"עלייתו של האביר האפל", סקירה

“עלייתו של האביר האפל" ("The Dark Knight Rises") הוא לא סתם הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בבית קולנוע בקיץ זה. הוא אפילו לא רק סרט השנה, הרבה לפני שזו הסתיימה. מדובר בלא פחות מחוויה דתית. התגלות מחודשת של תכליתה של אמנות הקולנוע. סרטים, כך מזכיר לנו הבורא (כריסטופר נולאן), נמצאים כאן כדי להוות לנו מראה על החיים. ללמד אותנו כיצד לנהוג, לגרום לנו להרהר, להשכיח את צרותינו לזמן מוגבל ולשקוע בעולמות כביכול-דמיוניים. סרטים הם התרופה לספקנות, משום שהם גורמים לנו להאמין, למרות שהם אחיזת עיניים. ואני מאמין בכריסטופר נולאן ובבטמן שלו (ולכן מסרב לכתוב "באטמן" כשאני יכול להרשות לעצמי, כדי להפריד את סרטיו של נולאן מקודמיו, אשר כשלו להשלים טרילוגיה והסתפקו בצמדים).

זאת משום שבניגוד לכל אותם גיבורי על עטויי מסכות שמנסים למכור לנו מדי קיץ – להם אפשר רק להריע מרחוק ולקוות שיבואו להציל אותנו ברמת הפנטזיה – בטמן הוא גיבור שבאמת מעניק תקווה לצופים שלו ומעורר השראה ואמונה עצמית. אסייג ואומר שהשורות הללו נכתבו עדיין תחת ההלם המשכר והמזכך של הסרט הבלתי נתפס הזה. אני עדיין המום, אולי גם קצת מואר, וזקוק לצפייה נוספת על מנת לסקור אותו כמו שצריך.

היסטוריונים וחוקרי קולנוע עוד יחפרו ויחקרו במהפכה שביצע הגאון הבריטי בהוליווד. הם ודאי יסבירו כיצד "באטמן מתחיל" ("Batman Begins") בעצם הניח בשנת 2005 את היסודות לכל טרנד אתחולי המותגים והסרטים האפלים והבוגרים ברוחם. או ינתחו את "האביר האפל" ("The Dark Knight") כמשל פוליטי-חברתי מורכב, אשר הקפיץ הלכה למעשה את ז'אנר סרטי הקומיקס משולי השוליים אל לב המיינסטרים בשנת 2008, ואף קבע רף חדש גם בכל הנוגע לשיווק ויראלי בעידן הנוכחי. חלקם אף יעבירו קורסים לקולנוע בנושא "איך תוכלו לקבוע סף ציפיות בלתי אפשרי לסרטכם – ואז לעמוד בו". שיטת נולאן, תהיה שיעור המבוא. ועל הסיום של הסרט הנוכחי, עוד ודאי ידובר לא מעט בעתיד הקרוב.

מזה ארבע שנים מחכים מעריצי איש העטלף לפרק המסכם של הטרילוגיה. רובם מצפים לסרט הגדול בכל הזמנים, פחות או יותר, אשר גם יתעלה על קודמו שובר השיאים, גם לא ישכח את הפרק הראשון שהחל הכל, גם יעמוד בפני עצמו וגם יקשור יחדיו את כל הקצוות בקליימקס שטרם נראה כמותו. אין היום אף במאי אחר בהוליווד שהיה עומד באתגר זה בכבוד כמו נולאן, בטח לא תוך כדי שהוא נותן כל-כך הרבה קרדיט לקהל שלו.

העלילה מתרחשת שמונה שנים לאחר מאורעות הסרט הקודם. גותהאם סיטי נקייה כמעט לגמרי מפשע מאורגן וכל מה שנותר מבטמן הם זכרונות רעים. האלטר-אגו שלו, המיליארדר האקסצנטרי ברוס וויין (כריסטיאן בייל), מתחבא באחוזתו מפני העולם, הולך ונמוג. נדמה כי העיר לא זקוקה לגיבור השנוי במחלוקת, עד אשר נופל עליה איום חדש בדמות ביין (טום הארדי), הזומם משהו מתחת לרחובותיה. מוחו הקרימינלי שווה ערך רק לחוסן גופו, על פניו מסכה מאיימת והוא מדבר ברוגע של אדם שיצא מדעתו. לאחר שמפקד המשטרה, ג'ים גורדון (גארי אולדמן), ושוטר אידיאליסט בשם ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון לוויט) מפעילים קצת לחץ, ברוס עוטה שוב את המסכה והגלימה ויוצא להגן על העיר שמתעבת אותו. זאת בזמן שתעשיות וויין בצרות והשליטה עליהן מועברת לאשה בשם מירנדה טייט (מריון קוטיאר), בעוד שודדת חלקלקה ששמה סלינה קייל (אן התאוויי, השוס של הסרט) משתחלת אף היא אל חייו. כאשר משרתו הנאמן אלפרד (מייקל קיין) לימינו ואשף הגאדג'טים פוקס (מורגן פרימן) לשמאלו, יוצא האביר האפל לדהירה האחרונה בהחלט.

כבר בפתיחה הסרט מכה את צופיו בתדהמה, ללא רחם וללא הפסק, הולם בהם ומרעיד אותם במשך 167 דקות דחוסות, עמוסות עד להתפקע וחסרות כמעט לחלוטין רגעים בהם מותר לקחת אוויר. הדרמה תמיד נוכחת, המתח רק נבנה עד כי נדמה שלא יפורק לעולם, העצבים נמתחים עד קצה גבולותיהם, המוזיקה של ענקי ההלחנה האנס זימר וג'יימס ניוטון האוורד (ללא קרדיט הפעם) מפוצצת את עור התוף כמעט בכל רגע נתון וסצינות האקשן עשויות לגרום להיאחזות בידיות המושב כאילו חייכם היו תלויים בכך. כצופה ישראלי, ההפוגות היחידות מן החוויה המציפה והאסקפיסטית היו רגעי "היי, הנה אלון אבוטבול!" ו"יואו, זה אורי גבריאל!”, שניהם טובים, אגב.

מיד בסיום מגיעה חבטת הפטיש הנוספת שנובעת מיראת קודש – האופן בו שלושת הסרטים מתפקדים כטרילוגיה שלמה ואפית. בין אם אלה רגעי מפתח שחוזרים על עצמם, מבנים תסריטאיים דומים ומשיקים, או אפילו משפטים שמהדהדים זה את זה, פוגעים בסביבתם וחוזרים. כמו המנגנון בו עטלפים משתמשים כדי למצוא את דרכם באפלה. "סערה מתקרבת", אומר בטמן לגורדון בסרט הראשון, רק כדי לשמוע את אותו המשפט שב אליו מפיה של קייל בסרט הנוכחי. מסכת הגז שחובש בסצינה מסויימת בפרק הפותח ראס אל גול (ליאם ניסן), מקשרת אותו אסוציאטיבית אל המסכה של ביין. אותו ראס אל גול יצר את בטמן, שמצידו אחראי לג'וקר בסרט השני, אשר ברא את דו-פייס, שהפך לקדוש מעונה וכן הלאה עד לסגירת מעגל מושלמת בסרט הנ"ל. התסריט רב התחבולות של האחים ג'ונתן וכריסטופר נולאן, בשיתוף עם דייויד אס גוייר, יוצר מיתולוגיה, פולקלור, בסיס לדת חדשה.

שלושת הסרטים מעלים לדיון תימות סותרות ומרתקות, תמיד בזכות הנבלים שבהם. "באטמן מתחיל" עסק בפחד מול אומץ, באמצעות הדחליל מטיל המורא (קיליאן מרפי). “האביר האפל" עסק בשליטה מול כאוס, בעיקר הודות לג'וקר (הית' לדג'ר ז”ל, זוכה האוסקר על תפקידו). “עלייתו של האביר האפל”, סובב סביב יחסי הגומלין בין ייאוש לתקווה.
לכן, ביין פשוט מושלם לסרט – הוא ייאוש מוחלט. נולאן ממשיך עם מחיקת הרושם של דמויות מפתח במיתולוגיה הבטמנית בסרטים הקודמים, ושכתוב מחודש. אם ביין על-פי ג'ואל שומאכר ב"באטמן ורובין" ("Batman & Robin") היה גוש בשר שמטרתו לסייע לנבלית הראשית (פוייזן אייבי, בגילומה של אומה תורמן), הרי שביין של נולאן גואל את הדמות הנפלאה הזו ומציד אותה כארכי-נבל. הארדי, בהופעה אינטנסיבית מאין כמוה, מצליח להפגין משחק בזכות שפת גוף מלאה ביטחון ושרירים, ושתי עיניו בלבד, בגלל המסכה. הוא מפחיד לא פחות מהג'וקר וגם שורות הדיאלוג והאיקוניות המיידית שלו שוות ערך לאלה של קודמו במשבצת הנבל. לעיתים הוא אף משכיל לעורר הזדהות, ויש לו שיעור חשוב ללמד בנושא של צדק חברתי, או כוחה של האמת, שהושלך הצידה בסרט הקודם וחוזר כדי לנקום.

בכלל, תצוגות המשחק בסרט הזה פשוט פנומליות אחת אחת. בייל מתעלה על כל הישגיו בסרטים הקודמים, לוויט מרשים, קוטיאר שוב מפתיעה, פרימן וקיין יציבים כסלע ואולדמן זורח לרגעים רבים. אבל יש מישהי אחת שפשוט עושה את הסרט הזה. קוראים לה אן התאוויי.

זה נכון שהיא כאן בעיקר כדי לפתור את בעיית השחקניות מהסרטים הקודמים (קייטי הולמס בראשון, מגי ג'ילנהול בשני) ובשביל שגיקים יזילו עליה ריר. ממש כמו נשקים וכלי רכב חדשים, אשר הופכים את הסרט הזה לפחות ריאליסטי מבין השלושה ולוקחים אותו לרמות קומיקסאיות שטרם נראתה בטרילוגיה. אבל התאוויי עושה הרבה מעבר לייצוג הפנטזיה החנונית האולטימטיבית. באמת שאין שום אדם שפוי בדעתו, ולא משנה מהן נטיותיו המיניות, אשר לא יתאהב עד מעל לראש בדמות של סלינה קייל בזמן הצפייה. בעוד מישל פייפר לקחה את אשת החתול ב"באטמן חוזר" ("Batman Returns") של טים ברטון למקומות הכי סקסיים שיש, התאוויי מנסה טקטיקה דומה אך ייחודית. חוץ מזה שהיא הדבר הכי לוהט בבגדי עור שחורים מאז סקלרט ג'והנסון ב"הנוקמים", היא גם שולפת את ליבות הצופים החוצה בערמומיות שאין להתנגד לה. כמו חתולה אמיתית, היא תתנהג בנבזיות אבל תגרום לך לאהוב אותה חזרה, לא לגמרי ברור למה ואיך. היא פגיעה, מתוסבכת, חזקה, אסרטיבית ופשוט ממגנטת – הכל באותה סצנה, או אפילו באותו מבט. התאוויי פשוט מוכרחה להיות מועמדת לאוסקר על הופעת העל שהיא מפגינה כאן.

בעניין האוסקרים, אני חושש שלאקדמיה לא תהיה ברירה אלא להסתמך על תקדים "שר הטבעות: שיבת המלך" ולהתייחס במלוא הרצינות לסרט הזה. אחרי שאי-המועמדות של הסרט הקודם גררה את "חוק האביר האפל", לפיו מספר המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר גדל מחמישה לעשרה (או תשעה בשנה שעברה), הגיע זמנו של כריסטופר נולאן לזכות בהכרה לה הוא ראוי. אי אפשר להמשיך להתעלם מן היוצר של טרילוגיית "הסנדק" של ימינו, מן הבורא של סרטי הקומיקס/גיבורי-על הגדולים בתולדות הקולנוע. יש אלוהים, וקוראים לו כריסטופר נולאן. סרטי "האביר האפל" הם תורתו ומורשתו. כדאי ושווה להאמין בו, משום שבניגוד לאלוהים אחר, זה שחסידיו לקחו מונופול על המילה "אמונה" – נולאן אף פעם לא מאכזב. ואמרו אמן.

הטקסט הנ"ל התפרסם בשינויים קלים באתר עכבר העיר אונליין