מרצף סיקוונסים.

הדאבל-פיצ'ר: "הזאבים מוול סטריט" (Wolves of Wall Street)
הו, כן. יש כזה סרט.
הייתה את האופציה לקחת את זה יותר לכיוון סרטים על צעירים שהכסף משחית אותם כמו "וול סטריט", "ההונאה הגדולה" (Rogue Trader) עם יואן מקגרגור, וכמובן הגדול מכולם "אמריקן פסיכו". היה אפשר גם ללכת לכיוון הסרטים האחרונים שמתעסקים במשברים הפיננסיים בתוך ומחוץ למעגל כמו "קומפני מן", "התמוטטות" (Margin Call), "הכל אבוד", "יסמין הכחולה", "חדר לחץ" (Boiler Room) או "וול סטריט 2".
גם סרטים שמזכירים את "הזאב" בווייב הקולנועי שלהם לא חסרים כמו – באופן טבעי – "קזינו" ו"החבר'ה הטובים", אבל גם "חלום אמריקאי", "רווח וכאב" ו"לילות בוגי". גם אי אפשר להתעלם מהסרט הקודם שבו דה קפריו היה מלך השכונה, "גטסבי הגדול", אבל כשחושבים על זה כמעט ואין שום קשר בין השניים. ג'ורדן של "הזאב" הוא מושחת מהיסוד וחי כמו מטורף כי הוא יכול. גטסבי, לעומת זאת, הוא רק כאב ורגישות, וחייו האקסטרווגנטיים רק מחפים על החלל התהומי שבליבו. ג'ורדן פשוט רקוב.
כל אלו טובים ומעניינים. אבל אין סיכוי שאני מפספס הזדמנות לדבר על "הזאבים מוול סטריט".

מדובר בבי-מובי שיצא בשנת 2002 אבל אף אחד לא ישכנע אותי שהוא לא נעשה ב-1993. הבמאי הוא דיויד דה קוטו, שמביים בממוצע שלושה סרטים בשנה רצוף מאז 1985 (ביניהם, מצד אחד, סרטי ילדים כמו "הכלבלב ארנב הפסחא", כנראה אחד האיומים הרציניים ביותר של "12 שנים של עבדות" במרוץ לאוסקר השנה, ומצד שני גם סרטים כמו "מכשפות הקאריביים" ו"ד"ר חייזר"). אם השם לא מוכר לכם, זה בסדר. לעיתים דה קוטו מביים תחת שמות בדויים כגון דייויד מקייב, ג'וליאן ברין, ג'וזף טננט, וכמובן ויקטוריה סלואן ומרי קרופורד. שהם כמובן שמות שגורים בפיו של כל צופה קולנוע.

הסרט נפתח כאשר פול, בחור מהמיד-ווסט שכל חייו רצה להיות ברוקר בוול סטריט, מגיע לניו יורק. אחרי יום עמוס ראיונות (כלומר, שלושה) ויותר מדי מחזורי שוטים של אותו רחוב במנהטן, הוא נכנס לבר לשתות את תסכולו. הבארמנית היא צעירה יפה וג'ינג'ית בשם אנאבל (אליסה דונובן. אמבר מ"קלולס") שגם תוך שלוש דקות שיחה מסדרת לו ראיון אצל הברוקר החשוב בניו יורק. ככה זה בניו יורק, כידוע.
פול מצטרף לחברה ומגלה שמדובר בחבורת ברוקרים מוצלחת למדי (כלומר, עושים הרבה תנועות בידיים כשהם מדברים בבלוטות'), אבל הם גם אנשי זאב מרושעים שמכלים את זמנם בלעשות כסף וללקק רגליים של נשים נטולות זהות, רגע לפני שהמצלמה שוב חותכת לירח הכחול הענק מעל האמפייר סטריט בילדינג (הנה משחק שתייה – להוריד שוט כל פעם שרואים את הפריים עם הירח. חצי שעה לתוך הסרט ואתם מקיאים לתוך עציץ) ומישהי צורחת במרחק.
הייתי אומר שהדימוי הזה של ברוקרים כאנשי זאב – כי זה עולם של טורפים. הבנתם? – הוא הכי פשטני, אבל אני באמת ובתמים מאמין שדה קוטו לא קלט את הדימוי הזה בכלל. או לפחות טיפל בו באופן הכי גרוע בעולם.
בשונה מ"הזאב" שנדמה שמכיר את את העולם הפיננסי ואת וול סטריט, ל"הזאבים" אין שמץ של מושג, וסביר להניח שאף אחד מיוצרי הסרט לא רק שלא דיבר עם ברוקר מימיו, אלא מעולם לא היה בניו יורק. לדעתי הסרט צולם בלוס אנג'לס ובגלל זה הוחדרו אליו בכוח ובהגזמה אותם חמישה שוטים פילרים של הרכבת התחתית ובניין קרייזלר. מה שכן דומה בשני הסרטים, הוא שמסתבר שאפשר לעבור כמה שבועות בניו יורק מבלי לפגוש אפילו אפרו-אמריקאי אחד. גם היחס לגייז בשני הסרטים גובל בתדהמה, אבל נניח לזה הפעם.

שלא כמו סרטי טראש גרועים שהתרגלנו להכיר, ל"הזאבים מוול סטריט" אין שום מושג שהוא כזה, וזה מרהיב. המשחק ועיצוב הפריימים לוקחים את עצמם הכי ברצינות. יש שם סצנות שחייבים לראות ומשפטים שחייבים לשמוע. בפאנץ' ליין האחרון של הסרט "well, that's a way of quitting" כבר לא ברור אם הסרט צוחק על עצמו, עליך, או בכלל רציני לגמרי.
משעשע דווקא שהתסריטאי של הסרט, בארי לוי, המשיך מהמקום הזה אל "שמונה צדדים לאמת" (Vantage Point) ו"פראנויה".
"הזאבים מוול סטריט" הוא אחד הסרטים הכי גרועים שנעשו, וממש כדאי לכם לראות אותו.