המדריך המקיף לאוסקר ה-85: חלק ד' ואחרון

שבוע. שבוע לפני שהאוסקרים יחולקו והעונה המוזרה הזו שהתחילה משעמם, הפכה למסעירה, ותסתיים (כנראה) באופן משעמם שוב, תגיעה לסיומה.
במהלך השבועות האחרונים בחנתי לעומק את כל הקטגוריות של סרטי העלילה הארוכים ונותרו לנו רק עוד שלוש קטגוריות אחרונות שיככבו בפוסט הזה: האפקטים הויזואלים, הבמאי והסרט.

אם פספסתם את הפוסטים הקודמים של המדריך המקיף (על אף שאני לא יכול להעלות על דעתי למה שמישהו יעשה דבר כזה), הנה תזכורות:
חלק א – קטגוריות הכתיבה, העיצוב האומנותי, התלבושות, השיר והמוזיקה
חלק ב – הצילום, העריכה, קטגוריות הסאונד, האיפור וסרט האנימציה
חלק ג – כל ארבעת קטגוריות המשחק

אמנם זהו סופו של המדריך המלא, אך אל דאגה. לקראת האוסקר נפרסם לשרותכם את ההימורים שלנו כדי שתוכלו לצחוק עלינו אחר כך. אבל חזון למועד וכו' וכו'.
עד אז, בואו נכיר את הקטגוריות האחרונות שנותרו לנו ברשימה.

האפקטים הויזואלים הטובים ביותר

הפרס הזה עבר גלגולים רבים אבל הוא היה באוסקר מההתחלה, כאשר בשנת 2010 הורחבה הקטגוריה משלושה מועמדים לחמישה.
מה שמעניין בקטגוריה הזו הוא שהיא מראה את היחס בין הוליווד והטכנולוגיה. מעבר לעובדה שהאפקטים הולכים ומשתכללים, אחד הדברים המעניינים שמגלים כשמסתכלים על זוכי העבר, הוא ההבנה שפעם נדמה שהיה הבדל מאוד מוחלט בין סרט רציני לבין סרטי אפקטים.
מהרגע שהקטגוריה קיבלה את התצורה הנוכחית שלה בשנת 1977 (אז האוסקר הלך, כמובן, אל "מלחמת הכוכבים") ועד ל-1994,  לא היה מצב בכלל שסרט יזכה גם בפרס הסרט וגם בפרס האפקטים. למעשה, היו רק שלושה סרטים שהיו בכלל רק מועמדים לסרט הטוב ביותר וגם לאפקטים ("מלחמת הכוכבים", "שודדי התיבה האבודה", "אי.טי"). הם זכו בקטגוריית האפקטים אבל הפסידו את הסרט.
הדבר השתנה בשנת 1994 בזכות שתי רגליים קטועות ותמונת ארכיון של ג'ון פ. קנדי. כן, היה זה "פורסט גאמפ" ששינה את התפיסה של הוליווד לגבי האפקטים כשהבהיר שאפשר להשתמש בכלי המיוחד הזה ששוכלל על ידי כניסת המחשבים לקולנוע, לא רק כדי להדהים את הצופים אלא גם כדי לספר בעזרתו סיפור. האפקטים המיוחדים של "פורסט גאמפ" לא השתלטו על הסרט אלא תמכו בו. מאותה שנה התחילו ללכת שתי הקטגוריות יד ביד, לפעמים אפילו צמוד יותר מקטגוריית הסרט והתסריט.
בשנה לאחר מכן שני המועמדים לפרס הסרט היו גם מועמדים לאפקטים ("בייב" שזכה ו"אפולו 13") וב-1997, 2000, 2003 הזוכים בשתיהן היו אותו סרט. יותר מזה, כמעט כל שנה מאז 1994 יש לפחות סרט אחד שחופף בין שתי הקטגוריות. זאת הקטגוריה שאולי הכי אוהבת מועמדים לפרס הסרט ולכן בין חמשת המועמדים תמיד תמיד צריך להמר על זה שמועמד גם לסרט. זאת הסיבה שבגינה היה לי ברור בשנה שעברה ש"הוגו" ייקח את "כוכב הקופים" וזו הסיבה שבאוסקר הנוכחי זו הקטגוריה הכי קלה לחיזוי.

אין שום מצב ש"חיי פיי" לא זוכה השנה. הוא בתלת-מימד, הוא מועמד ל-10 אוסקרים נוספים כולל הסרט והבמאי, והוא גם עבודת אפקטים מדהימה.
אבל האמת היא שגם ארבעת המועמדים האחרים מדהימים ורואיים לזכייה, אם כי קצת פחות. אני הייתי שמח לראות בין המועמדים את "שטח פראי" ו"לופר", וכמובן, ההתעלמות הכי מחפירה של האקדמיה השנה – "הבלתי אפשרי".

המועמדים לפרס האפקטים הויזואליים, על פי הדירוג שלי:
ביל ווסטנהופר, גיאום רושרון, אריק יאן-דה בואר ודונלד ר. אליוט – "חיי פיי"
ריצ'אד סטאמר, טרוור ווד, צ'רלי הנלי ומרטין היל – "פרומתאוס"
ג'ו לטרי, אריק סיינדון, דיויד קלייטון ור. כריסטופר וויט – "ההוביט: מסע בלתי צפוי"
ג'אנק סירק, ג'ף וויט, גאי וויליאמס ודן סודיק – "הנוקמים"
סדריק ניקולס-טרויאן, פיליפ ברנן, ניל קרובולד ומייקל דוסון – "שלגייה והצייד"

הבמאי הטוב ביותר

זו הקטגוריה שאחראית במו ידיה על הפיכת כל המרוץ לאוסקר השנה על פיו ולגרימת כל מהלך למפתיע ולא צפוי. בואו נגיד שיכולנו להתמודד עם ההפתעה של מיכאל האנקה על פני המועמדות היותר צפוייה של קת'רין ביגלו. הפתעות קורות בקטגוריה הזו מדי פעם. עם זאת, אי מועמדותו של בן אפלק ו"ארגו" הייתה משהו שאף אחד – אף אחד! – לא ראה. האירוע הזה היה, ללא ספק, אחת ההפתעות הכי גדולות בהיסטוריה של האוסקר. ואני לא מגזים.

בעבר קטגוריית הבמאי נחשבה לאחותה התאומה של קטגוריית הסרט כשמידי פעם הפכה לפרס על מקום שני שאומר "טוב, אולי יש סרט אחר יותר מהנה, אבל שלך קצת יותר חשוב אם כי כבד מדי לטעמינו" ("התרסקות", "שיקאגו", "שייקספיר מאוהב", גלדיאטור" זכו בסרט אך הפסידו את פרס הבמאי ל"הר ברוקבק", "הפסנתרן", "להציל את טוראי ראיין" ו"טראפיק", בהתאמה).
אבל מהרגע שקטגוריית הסרט הפכה לעשרה ואז לתשעה מועמדים, קטגוריית הבמאי – בה נותרו חמישה מועמדים בלבד – הפכה להיות, באיזשהו מקום, צמצום של המרוץ לסרט הטוב ביותר ולכן ליוקרתית מעט יותר. זו הסיבה שההעדרות של "ארגו" תמוהה במיוחד.
אגב, יש שיטענו שהסיבה ש"ארגו" זכה לפתע לכזו תמיכה באיגודים קשורה להשמטתו של אפלק מהאוסקר. התעשייה רצתה שיידעו שהיא מאחורי "ארגו" ולכן לחצה חזק יותר והעניקה לו את כל פרסי האיגודים ועוד. תאוריה מעניינת, אבל לעולם לא נדע אם היא נכונה או לא.

חמישה במאים השנה. שתי אגדות קולנוע, אחד הבמאים המוערכים של הקולנוע החדש, מישהו בן 27 שאני שונא כי הוא מוכשר, ודיויד או. ראסל. היה יכול להיות יותר גרוע.

דיויד או. ראסל ואנג לי הם שניים מהבמאים החביבים עלי, על אף שאי אפשר להגיד שהם העקביים ביותר בסביבה. אני מאוד אהבתי את קולנוע האינדי של ראסל ואני חושב שגם כשהוא מכוון לקראוד-פליזרינג הוא עושה עבודה מצויינת, ולראייה "פייטר", אחד המועמדים הכי ראויים של אוסקר 2010. אנג לי מבחינתי קצת יותר יציב ואמנם אינני ממעריצי "הר ברוקבק" אבל שאר סרטיו מעולים בעיני, וכן, אני זוכר את "הענק" שלו.
דווקא השנה לדעתי שניהם מועמדים על הסרטים החלשים ביותר שלהם. "אופטימיות היא שם המשחק" הוא תצוגת קולנוע מבולבל וחיוור שניצל בזכות שחקנים טובים ו"חיי פיי" הוא עבודה יומרנית וחלולה שניצלת בזכות אשפי אפקטים. אני יכול לחשוב על אין-ספור במאים שיכלו לאכלס את המשבצת הזו במקומם השנה.
אנג לי היה מועמד בעבר פעמיים כנציג טאיוון לפרס הסרט הטוב בשפה זרה ("מסיבת אירוסין" ו"אוכל שתייה גבר אישה" ברצף) וזכה עם "נמר דרקון". הוא גם הביא את "על תבונה ורגישות" לשבע מועמדויות אך הוא עצמו לא הועמד לאף פרס בזכותו. זוהי מועמדותו השלישית לפרס הבמאי אחרי "נמר, דרקון" ו"הר ברוקבק" עליו גם זכה. ראסל היה מועמד פעם אחת בלבד בעבר כבמאי של "פייטר".

מועמדותו של מיכאל האנקה פה משמחת בעיקר כי האנקה מועמד לאוסקר של הגדולים סוף סוף (מחוץ לגטו הסרטים הזרים אליו השתבץ בשנת 2009 עם "סרט לבן" המוצלח שלו). אולי אני לא מגדולי המעריצים של "אהבה" אבל היד הבטוחה של האנקה כבמאי, הדרך הבלתי מתפשרת בו הוא פורש את עולמו הקולנועי ובחירותיו המדוקדקות הופכות אותו למועמד ראוי ביותר למרות, ובעיקר מחזיר אותנו לימים הגדולים של האוסקר בהם אקירה קוראסווה ואינגמר ברגמן הרגישו שם בבית.

בן זייטלין מועמד על סרטו הראשון "חיות הדרום הפראי" וכאן, בשונה משלושת הבמאים שהזכרתי, אני חושב שכל מעלותיו של הסרט נמצאים בבימוי שלו שמחפה על תסריט שמאבד את דרכו באיזשהו שלב. אבל סיקוונס הפתיחה המדהים של הסרט ויותר מזה – האופן שהסרט המאוד מרשים הזה נעשה, הוא לא פחות מפלא. כאשר צופים בעולם המיוחד שזייטלין חושף בפנינו כמעט בלתי אפשר להאמין שהוא נעשה בתקציב כל כך קטן. אם יש  סיבה להעמיד במאי לאוסקר מבחינתי, היא בזכות האלמנטים האלו ולכן אני מאוד שמח במועמדותו.

זוהי מועמדותו השביעית של סטיבן ספילברג בפרס הבמאי, כאשר הוא זכה פעמיים. פעם אחת בנצחון מוחץ עם "רשימת שינדלר" ב-1993, ופעם שנייה כבמאי בלי סרט עם "להציל את טוראי ראיין" חמש שנים אחר כך. ספילברג – וזוהי דעתי האישית בלבד, כמובן – הוכיח את עצמו בעבר כאחד הבמאים הכי רגישים ומרשימים כאשר זה הגיע לסרטי פנטזיה, אבל כאשר הוא מנסה להתעסק בנושאים רציניים בעלי משמעות היסטורית, הוא נחשף כאינפנטיל סכריני במיוחד. "הצבע ארגמן", "סוס מלחמה", "אמיסטד", "רשימת שינדלר" ו"מינכן" הם בעיני אפוסים כל כך בעיתיים שקשה להאמין שמי שעמד מאחוריהם הוא המאסטר של "אי.טי", "מלחמת העולמות", "הרפתקאות טינטין" ו"דו"ח מיוחד". אני מניח שכל אחד אוהב את הספילברג שלו אחרת.
מה שכן, אפילו אני הייתי חייב להודות שעם "לינקולן" ספילברג הצליח במקומות שבהם הוא נכשל (שוב, רק בעיני) בעבר. ל"לינקולן" יש לא מעט שומן והוא מעט שטחי באופן הצגת הדמויות שלו, אבל הוא מבויים היטב ויותר מכך – ספילברג, שיודע איך להרים הפקה, נדמה שלקח צעד אחורה כדי לתת מקום לתסריט, לשחקנים ולתאורה. הוא לא מנסה לסמא את עינינו בהפקה יקרה ("הצבע ארגמן") או בדמעות ("רשימת שינדלר") אלא להוביל אותנו דרך האופן שבו הוא היה רוצה שנחווה את ההיסטוריה. כמו שבמאים גדולים יודעים לעשות.

המועמדים לפרס הבימוי, על פי הדירוג שלי:
בן זייטלין – "חיות הדרום הפראי"
סטיבן ספילברג – "לינקולן"
מיכאל האנקה – "אהבה"
אנג לי – "חיי פיי"
דיויד או. ראסל – "אופטימיות היא שם המשחק"

הסרט הטוב ביותר

אז הנה. הגענו לסוף, לפרס האחרון של האוסקר. הסרט הטוב של השנה, על פי האקדמיה האמריקנית. הסרט שיקבל מקום בהיסטוריה לא משנה מה אתם חושבים עליו או על האוסקר.
מכיוון שכל הסרטים, באופן טבעי, הועמדו בקטגוריות אחרות ויצא לי לכתוב עליהם במהלך המדריך המקיף, הפעם נתחיל ישר בסוף. במקום הקדמה אני אציג את המועמדים לסרט הטוב ביותר לפי העדפותי האישיות, מהמקום התשיעי ועד המקום הראשון, עם כמה תובנות לא משמעותיות שלי.

המועמדים לפרס הסרט, על פי הדירוג האישי שלי.

9. טים בילבן, אריק פלנר, דברה היוורד וקמרון מקינטוש – "עלובי החיים"
את חמתי על המחזמר הזה כבר שפכתי בדפי הבלוג בסקירה משלו. אנחנו לא נוטים פה לפרסם ביקורות שליליות – בין חמישתנו סביר שתמיד ימצא מישהו שיכתוב באופן חיובי יותר ממישהו אחר – אבל אני ביקשתי מהקולגות שלי להיות הסוקר של הסרט כי הרגשתי צורך, כמו שאומרים, להרוג את זה לפני שזה מטיל ביצים. אני לא גאה בזה, אבל זה היה חזק ממני.
"עלובי החיים" הוא סרט שמגיע לקו הסיום האוסקרי על אדי הייפ בלבד. כמו "קרוב להפליא ורועש להחריד". כמו "לחנך את ג'ני". כמו "המקרה המופלא של בנג'מין באטון".
לסרט יש 70% טריות ב"רוטן טומייטוס". זה לא נורא באמת ("קרוב להפליא ורועש להחריד" נכנס על 43% ו"הזדמנות שנייה" עם 66%) אבל כשהסרט עם הציון הנמוך הבא מתוך תשעת המועמדים הוא "חיות הדרום הפראי" עם 86% מדובר בהפרש משמעותי.

8. גיל נטר, אנג לי ודיויד וומרק – "חיי פיי"
חצי שעה משעממת, שומר מסך של שישים דקות, חצי שעה משעממת. זה המבנה של "חיי פיי" מבחינתי. אני לא יכול לומר שהצצתי בשעון יותר מדי, אבל קשה לומר שממש עניין אותי מה יעלה בגורל ההודי החביב וחיית המחמד שלו. אני אפילו יכול להגיד דבר כזה, אני גם בכיין בסרטים ואני גם מגיב באופן רגשי חריף לחיות בקולנוע. באמת. אני יכול להתייפח מול זרים רק מזכרון כמה סצנות מ"בייב". בעקבות זה, הנחתי שהרגע האחרון בין הטיגריס להודי יגרום לי להודות על משקפי תלת המימד שיכסו על עיני הבוכיות, אך לא. לא בכיוון אפילו. וזה לא שהסרט הוא יצירה מנוכרת משוללת רגש, להפך. הוא כן מסוג החוויות שפועלות על רגש ולא על אינטלקט, כמו המועמד הבא שנגיע אליו, ולכן אני רואה את זה כבעיה.

7. דונה ג'יליוטי, ברוס כהן וג'ונתן גורדון – "אופטימיות היא שם המשחק"
הפתעת האוסקרים עם שבע מועמדויות מרכזיות מאוד. סרט שבאמת יכול לזכות בפרס הבימוי והתסריט (בתחום השחקנית הראשית כרגע אמנם ההימורים לטובת ג'ניפר לורנס אבל בכל דקה שעוברת היא מפסידה נקודות לטובת עמנואל ריבה. שתכירו) וסרט שזכה בלבבות צופים רבים ברחבי העולם. לא בשלי.
הסרט מתחיל נפלא. מאוד מזכיר את הפתיחה של "מיס סאנשיין הקטנה", אבל חפיף. נדמה שאנחנו בסרט קטנטנן שהולך לפרק את המשפחה האמריקנית לגורמים אבל גם לחנוק את גרונינו מדמעות לקראת הסוף. כלום ושום דבר בפיתה, זה מה שיש לי לומר. קיטש שנורה אפרון עליה השלום לא הייתה מצליחה להישיר אליו מבט, אירועים שלא היו הגיוניים בפרקים הכי תמוהים של העונה האחרונה של "חברים", שלא נדבר על כך שהמעורערות הנפשית של הדמות הנשית הראשית מאופיינת בכך שהיא אוהבת סקס. הנה לכם 200 שנה של פמיניזם נבעטות החוצה. "נערה בהפרעה" מאץ'?
אבל! ברדלי קופר אדיר, ג'ניפר לורנס מקסימה, רוברט דה נירו לא מביך וכריס טאקר הוא אחת ההפתעות של השנה. אם אי פעם סרט ניצל בזכות הקאסט שלו, זה זה.

6. סטפן ארנט, מרגרט מנגוז, וייט הידושקה, מייקל קץ – "אהבה"
עברנו את החלק של סרטים שלא אהבתי והגענו לקו המשווה שבין סרטים מיותרים לבין הסרטים שנגעו בי, ולקו הזה קוראים "אהבה".
אני ממש לא מסוגל להגיד שסרטו של מיכאל האנקה – במאי שרוב הפעמים אני תופס כגאון – הוא סרט לא טוב. רחוק מזה. אבל באופן אישי חווית הצפייה זכורה לי כחיצונית מאוד, ככזו שלא נגעה בי לרגע. זה נשמע מוזר כי זה בכל זאת סרט אמיץ שנוגע באופן מאוד לא מתייפייף ברגעים אנושיים חזקים ומשמעותיים, אבל היו לא מעט רגעים בסרט שדעתי נדדה הרחק מהמסך והיו לא מעט רגעים שהשתעממתי בהם.
אני יכול להגיד שהבחירות של האנקה כבמאי מרשימות, אני יכול להלל את הצילום, אני יכול להריע למשחק. הכל שם, הכל מבוצע ברמת העשייה הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אבל שום דבר בסרט לא טלטל אותי, לא חנק אותי, לא גרם לי לחשוב.
"אהבה" הוא בכל זאת המועמד המפתיע ביותר של הטקס, על אף שהיו כמה שהימרו עליו (קריס טייפלי ועופר ליברגל בינהם). הוא ללא צל של ספק הסמן הימני של האיכות העולמית באוסקר ואולי מראה שבע"ה האקדמיה תתחיל להפנות מבט גם אל פסטיבלי הקולנוע העולמיים ופחות אל האירועים היח"צניים בסנטה-ברברה. זה נכון שגם "הארטיסט" הוא סרט אומנותי שנולד בקאן, אבל תסכימו איתי שמדובר במשהו אחר לחלוטין.

5. סטייסי שר, רג'ינלד הודין ופילאר סבון – "ג'אנגו ללא מעצורים"
זה נראה לי נורא מוזר לשבץ את הסרט חסר האחריות, המגלומני והשטחי של טרנטינו לפני יצירה עמוקה וריאליסטית כמו "אהבה", ובעתיד אני בוודאי אביט בפוסט הזה ואתקפל מבושה, אבל לעת עתה זה המצב. האמת היא שהיחס שלי ל"ג'אנגו" הלך והתקרר ככל שהתרחקתי מזמן הצפייה בו (לרשמים המידיים אני יכול להפנות אתכם לביקורת שלי ב"עכבר העיר"), אבל על דבר אחד אני לא יכול להתווכח – נהנתי אחושילינג מהסרט הזה. למרות שאחרי שעתיים הוא מאבד קצב, כיוון וגרוב, יש בו מספיק בשביל להפוך לאחד הסרטים המוצלחים של הקולנוע האמריקני השנה, לא משנה כמה אני רוצה לתפוס את הבמאי/תסריטאי/שחקן אורח שלו, לטלטל אותו חזק ולבקש ממנו להתאפס על עצמו.
אין לדעת עם כמה פרסים ייצא "ג'אנגו" מהאוסקר, אם בכלל. תסריט מקורי ושחקן משנה הן אופציות ריאליות. את הסרט הוא כנראה יפסיד, אבל כוחו של טרטינו, מועמד לאוסקר עם שני סרטים בזה אחר זה, עדיין עומד. שזו כבר נחמה.

4. דן ג'בני, ג'וש פן ומייקל גוטוולד – "חיות הדרום הפראי"
כמו עם "ג'אנגו" ו"אופטימיות" גם כאן מדובר בסרט שמתחיל מעולה אבל הולך מאבד את עצמו ככל הוא מתקדם. ההבדל היחיד הוא שהסרט הזה משאיר טעם טוב גם אחרי שהוא מסתיים. אפשר להגיד שהוא מהסרטים האובר-רייטד האלה שנראים חד-פעמיים אבל מתקהים עם הזמן, אבל הפלא שהוא הפקתו, העולם הבאמת קסום שהוא חושף והתגלית שהיא קוונז'ניי ווליס והנרי דווייט מספיקים די והותר בשביל לשמוח על כך שהאקדמיה האמריקנית קיבעה אותו בדפי האוסקר. נכון לרגע זה הוא נראה כמו הסרט היחיד מתוך התשיעייה שיסיים את האוסקר ללא זכייה אחת – בטח בהתחשב בעובדה שהאקדמיה בחרה להשמיט אותו מקטגוריית הצילום, העיצוב האומנותי והמוזיקה בה יכל לקחת בקלות – אבל נקווה שלא. בכל מקרה, המסע שהסרט עבר מסאנדנס ועד עכשיו הוא מהמרשימים שקרו.
גם על הסרט הזה פרסמתי סקירה.

3. גראנט הסלוב, ג'ורג' קלוני ובן אפלק – "ארגו"
איזו שלישיית גברים מרשימה עומדת מאחורי "ארגו", איך אפשר שלא להצביע להם?
"ארגו" הוא גם סרט שמציב אותי בבעיה ועכשיו זה נראה כאילו או שאני נאד קטנוני או שזה האיפיון של רוב הסרטים שמועמדים השנה: הנאה גדולה שמתפוגגת די מהר לאחר כותרות הסיום. "ארגו" הוא קומדיית מתח שפועלת היטב על כל המישורים אבל לא פוגעת במקום הכי חשוב – משמעות. הסרט נטול סאבטקסט, נטול משהו שיהפוך אותו ליצירה גדולה ואמיתית של חרדה ונצחון הרוח האנושית. הוא סרט מתחנף מאוד, קל לעיכול מדי עם בעיה מאוד רצינית בעיצוב דמויות. זכייה של סרט כזה לא תחשב לאחת המביכות של האקדמיה אבל היא גם לא תזכר בעתיד כאירוע מכונן של הקולנוע או של האוסקר. מצד שני, זה עדיף על פני כל דבר אחר.
לפירוט דעתי על הסרט, הנה הסקירה שלי.

2. סטיבן ספילברג וקת'לין קנדי – "לינקולן"
קנדי היא המפיקה שהייתה מועמדת הכי הרבה פעמים לפרס הסרט. ולא "מפיקה" כאישה-מפיקה, אלא מכל המפיקים והמפיקות אי-פעם היא הייתה מועמדת להכי הרבה. שמונה מועמדויות לקנדי המוכשרת. היא הייתה מועמדת יחד עם ספילברג לפרס הסרט הטוב ביותר בזכות "אי.טי", "הצבע ארגמן", "מינכן" ו"סוס מלחמה" ושלוש פעמים נוספות עם "החוש השישי", "סיביסקיט" ו"המקרה המופלא של בנג'מין באטון". אף אחד מהם מעולם לא היה פייבוריט לזכייה, והשנה היא הפעם הקרובה שלה ביותר עד כה, אבל, כאמור, נדמה שגם הפעם ההזדמנות תחלוף.
"לינקולן" הוא סרט שמאוד קשה לי להגן עליו. כל מי שאמר לי שמדובר בפצצת שיעמום שלא ברא השטן לא שמע ממני התקפות נגד. וכן, הסרט ארוך מדי, דברני מדי, בחלקים גדולים ממנו קשה להבין על מה העניין, ובנוסף ספילברג הצליח לדחוף את מוטיב האב-בן גם הפעם למרות שברור שאין לו שום קשר לעלילה האורגנית של הסרט. סאלי פילד מזעזעת, דמויות המשנה שטוחות ואברהם לינקולן מוצג באור חיובי מדי. כל אלו נכונים בעיני. מה שעוד נכון בעיני הוא שהסרט מטפל באירוע מרכזי בתולדות האומה האמריקנית באופן מעורר השתאות, רהוט מאוד, מרשים ויזואליות ומרתק. כן, אמרתי את זה. אני חושב שהסרט הזה מרתק. אי לכך ובהתאם לזאת, מדובר בפעם הראשונה מאז 1998 שאני אשמח אם סרט של ספילברג יזכה באוסקר. אבל אני מזכיר לכם ש"הרפתקאות טינטין" לא היה מועמד. הפאדיחה על חשבונם של האקדמיה.

1. מארק בול, קת'רין ביגלו ומייגן אליסון – "כוננות עם שחר"
חודש מאז שצפיתי בסרט ואני עדיין חושב שהוא מדהים. כמובן שגם הפעם יש לי רשימה ארוכה של הסתייגויות, אבל כל אחת מהן יכולה להפוך את עצמה ליתרון. זה, אגב, רק מוכיח שהסרט טוב בעיני. כאשר המוח שלי לוקח את החולשות ואומר "רגע, אבל יכול להיות שזה בכוונה, ואז זה אדיר".
אני חושב ש"כוננות עם שחר" הוא סרט מסוג חדש. הוא הרי בתאכלס במבנה של כתבת תחקיר, של איסוף עדויות והצגתם באופן קר שלעיתים הדמגוגיה שלו בולטת על פני שאר הדברים. אבל בעיני זוהי רוח חדשה של כתיבה ועשייה קולנועית, כזו שבוחנת באופן שנע (לעיתים באופן מגושם) בין הדרמטי והעובדתי ומייצרת סרט-מסמך שאולי מעט מקרטע באזור הרגש, אבל משתלט על קצב פמפום הדם לגוף שלך.
אהבתי כל דבר ב"כוננות עם שחר". אהבתי את המשחק, את התסריט-תחקיר המוזר שלו, את הקצב, את השקט, את העיצוב האומנותי המדהים. וכמובן שכמו הרבה אנשים גם אני חושב שסיקוונס הסיום הוא מהרגעים הכי מופלאים של הקולנוע בזמן האחרון. והאמת שקצת דמעתי במשפט הסיום שלו.
אני לא בטוח אם בסיכומי השנה של 2013 "כוננות עם שחר" יהיה במקומות הראשונים. למעשה, אני די בטוח שהוא לא, ואתם יודעים איך זה, הדברים נוטים להשתנות. מה שאני יודע הוא שכרגע מתוך התשיעייה, הוא לגמרי הבחירה שלי. מה חבל שאין לו סיכוי.

אז זהו. סיימנו את המדריך המלא. נפגש בפוסט ההימורים, לאחר מכן בפוסט הסיכום שיעלה ממש כשעה גג לאחר הטקס, עמוס שגיאות הדפסה של בלוגר שלא ישן כל הלילה ואז נוכל לתת לעונת הפרסים של 2012 לשקוע בשקט בהיסטוריה. נקווה שעוד נזכר בה בחיבה.