דאבל פיצ'ר: "פרנסס הא", "הכל אבוד", "אחים בדם"

כדרכו של דצמבר, בכל שבוע עולים סרטים חדשים בעלי פרופיל גבוה ורמת עניין קיצונית. ככה זה כשמתקרבים לאוסקר ולסיכומי השנה (רצף סיכומי השנה האינטנסיבי של "סריטה" יתחיל בשבוע הבא. תשארו בסביבה, יש לנו המון מה להציע).
בשבוע שעבר המצב בכלל היה צפוף עם כמה סרטים מומלצים במיוחד, ביניהם אלו שמככבים בפוסט הדאבל פיצ'ר הנוכחי, וכמובן "ההוביט: מפלתו של סמאוג" מפלג הקהל. אלו סרטים שלא רק ששווה להתעכב עליהם, כולם באים מאיזושהי מסורת של סיפור או קולנוע. החומר שממנו עשויים דאבל פיצ'רים.

בשבוע הפחות חורפי הזה, תוכלו למצוא הליכה אחורה למקורות של "פרנסס הא", את הגרסה הנשית של "הכל אבוד", וכמה סרטים מה שיילכו מעולה עם "אחים בדם".
בשבועות הבאים של 2013, פינת הדאבל פיצ'ר כנראה תקח הפסקה לטובת סיכומי השנה, אבל גם אם כן, אנחנו מבטיחים לשוב יחד עם 2014.

הסרט המרכזי: "פרנסס הא" (Frances Ha)
קשה לתאר במשפט את עלילת "פרנסס הא", בעיקר כי אין לו אחת. כל מה שיש לו זה דמות ראשית וגלונים של קסם והזדהות רגשית. מצולם בשחור-לבן, גרטה גרוויג השחקנית/תסריטאית ונואה באומבך הבמאי (שכיום הם גם זוג במציאות) תופסים את רוח הזמן בסרטם החינני וגם דופקים הומאז'ים לאיזה חמישים סרטים מההסיטוריה של הקולנוע.
בבלוג שלנו יש קונצנזוס לגבי הסרט הזה, אז חכו לראות איפה הוא משתבץ בסיכומי השנה (אוקי. מפסיק עם הטיזרים), ובאופן כללי הוא מומלץ לצפייה לבד או עם חברים. כך או כך, מאוד קשה לעמוד בפניו.

הדאבל-פיצ'ר: "Funny Ha Ha"
אני לא יודע האם גרוויג ובאומבך עשו מחווה לסרט הזה משנת 2002 או שמדובר בצירוף מקרים משעשע במיוחד, אבל הסרט הזה של אנדרו בוז'אלסקי הוא לגמרי האמא של "פרנסס הא".
Funny Ha Ha נחשב לסרט המאמבלקור הראשון, ו"פרנסס הא" הוא ללא צל ספק תולדה ישירה של הסגנון הקולנועי הבלתי נסבל הזה, וכנראה גם הדבר הכי טוב שיצא ממנו (יסלחו לי מעריצי אהרון כץ). המאמבלקור הוא ז'אנר סגנוני עצמאי שנולד בניו יורק, שהחל כאשר כמה צעירים, ללא קשר ביניהם, החליטו סתם לעשות סרט, כתבו לעצמם כמה סיטואציות מרכזיות, וצילמו את חבריהם מבצעים אותן בדירות וברחובות, עם יכולות הקלטה ועריכה מינימליות.
יש איזשהו קסם ראשוני בסרטים הראשוניים האלה, כמו השראה גדולה לקולנועים עתידיים, אבל ברוב הסרטים האלו התוצאה כמעט בלתי צפייה. בעשור האחרון הסרטים השתכללו נראטיבית וקולנועית, אבל הם עדיין די מתסכלים. סרטיה של לין שלטון ("האמפדיי" ו"האחות של אחותך") הן דוגמאות לסרטי מאמבלקור שאני סבלתי בהם, כמו גם סרטיו של אהרון כץ "עיר שקטה" ו"מזג אוויר קר". לעומת זאת, האחים דופלאס לקחו את זה למקום מקסים עם The Puffy Chair.

Funny Ha Ha, כאמור הראשון שבהם, מספר על בחורה צעירה, קצת מקסימה, קצת מעצבנת, שלא עושה הרבה אבל אוהבת לדבר על זה. שזה לא מעט מ"פרנסס הא". במהלך הצפייה בסרט הזה לא לגמרי הערכתי אותו, אני חייב להודות, אבל ככל שהתרחקתי ממנו חיבתי אליו גברה.
את גרסת הבטא של פרנסס, מרני, מגלמת קייט דולנמאייר שהשתתפה רק בעוד סרט נוסף אחד וזהו. בוז'אלסקי הבמאי עצמו המשיך את הקו העצמאי והשנה זה השתלם עם הסרט "שח מחשבים" (Computer Chess) שהוקרן בפסטיבל ירושלים, ובעיני הוא אחד הטובים שראיתי לאחרונה.

הסרט המרכזי: "הכל אבוד" (All is Lost")
סרטו השני של ג'יי. סי. שנדור, פוסט "התמוטטות" (Margin Call), מציב באמצע האוקיינוס אדם שמנסה לנתב את חייו למקום בלתי ידוע. למעשה, יש הרבה בסרט הזה שנכנס תחת התגית "בלתי ידוע", וזו הסיבה מדוע הוא רחוק מלהיות קונצנזוס. אני אהבתי אותו, והרחבתי על האלגוריה שלו בסקירה על הסרט, שמתרכז בעולם הכלכלי ובהשלכותיו עלינו.
את הסרט מחזיק על כתפיו רוברט רדפורד, שזהו מסע ההשרדות של דמותו חסרת השם באוקיינוס מאיים ועמוס סכנות. רדפורד הוא סוג של אגדת קולנוע בשלב זה, עם אוסקר על בימוי ("אנשים פשוטים"), פילמוגרפיה מעוררת השתאות ומעורבות פוליטית וחברתית. לא כל פרוייקט של רדפורד הוא הצלחה (אפשר אפילו לומר שבעשורים האחרונים הוא מעט נשאר מאחור), אבל הקריירה שלו והדרך בה ניתב אותה היא מהמפוארות.

הדאבל פיצ'ר: "הקיר" (The Wall / Die Wand)
דאבל פיצ'ר ל"הכל אבוד" הוא לא רק הדבר הכי קל אי פעם, אלא זה סרט שיכול לתדלק יום שידורים שלם. סמכו עלי, למדתי להבין בזה בחודשים האחרונים.
אפילו לא צריך ללכת רחוק מדי. אתם אוהבים סיפורים על אנשים בלב ים? יש לכם את נציג איסלנד לאוסקר "המעמקים", את המועמד מטעם נורבגיה "קון-טיקי", את הסרט הזה שבטח לא ראיתם "חיי פיי", וזה רק מהשנתיים האחרונות, שלא נדבר על הסרט התיעודי "לוויתן" (ברכות למי שהצליח לשרוד אותו). לפני זה היה לנו את "הסערה המושלמת", "ים של חברים" (White Squal), "סכין במים" של פולנסקי, "משולש" (Triangle) ועוד ועוד. גם סרטי השרדות של האדם המודרני אל מול היקום לא חסרים. למשל, "כח משיכה", "שטח פראי" (The Grey) ו"להתחיל מחדש" (Cast Way) בין היתר.
האמת היא שאפילו חשבתי על דאבל פיצ'ר כמחווה לרדפורד האדיר, אבל לפתע נזכרתי בסרט האוסטרי הזה, שהוצג בפסטיבל חיפה 2012 ומנסה לייצג את מדינתו (ללא הצלחה צפוייה) באוסקר הקרוב.
"הקיר" גם הוא סרט בו יש רק דמות אחת, גם הוא, כמובן, אלגוריה למצב נפשי, וגם בו אין יותר מדי דיבורים. אבל בזמן ש"הכל אבוד" מספר על גבר בלב ים, "הקיר" מספר על אישה בנופיה הפראיים של אוסטריה. בעיני, האוסטרים לוקחים.
מרטינה גדק ("חיים של אחרים") נוסעת לנופש באיזור כפרי עוצר הנשימה ויום אחד מגלה שהיא מוקפת בקיר שקוף המונע ממנה לנוע בחופשיות, כאשר כל מה שקורה בחוץ נדמה שקפא בזמן. אז מעבר להופעתה הנפלאה של גדק ולצילום המצויין, הסרט מתאר תהליך יפה של אישה מודרנית שהופכת לשורדת, לאט ובמתינות, ואולי גם את תקרת הזכוכית שנשים רבות מרגישות בחברה שלנו. זהו אחד הסרטים האהובים עלי במרוץ הקרוב לאוסקר, ואני מקווה מאוד שיתייחסו אליו יפה שם.

הסרט המרכזי: "אחים בדם" (Out of the Furnace)
לפני הכל, דבר אחד שאני רוצה להגיד בהקשר לסרטו של סקוט קופר ("לב לא שפוי"): כשזה מגיע לקולנוע האמריקני של 2013, זהו הסרט עם הצילום הכי יפה שאני ראיתי. להוציא סרטי אפקטים כמו "כח משיכה" או "ההוביט: מפלתו של סמאוג", ל"אחים בדם" יש שימוש מרהיב בתאורה ובלוקיישנים. משוט הפתיחה ועד שוט הסיום, כל אימג' בסרט הזה מהמם.
עופר הרחיב על הסרט בסקירה שלו, ואני מסכים עם כל מילה, אם כי לדעתי אני חיובי יותר בשורה התחתונה. זהו סיפורו של אסיר לשעבר שמנסה לחיות את חייו בשקט בעיירת פועלים קטנה, אבל הסתבכות של אחיו עם מאפיונרים מסוכנים מוציאה אותו למסע נקמה אכזרי. בסרט מככבים כריסטיאן בייל, וודי הארלסון, קייסי אפלק, ווילם דפו, סם שפרד, פורסט וויטאקר וזואי סולדנה בתפקיד האישה.

הדאבל פיצ'ר: "מקום בתוך היער" (The Place beyond the Pines)
"אחים בדם" שואב הרבה מקולנוע אמריקני. וכשאני כותב הרבה אני מתכוון "בלי סוף". הוא מתחיל באנשים צופים בדרייב אין בסרט האימה Midnight Meat Train (שאגב, ישודר בלילה של ה-2 בינואר ב-yes2. שתכירו). בנוסף, שוט הסיום הוא כנראה רפרנס ל"הסנדק 2", אבל בעיקר יש בו "צייד הצבאים". המון "צייד הצבאים". הסצנה הראשונה של הגיבור במפעל הפלדה בו הוא עובד, הסצנות של הפועלים הולכים הביתה, הנופים המיוערים, אלמנט של עולם הימורים בו אנשים מניחים את חייהם בסכנה, וכמובן שיש בו סצנת ציד צבאים בולטת, שכמו ביצירת המופת זוכת האוסקר של מייקל צ'ימינו מ-1978, הוא עמוס משמעות דתית. ממש כמו "הניצוד" ו"אסירים". קולנוענים גברים הרוסים על סיפור העקדה, מסתבר.
בכל חלקו הראשון של הסרט חשבתי על "צייד הצבאים", אבל אז טוויסט עלילתי הופיעה ושינה את כל הסיפור. זה, כמובן, החזיר אותי חזרה לסרט עם הטוויסט הכי אינטנסיבי של השנה בקולנוע, סרטו של דרק סיאנפרנס "מקום בתוך היער" בכיכובם של ראיין גוסלינג וברדלי קופר (אין ספויילרים. קראו ללא חשש).
אבל טוויסטים בצד, מה שעושה את שני הסרטים צפייה משלימה ומעניינת, הוא הטיפול שלהם בנוף האמריקני, זה של הטבע וזה של הגבר. בקנה מידה אמריקני, הסרטים צולמו די בסמוך זה לזה. "מקום בתוך היער" ביערות ניו יורק, ו"אחים בדם" ביערות פנסילבניה. בעיני שני הלוקיישנים האלה עוצרי נשימה.
הקשר הזה של משפחה ושל זהות גברית בתוך אומה שהולכת לאיבוד, הוא לגמרי הקו המנחה של שני הסרטים האלו, שניהם מהשנה. אם אתם בכלל רוצים לעשות טריפל פיצ'ר בנושא הנוף והגבר האמריקני של 2013, תזרקו לסיר גם את "הסיפור של מאד" (Mud) שגם הוא יצא במחוזותינו. בעיני, "אחים בדם" הוא המצטיין מבין שלושתם, אבל זה בעיקר אומר יותר על השניים האחרים, מאשר עליו.

ועוד תאוריה (ספויילרים ל"Midnight Meat Train", "אחים בדם" ו"הסנדק 2"):
סרט האימה שנצפה בתחילת הסרט מתאר צלם צעיר שחושד באיש מסתורי ברכבת, עוקב אחריו, ובסופו של דבר הופך להיות הוא; "הסנדק 2" מתאר איך מייקל קורליאונה עושה תהליך מלא אל תוך החשכה, והופך להיות גרוע מקודמיו. אז אני מניח, שהרעיון של "אחים בדם" הוא על הדמות החפה-מפשע ודמויית-ישו הזו (בייל) שנאלצת להפוך להיות רוצחת כמו הגנגסטרים ויותר נורא – כמו המדינה ששולחת חיילים להרוג מעבר לים. אלו שלושה סיפורים על גברים שנאלצים להכנס אל תוך הצד האפל, ולעולם לא יצליחו לצאת משם.
לא כזה שיא התחכום, כשחושבים על זה…

לדאבל-פיצ'רים נוספים, אתם מוזמנים להקליק על הלינק, או ללחוץ על התגית "דאבל-פיצ'ר" פה למטה.