• סרטים חדשים: ״הגננת״, הגרסה האמריקאית
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ?מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2018
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

פסטיבל הקולנוע הבריטי 2013: והיה אם משהו שונה לגמרי

1 בפברואר 2013 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הקולנוע הבריטי, המתקיים השנה בשבוע הראשון של פברואר, הוא הפעם אירוע משמח ועצוב עבורי: משמח כי זה פסטיבל נפלא תמיד ובשנה שעברה הוא היה נהדר במיוחד, עם לא מעט מן החוויות הקולנועיות הגדולות של השנים האחרונות. ועצוב כי בשל אילוצים שונים (או במילים אחרות – עבודה), השנה ייצא לי לפקוד אותו הרבה, הרבה פחות מבעבר וגם כמעט ולא יצא לי להציץ בסרטים לפני תחילתו.

לכן, הסקירה זו לקראת הפסטיבל לא תתמקד בשפע הסרטים החדשים שיש לפסטיבל להציע, כמו "שבעה פסיכופתים" (Seven Psychopaths) של מרטין מקדונה שאותו כבר ראיתי והוא סרט פשע רפלקסיבי חביב עם כמה הברקות של ממש והוכחה נוספת כי סרט לא יכול להיות רע אם יש בו טום ווייטס. או "חופשה נעימה" (Sightseers) המסקרן של בן ויטלי או "הקומיקאי" (The Comedian) או "שבורה" (Broken). אני אפילו לא אכתוב על ההזדמנות לצפות בשניים מן הסרטים התיעודים הבולטים של השנים האחרונות "פרוייקט נים" ו"איש על חבל", סרטים שמוכיחים כי אפשר לעשות דוקומנטרים מרתקים וזוכי פרסים גם מבלי להתייחס לסכסוך הישראלי-ערבי ואותם ציוות הסינמטק כנספח לתוכניית האירוע המלאה. להמלצות נוספות, נסו את המדריך שכתב אורון לעכבר העיר.

לכן, אתייחס לאחד הדברים שהכי מרתקים אותי השנה בפסטיבל ומרתק אותי תמיד בתרבות הבריטית – שנות הששים. שנות הששים בבריטניה הקדימו את ארה"ב במוזיקה, באופנה ובהתחלה של תרבות היפית, אם כי השליחות הפוליטית בהם הייתה פחות סוערת מאשר באמריקה או בצרפת. אבל ייתכן ושתי התוצאות הקולנועיות המייצגות והחשובות ביותר של מרד ורוח הנעורים של אותו עשור לא רק נוצרו בבריטניה, אלא גם זוכות למחווה בפסטיבל זה: "והיה אם…" (…If) של לינדזי אנדרסון; וחבורת מונטי פייתון, לה ייצוגים רבים בפסטיבל ואותה נדמה לי כי אין צורך להציג. אבל אעשה זאת בכל אופן.

"והיה אם…"

לינדזי אנדרסון, מועמד ראוי לתואר הבמאי הבריטי החשוב בכל הזמנים (מבין אלו שהם לא אלפרד היצ'קוק במקרה) יצר בסך הכל מעט מאוד סרטים באורך מלא. בצירוף מקרים, שני פסטיבלים שונים הביאו את שני הפיצ'רים הראשונים (והכי טובים שלו) להקרנות בשבועות האחרונים. בחודש שעבר הוצג "This Sporting Life" במסגרת פרויקט הקולנוע האירופאי המשוחזר והחודש "והיה אם" במסגרת הפסטיבל הבריטי. שני סרטים שלכאורה מייצגים את השינוי שעבר הקולנוע הבריטי במהלך שנות הששים: מן הריאליזם של "סרטי כיור המטבח", שאולי הגיע לשיא ב"This Sporting Life", ועד לסרטי תרבות הפופ המהירה ורוח הנעורים הפראית, שמזוהה בעיקר עם הביטלס (במוזיקה ובקולנוע) אבל אנדרסון יצר לה את הביטוי הקיצוני והשלם ביותר ב"והיה אם".

למעשה, הסרטים אינם שונים בהרבה ובשניהם יש השפעה ניכרת של סרטי הגל החדש, למשל, בשילוב של זרם תודעה ב"This Sporting Life". אנדרסון הוא גם תמיד יוצר המגיב לתופעות חברתיות ומתאר אותן בצורה נאמנה – כך עשה בסרטים תיעודיים קצרים שביים או הפיק במסגרת "קולנוע חופשי" של סוף שנות החמישים וכך הוא עושה גם בסרטים שמתארים, בדרכם, את תרבות הפופ וסמי ההזיה של שנות הששים, גם אם בהתייחסות לא ישירה: תחילה בסרט הקצר המקסים "האוטובוס הלבן" ולשיא שאליו הגיע ב"והיה אם". ראשית, טעימה קצרה:

"והיה אם" הופק בשנת 1968, במקביל למרד הסטודנטים בצרפת (הוא זכה בפסטיבל קאן שנה לאחר מכן) ותיאר, אם לעשות הפשטה לעלילה, מרד בפנימיה בריטית, אשר מדכאת צעירים עתירי יצרים ותשוקות. הסרט הוא מניפסט של חופש מחשבתי ומיני אל מול תרבות מדכאת, ושל עשייה קולנועית משוחררת וחופשיה, הנעה בין אפיזודות שונות, אשר לפעמים עובדות בפני עצמן, מחליפה בין צבע לשחור לבן בנקודות לא צפויות (אבל לא אקראיות). ההשראה לסרט היא סרטו של ז'אן ויגו "אפס בהתנהגות", סרט אנרכיסטי משנות השלושים שהציג גם הוא מרד בפנימיה. אך היחס של אנדרסון לאנרכיזם, אף כי הוא עדיין אוהד מאוד, הוא גם ביקורתי ומיואש לעיתים, גם אם לא פעם הסרט נראה כחגיגה, לפחות חגיגה קולנועית. מעניין כי מי שבחר את הסרט הזה להקרנה בפסטיבל הוא דווקא נציג הממשל הבריטי (הסרט מוצג בתוכניה כ"בחירת השגריר"), שכן זהו סרט שאם נסכם אותו במילה אחת, המילה תהיה "מרד". אף כי הסרט לא מתייחס לאירועים ספציפיים שהתרחשו במציאות, הוא מסכם היטב את רוח התקופה ומאפשר לה להתפתח לכיוונים אחרים, או למשהו שונה לגמרי.

סרטי מונטי פייתון

monty_brian

מונטי פייתון הם ממשיכי הרוח המהפכנית של שנות הששים, אך הם לקחו אותה לכיוון אחר – לא של מרד פוליטי או של חופש מיני, אלא לכיוון של חופש פילוסופי. הם בוודאי יגידו כי הם רק סיפרו בדיחות, אך האמת היא שהם עשו הרבה יותר מזה – הם נציגים מובהקים של פילוסופיות האבסורד וחוסר ההגיון בעולם, בשילוב עם ערכי שנות הששים של שחרור מיני טוטאלי ולעג לכל דבר מדרשי. אך עבורם, החופש הטוטאלי הוא מבורך כשם שהוא מעיק: סיטואציה יכולה להפוך למשהו שונה לגמרי במהלך שנראה כנעדר הגיון, אך יש בו הגיון פנימי. עבורי, מונטי פייתון הם גרסא קומית נהדרת של קפקא: אי אפשר להבין את העולם המטורף הזה, אי אפשר ממש לחיות בו, אבל מוכרחים.

הפייתונים, מבריקים בשימוש בשפה מילולית טלוויזינית וקולנועית – אומרים משהו על העולם בכל בדיחה, גם אם זאת בדיחה שנראית אקראית למדי – כמו הכאת אדם בעזרת דגים. ערבוב הגבוה הנמוך, מאפיין מובהק של פוסט-מודרניזם, קיים אצלם כמעט בכל טקסט, למשל משחק כדורגל בין פילוסופים או דיון בין ארכיאולוגים לגבי גובהם הפיזי. אתם הרי מכירים את המערכונים. ואם לא – מהרו להשלים את הצפייה בכל מה שחבורת הקדושים זו עשתה ביחד. טרי גיליאם, טרי ג'ונס, ג'ון קליז, אריק איידל ומייקל פאלין הם אכן קדושים שחיים בינינו. כולם, אגב, מצליחים להיות חלק מרכזי בתרבות גם בנפרד. גרהם צ'פמן, הצלע המתה בחבורה, הוא מעט תעלומה – מי יודע לאיזה כיוון הוא יכל להתפתח אילולא היה נפטר ממחלה.

אחד מן הסרטים המרתקים ביותר בפסטיבל הוא "סיפורו של שקרן" (A Liar's Autobiography – The Untrue Story of Monty Python's Graham Chapman) שנעשה על פי הביוגרפיה של צ'פמן, בשיתוף עם חברי מונטי פייתון האחרים ובעזרת טכניקות אנימציה שונות. בנוסף יוקרן בפסטיבל גם "קרקס מעופף קדוש" – ניסיון להציג בצורה דרמטית את השערוריה שחולל סרטם הפרוקטיבי והמבריק של החבורה "בריאן כוכב עליון", שגם הוא יוקרן בפסטיבל והוא מהנה גם בפעם האלף. אותו הדבר נכון גם לגבי סרט ההופעה "מונטי פייתון חוגגים בהוליווד". אבל למה להרבות במילים על החבורה הזו, כל מערכון שלהם יסביר אותם בצורה טובה בהרבה. או לפחות מהנה בהרבה. אז הנה אחד ארוך:

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    'והיה אם' הרגיש לי שטחי מדי ושגרתי. גם קצת מתאמץ להיות עמוק כאשר בפועל הוא תרגיל אמנותי מעניין
    אבל לא טוב מספיק. מלקולם מקדאוול הוא כמובן התגלית הגדולה ומשם נסללה דרכו ל'התפוז המכני'.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.