פסטיבל הקולנוע הבריטי 2013: הממלכה העצמאית ("הקומיקאי", נימוסים רעים", "שבורה", מחול הצללים")

את פסטיבל הקולנוע הבריטי שמתקיים זה עתה בסינמטקים, שזהו הפוסט השלישי שלנו עליו אחרי הספתח של עופר והסקירה המשולשת של אורון, היה אפשר לכנות בקלות "פסטיבל הקולנוע הבריטי העצמאי". זאת מכיוון שאחוז גדול מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל נעשו במסגרות עצמאיות ולכן נותנים לנו תמונה הרבה יותר מעניינת ומחוספסת של הקולנוע הבריטי בשנה האחרונה.

האמת היא ששנת 2012 הייתה שנה מעט חיוורת לקולנוע הבריטי, בטח בהתחשב ביבול המופלא של שנה שעברה. ולכן עשו בחכמה רבה מארגני הפסטיבל ומלקטי הסרטים שלו ששמו במרכזו את קולנוע השוליים. הסרטים בסקירה הזו שייכים כולם למחלקת הקולנוע העצמאי של בריטניה ושלושה מהם גם זכו לחופן מועמדויות בפרסי הקולנוע העצמאיים של הממלכה המאוחדת.

אתם מוזמנים לקרוא על עוד ארבעה סרטים שיוקרנו במהלך הפסטיבל המוצלח הזה כדי להשלים את התמונה שהתחילו חברי לבלוג.

"הקומיקאי" – The Comedian
יש משהו שובה לב בסרטו הראשון של הישראלי לשעבר, הבמאי הצעיר תום שקולניק (על פי הידוע לי, אין קשר משפחתי בינו לבין גיבורי "הערת שוליים"). משהו באווירה האורבנית ובמינימליזם הריאליסטי והכמעט אגבי של הסרט הילך עלי פלאים. מסוג הסרטים האלו שמייצרים קצב משל עצמם, עוקבים אחרי דמות ברגעים שאולי יש להם מטען דרמטי ואולי לא, סובבים סביב העיר באופן שלעיתים מייצר תחושה של אקראיות ובזכותה גם איזושהי כנות גדולה. מאידך, הסרט, המבוסס לפי הבנתי על אילתורים, חוטא לעיתים בחוסר מיקוד שבא עם השימוש בטכניקה הזו. מה גם שמה שאני בעיקר אהבתי בסרט הוא את הפעילות היום-יומית נטולת האלמנטים הדרמטיים שהסרט מתנהל בה, ואז כאשר סצנות בעלות מטען רגשי עצום צצות באמצע הסרט הרגשתי שאין להן מקום שם ואחרי העדינות והאמינות של האין-מהלך של הדמות הראשית, רגע שבו שתי דמויות יושבות ובוכות פתאום נראה חורק מעט.

הסיפור, אם אתם מתעקשים על למסגר אחד, הוא על בחור בתחילת שנות השלושים לחייו שמתעקש להמנע מאיזושהי החלטה או בחירה לגבי חייו ומתנהל בין עבודה שהוא שונא, רצונו להיות קומיקאי, אהבה חדשה שנקרת בדרכו וקשר אפוף אינטריגות עם צעירה איתה הוא חי.
את אד, הדמות הראשית, מגלם אדוארד הוג. לבאי פסטיבל חיפה האחרון הוא ודאי מוכר מתפקידו המעולה בסרט המעולה לא פחות "דמיין", כמורה עיוור ופרובוקטיבי בבית ספר לילדים עיוורים. האמת היא שעד "הקומיקאי" הייתי בטוח שהוג עיוור באמת, על פי תפקידו שם. הייתי די מופתע.

שקולניק מצלם את הסרט בעדשה רחבה מאוד שמייצרת בדרך כלל דמות או חפץ בחדות רבה בקדמת הפריים אך מטשטשת את הרקע. זה הזכיר לי מעט את הסגנון של סרטיו הקטנים של ז'אק אודיאר, בייחוד "לבי החסיר פעימה". בין אם זו בחירה אסתטית בלבד, ובין אם עיצוב הפריים הספציפי נועד כדי לייצר את הניתוק של הגיבור מסביבתו ולהדגיש את זרותו ואת תלישותו, אופן הצילום הזה משדרג את הסרט ומייצר אסטתיות אורבנית מחוספסת אך גם מרשימה מאוד.
על אף הסגנון הדרמטי המעט כפוי טובה של הסרט, אני, כאמור, נשבתי ממנו לגמרי ולמרות שהוא לא מתאים לכל אחד, אני בטוח שאנשים שיכולים לעבור קולנוע מעט אחר כמו זה של סופיה קופולה ודומיה ימצאו את עצמם הולכים גם אחרי הסרט הזה.

אני שמח לספר לכם שבהקרנות הסרט בחיפה ובירושלים אני אנחה איזשהו Q&A עם תום שקולניק הבמאי ואדוארד הוג השחקן. אתם מוזמנים.

הקרנות:
ירושלים – 3.2, 21:00
תל אביב – 5.2, 22:00
חיפה – 6.2, 19:00

"נימוסים רעים" – Ill Manors
בן דרו, הידוע יותר בתור אמן ההיפ-הופ Plan B, נצפה על המסכים בפסטיבל חיפה בתפקיד משנה בדרמת האקשן הבריטי "ה"סוויני"" שאמורה למצוא את עצמה על מסכי הקולנוע בארץ בחודשים הקרובים בשם "היחידה". כאן הוא נמצא מאחורי המצלמה כבמאי והתסריטאי של הסרט.
יש משהו נורא מעניין באמנים שאינם קולנוענים שמביאים את דרך היצירה שלהם אל האמנות השביעית. הדבר תמיד מייצר איזושהי התנגשות מעניינת בין שתי אומנויות. כך למשל עם הצייר ג'וליאן שנאבל ("בסקיאט", "הפרפר ופעמון הצלילה"), מעצב האופנה טום פורד ("סינגל מן") ואמן הרחוב בנקסי ("היציאה דרך חנות המזכרות"). בן-פלן-בי-דרו גם הוא מביא איזושהי אוירה קולנועית שמושפעת מהמוזיקה שלו והתוצאה מרתקת.
"נימוסים רעים" הוא סרט שאורכו כשעתיים והוא נובר בעולם הפשיעה של לונדון והדמויות המרכיבות אותו. הסרט מובל על ידי דמותו של ארון אותו מגלם השחקן ריז אחמד, שאם אתם אנגלופילים אמיתיים ראיתם אותו בקומדיה הקורעת מ-2010 "ארבעה אריות".
לפני הכל כדאי שתדעו, מדובר באחד הסרטים הכי קשים לצפייה וטורדי מנוחה שתראו השנה, ואולי בכלל. סרטו של דרו נכנס עמוק וללא רחמים לעולמם של סוחרי סמים, זונות, רוצחים וסרסורים בלי טיפת חמלה. יש שם כמה סצנות שנחרטות בזכרון ולא ירפו. אז הכינו את עצמכם מראש.
מי שמוכן להעביר את עצמו את החוויה הזו, מובטח לו סרט באמת יוצא דופן, אכזרי כמו שהוא מהפנט. על אף שראינו עלילות פשע מצטלבות שכאלה לא מעט, בעיקר ב"הסמויה" ו"עיר האלוהים", מה שנותן לסרט את הייחוד שלו הוא השימוש במוזיקה. פס הקול של הסרט מספר את הסיפור לא פחות מהדיאלוג ואפילו אפשר לומר באיזשהו אופן שהסרט ממש מתנהל כמחזמר. בדרך כלל כשאנחנו צופים בסרטים אנחנו מסננים את מילות השיר ברקע, אבל בסרט הזה הם קריטיים למהלך העלילה. זה נותן נופך מעט וידיאו-קליפי ועם זאת זה הדבר שמעניק לסרט את הייחוד שלו על פני שאר מעשיות הפשע המסואבות שאנחנו נתקלים בהן.
האמת שבמהלך הצפייה נוצרה לי בראש השוואה די משעשעת בין "נימוסים רעים" לבין השעה הראשונה של "עלובי החיים" החדש. שניהם סרטים בריטים על שולי האוכלוסיה שמתקדמים על ידי מוזיקה. בואו רק נגיד ש"נימוסים רעים" יוצא יותר טוב מההשוואה הזו.

סרטו של דרו הוא מהסרטים המשמעותיים והטובים ביותר של הפסטיבל, מה שגם שפס הקול שלו הוא אומנות בפני עצמה.

הקרנות:
תל אביב – 4.2, 21:30
ירושלים – 6.2, 18:30
חיפה – 9.2, 21:30

"שבורה" – Broken
גם פה מדובר בסרט ביכורים, הפעם של רופוס נוריס. וגם פה מדובר בסרט מאוד קשה לצפייה, אבל הוא דווקא על הצד הלבנבן של בריטניה, אבל לא בהכרח היוקרתי יותר. הסרט הוקרן גם בפסטיבל חיפה באוקטובר.
הסרט מתרכז בילדה קטנה שחיה בפיסת רחוב די מחופפת. אמא שלה נטשה את אביה העורך דין (טים רות'), אחיה הגדול והאו-פר שיוצאת עם המורה שלה (קיליאן מרפי). בשכנות אליהם גרים זוג מבוגר עם בנם הרפה בשכלו ובית אחד אחר כך אלמן עם שלוש בנות מתבגרות מהגהנום. זה אולי נשמע כמו קומדיה, אבל מדובר במשהו שלא היה נופל ברמת האכזריות שלו מ"טרינזואור" המדהים שכיכב בפסטיבל הבריטי שנה שעברה.
הסרט כולל כמה סצנות קשות מאוד לצפייה אבל זה משני ליאוש הקיומי בו מתואר הפרבר האנגלי.

האמת היא שאני מאוד אמיבוולנטי לגבי הסרט. מצד אחד יש בו סצנות מצויינות והוא עשוי היטב. גם המשחק ברמה גבוהה מאוד, מה שמעלה את רמת הריאליזם של הסרט, וזה לא תמיד נעים. ההסתייגות שלי מהסרט נובעת מהקיצוניות הקשה שלו, שלא תמיד הבנתי את נחיצותה. מצד אחד, נכון שהסרט מנסה להעביר תמונה קשה ולא פשוטה של הצדדים הפחות מחמיאים של האוכלוסייה הבריטית, אך מצד שני נדמה כאילו הוא מנסה לזעזע בכח מדי. לא פעם ולא פעמיים שאלתי את עצמי מדוע היה צריך להכניס עוד אלמנט של זוועה לסרט והאם לא היה אפקטיבי יותר לשחרר מעט את טבעת החנק סביב צווארם של הצופים.
אולי כדאי שתראו ותחליטו לבד.

הקרנות:
חיפה – 4.2, 21:30
תל אביב – 5.2, 19:30 / 8.2, 22:00

"מחול צללים" – Shadow Dancer
אמא צעירה כלואה בין הרצון להגן על ילדה הקטן ובין מחויבותה המשפחתית למחתרת האירית בשנות התשעים. זוהי עלילת דרמת המתח השקטה אך העוצמתית של ג'יימס מארש, שזכה באוסקר על הסרט התיעודי "איש על חבל".
את הסרט מובילה השחקנית אנדריאה רייזברו שהבזיקה על מסכינו בסרטה האחרון של מדונה, והצליחה איכשהו לצאת טוב מהחרפה ההיא. גם בסרטה של מדונה היה קשה להתיק את המבט מהשחקנית היפה הזו, והפעם היא גם עושה תפקיד מעולה כקולט הרדופה. את איש המשטרה הבריטי מגלם קלייב אוון ואת הבוסית שלו ג'יליאן אנדרסון שלנצח תהיה סקאלי מ"תיקים באפילה". לא יאומן כמה איך שהאישה הזו הופכת להיות יפה יותר ככל שעובר הזמן.
איידן גילן ("הסמויה" ו"משחקי הכס") הוא אחיה של קולט וגם דונל גליסון הוא חלק מהמשפחה. הוא יהיה מוכר לצופי "אנה קארנינה" כקונסטנין לוין.

זהו כנראה הסרט "המסחרי" ביותר מהסרטים המופיעים בסקירה הזו, וזה עובד לזכותו ולרעתו יחד. הסרט עצמו עשוי באופן מעט שגרתי מדי, אבל זה לא מונע ממנו להיות אפקטיבי ומהנה, כמו מיני-סדרה בריטית טובה. מה שכן, אולי יהיה עדיף לצפות בו בטלוויזיה באיזה ערב פנוי מאשר בקולנוע.

הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ונציה 2012 (מחוץ לתחרות). רייזברו זכתה, ובצדק רב, בפרס השחקנית הראשית בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי. ההקרנות יהיו בנוכחות מארש הבמאי.

על פי סרטי הפסטיבל, יחד עם "שבעה פסיכופטים" ו"חופשה נעימה", נדמה שהקולנוע הבריטי – שידוע בטיפולו המסור בשכבות החלשות של החברה – ממשיך איזושהי מגמת הקצנה ופוסע עוד צעד לעבר תחום אפל מאוד של נושאים קולנועיים. אפשר אולי להבין זאת כשיקוף של חברה מורכבת ובעייתית, אבל אני בוחר לראות זאת באופן אחר. אני חושב שהעובדה שהסרטים האלו נעשים בכאן והעכשיו הבריטי, מעידה בעיקר על יכולתה של המדינה להישיר מבט אל חולשותיה ולהעלות לפני השטח את צדדיה הפחות מוצלחים ולהתמודד איתם בזמן אמת.
לי זה נתפס כמו תהליך בריא מאוד של חברה, דבר שאנחנו בארץ – בייצוג קולנועי בו גם הערבים, גם הדתיים, גם ההומואים וגם הפריפריה עוברים מעט קשיים אבל בסופו של דבר נדמה שחיים בשמחה וברון – יכולים רק לקנא בו.