פסטיבל חיפה 2026: המלצות ואזהרות

כמדי שנה, בחג סוכות אנו חוגגים את פסטיבל הסרטים בחיפה, אשר יתקיים השנה בפעם ה-42 וכך ייתכן שהוא התשובה לחיים, היקום וכל השאר. עם שובו של הפסטיבל אנו גם שבים לפוסט ההמלצות והאזהרות המסורתי, כאשר כמו תמיד, יש גם מקרים בהם המלצה עבור חלק מן הקוראים יכולה להיות אזהרה עבור אחרים ולהיפך. שמומלץ לא לבחור סרטים רק כי הם מופיעים כאן או ברשימה אחרת, אלא לקרוא את הטקסט. סרטים בפסטיבלים, לא משנה איזה ואלו, הם דבר מגוון למדי.

מומלץ גם לקרוא את הקישורים לסקירות על סרטים שיוצגו בפסטיבל ועליהם כבר כתבנו בעבר, חלק מן המיטב של השנה נמצא בהם: על "הזר", העיבוד של פרנסואה אוזון לאלבר קאמי, כתבתי בפסטיבל ונציה בשנה שעברה. בפסטיבל ירושלים השנה כתבתי על "הכדור השחור". עוד הזדמנות לתפוס סרטים שהוקרנו בירושלים, הפעם שניים בקישור אחד: "פיורד" ו"מכתבים צהובים". בפסטיבל ונציה לא מכבר כתבתי על "האימפריה" עוד לפני שהיה לו שם עברי, לכן הוא מופיע בתור ״Ink״ (תמונה בראש הפוסט). עוד מוונציה יש לינק כפול, "זה יקרה הלילה", סרטו של נני מורטי על פי אשכול נבו ינעל את הפסטיבל ועמו בקישור גם "הדרך ליריחו" של עמוס גיתאי.

כעת, להמלצות חדשות על פי סדר הא"ב, הלינק בשם הסרט יוביל לעמוד בתוכניה לשם בירור זמני הקרנה, פרטים נוספים והזמנת כרטיסים.

האדם הבודד ביותר בעיר
The Loneliest Man in Town

הזדמנות לכתוב על החרטה הכי גדולה שלי מבחינת סיקור פסטיבל ירושלים – הסרט שהכי אהבתי שלא כתבתי עליו טקסט (המתחרה שלו על התואר הזה יגיע בהמשך הפוסט). במקרה הזה, גם בגלל שקצת קשה להגדיר את הסרט שביימו טיצה קובי וריינר פרימל. יש פסטיבלים שמציגים אותו כתיעודי, בחיפה הוא מוצג כדרמה ובהחלט יש בו סצנות רבות שכתובות מראש ומשחקות מול המצלמה, אך הוא מהווה שילוב של נרטיב בדוי ותיעוד של הגיבור/השחקן הראשי שלו – אל קוק, זמר בלוז גרמני שבשנות החמישים/ששים זכה לתהילה מסוימת סביב ההצלחה של המודל לחיקוי שלו אלביס. אם כי קוק מעריץ ואסף גם קטעי בלוז נדירים/אותנטיים וישנים יותר.
הוא עדיין מופיע לפני קהל קטן ומעריץ, אבל העולם שלו מסתיים. הדירה שלו ואולפן ההקלטות במרתף הבניין הם שריד אחרון בבניין רפאים: בית דירות שרוב הדיירים בו נטשו לטובת פיצוי לקראת הריסה, אך קוק מסרב לעזוב/למכור את דירתו במשך זמן, עד לשלב בו הוא מבין כי הוא צריך להיפרד ממרכז חייו ומן האוסף, שמעלה זיכרונות הן מחייו והן מן המוזיקה שהוא מקדש.

אין תפניות גדולות בסרט, אולם גם אין רגע דל. רק מבט ארוך על דמות בשלהי חייה, אך תוך שהיא שומרת על צלילות ואולי בשילוב מבט מפוקח מאי פעם, כולל סגירת מעגל חשובה, מקומות בהם הוא פחות בודד מן הכותרת ולפחות חלום אחד שעוד נותר. זוהי מחווה למוזיקאי שהוא ספק לא גדול או ייחודי בפני עצמו, אבל יוצר עם תשוקה למוזיקה שהיא אהבת חייו והתשוקה הזו עובדת בסרט שהוא מחווה גם למוזיקאי העובד וגם למוזיקת הבלוז הישנה, זו שקדמה לאלביס וזו שזכתה להצלחה בעקבותיו. סוג של אלטרנטיבה שקולה לסרטי הביוגרפיות המוזיקליות השגרתיים יותר העוסקים בכוכבים שהעולם זוכר יותר טוב.

דואה
Dua

דקות ספורות לתוך סרטה של בלרטה בשולי, הוא כבר הצדיק עוברי את הצפייה ונבנה כסרט התבגרות רגיש ועוצמתי במיוחד. ההמשך הצדיק את הציפיות שנבנו בפתיחה. דואה הוא שם הגיבורה בת -13, שמתכוננת מול המראה עם מספר נערות אחרות ליציאה לרחבת הריקודים. הן מדברות על הרצון ולרקוד ולהתנשק עם הבנים, אך בין המילים מובלע גם חשש. המסיבה של הנערים, שנראית תמימה ומלווה במוזיקה של שנות התשעים בהם מתרחש הסרט, נקטעת בידי במשטרה. שכן, דואה וחברותיה הן בנות העם הקוסוברי בשנים של שלהי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. ובחבל הארץ שלהם, השליטה של הסרבים הפכה אותם לאזרחים נחותים הסופגים השפלות.

ככל שהסרט מתקדם, ממדי העימות גוברים. אחיה הגדול של דואה רוצה להצטרך לכוחות המחתרת הלוחמים, ההורים שלה שוקלים לנסות להגר במהלך מורכב ודואה, לצד הסערה הטיפוסית לגיל, מוצאת את עצמה מול הטרדות ותקיפה על רקע המוצא שלה וגם מנסה לתעל או לבטא את הזעם שהיא חשה, לא תמיד בדרך יעילה. אחד מן המקומות בהם היא מוצאת את עצמה הוא קורס ג'ודו שגם עוזר לה להגן על עצמה בתיאוריה וגם מהווה סוג של ייעוד חדש בחייה, אך עד כמה יש מקום לספורט במציאות השברירית שלה?

כפי שציינתי, זהו בו זמנית סרט מלחמה וסרט התבגרות. בנוסף, הבמאית עושה שימוש במהלכי עלילה ודימויים הטיפוסיים לז'אנר ומכניסה רגעים מיוחדים ונדירים יותר. בעזרת ליהוק מדויק של הנערה, אותה מגלמת פינאה מאטושי, ושלל הדמויות במשפחתה ובסביבתה, קוסוברים וסרבים כאחד, נבנה עולם כואב ואמין. הסרט על מהות המלחמה נטול סצנות קרב של ממש, הדגש הוא על הפחד, הזעם וכל המנעד הרגשי המוכר גם מן המציאות שלנו. אולם כמו כל סרט התבגרות, יש בו גם רגעים של גילוי ותקווה, גם אם זו מלווה בכאב טיפוסי לא פחות ולא בהכרח קשור לסביבה שקורסת. זה לא בהכרח אחד מן הסרטים הכי ראוותנים של הפסטיבל, אבל עבורי הוא ככל הנראה אחד מן השיאים שלו.

זבובים
Flies

הסרט נפתח כאשר אישה לא צעירה בשם אולגה נאבקת בזבובים בדירתה. החיים של אולגה הינם חיי שגרה, בין תשבצים לסודוקו ליציאות מהדירה שגוררת מאמץ כי כושר ההליכה שלה אינו מה שהיה. הנכס שלה הוא הקירבה של דירתה לבית החולים הסמוך, במקסיקו סיטי. היא מציעה להשכיר חדר לאנשים שמלווים קרובים המאושפזים, כל עוד הם לא משתמשים במטבח, או מדברים איתה על הצרות שלהם.

הגבר שהיא משכירה לו את הדירה מסתיר איתו סוד: ילד בן תשע בשם כריסטיאן, שהשגרה של החיים שלו התנפצה עם אשפוזה של אימו והוא סוג של חי חצי בסתר בעיר הגדולה, משתמש בעץ בתור שירותים ומוסתר כדייר אצל אולגה. בשלב מסוים, אולגה מגלה על קיומו ואף כי היא מאיימת בגירוש, בסופו של דבר השנים לומדים לא רק להכיר זה את זו, אלא גם להכיר סוג של חוסר דומה המלווה אותם, כמו גם הנאות קטנות שיש בהם דמיון הם בהקלה והן בקרבות, כאשר הילד מפתח חיבה למשחק מחשב קלאסי.

הבמאי פרננדו אימבקה שבה את ליבי עם סרטו הראשון, "עונת הברווזים" משנת 2004, סרט שבנה חברות והתבגרות של בני נוער סביב רגעים קטנים ובילוי ויצר שלם שגדול בהרבה מסך חלקיו. מאז הוא לא שחזר לדעתי את ההישג הזה, אך הסגנון שלו השתמר. הקולנוע שלו בנוי מפרגמנטים קצרים, חלק מהם מאוד דרמטים וטעונים, אבל רבים מהם לא. זה סוג של קולנוע שנבנה בהדרגה גם אם הוא לא ממש איטי, על התפר שבין צנוע ומצומצמם מדי לנוגע ללב, בין מוכר ואוניברסלי. כמו מאבק בזבובים או מחלות, במגע ייחודי שלא נוכח בכל חלקי הסרט, אבל הוא עובד היטב ברגעים בהם הוא נמצא.

החתונה
Djinn Wedding

סרטו החדש של פריט קראהן ("שומר אחי") ממשיך את המסורת של חלק ניכר מן הקולנוע הטורקי האמנותי במאה ה-21: עיסוק בפער בין הכפר השמרני למדינה שעוברת שינויים סביב השפעה של העולם המודרני מצד אחד, לתככים פוליטיים ודתיים מן הצד השני. זהו במידה רבה גם סרט שאפתני יותר, כמעט אפוס המתרחש על פני שלוש תקופות שונות מחיי משפחה.

בראשית הסרט, המשפחה ובה ארבעה ילדים עוברת לבית שפונה לא מכבר מדייריו בעזרת כוח צבאי. האב שיוצא מן הצבא שמח לקבל אותו, למרות שלאם יש חששות ממורשת המקום, מה גם שהבית מתפרק. כעבור זמן מה, השהות במקום מובילה לטראומה משפחתית שהילדים חווים. החלק השני הוא זה אשר נתן את כותרתו לסרט: ג'ארן, הבת שגדלה עם שלושה אחים, מתחתנת. אחיה הגדול מגיע מן העיר הגדולה בה הוא לכאורה לומד, אבל דומה כי הוא לא ממש מוצא את עצמו מחוץ לסביבה הכפרית, או בכל סביבה. בנוסף, החתונה כוללת שורה של עימותים עם משפחת החתן, עד למצב בו העתיד עומד בסכנה. משם, הסרט קופץ לתקופה דומה בחלק המסיים, שמתרחש פחות או יותר בימינו אנו ומציג דינמיקה שונה לגמרי בתוך המשפחה, כאשר רק חלק מן הדמויות ממשיכות לחלוק את אותו הבית.

ישנן כמה הקבלות ומוטיבים חוזרים בין החלקים השונים, כמו איש דת דברן, מסורות מוטלות בספק, צפייה במטאור אמיתי או מדומיין וילדים מאמינים כי דינוזאורים עוד מהלכים באזור. דברים אחרים, הן לגבי השינויים והן לגבי מה שנותר קבוע, יכולים להיות מפתיעים יותר. זהו סרט שאפתני שמדי פעם יוצא מן המשפחה המרכזית הצידה לסיפורים קצרים בסביבה הכפרית או באזורים אחרים של טורקיה. התוצאה לא מתחברת ליצירת מופת כמו מיטב הקולנוע הטורקי, אבל היא בהחלט שווה את תשומת הלב לחובבי הסגנון. עבורי זה בעיקר בגלל האופן בו הדברים מתחברים מחדש בחלק האחרון.
זוהי יצירה שיש בה לא מעט ביקורת על החברה המסורתית ומעמד האישה, אבל מערכות היחסים הבחירות של הדמויות מורכבות יותר מן האמירות החדות והישירות בנושא, אף כי יש סצנות שנותנות מקום גם לביקורת ישירה וגלויה יותר על הצביעות שבשמרנות, לצד הקסם שיש עדיין לכאורה בחיי הכפר. הסרט בהחלט נותן מקום לנופים, אם כי נראה כי העמדה של הבמאי מפוכחת גם כלפי הנוסטלגיה.

הירח הוא אבי
The Moon is a Father of Mine

סרטו החדש של הבמאי גיורגי (ג׳ורג׳) אובאשווילי מזכיר מוטיבים מסרטיו הקודמים, כולל סרטו המפורסם "אי התירס" – עיסוק ביחסים בתוך המשפחה בדגש על פערי דורות והבדלי אופי, בשילוב עם איתני הטבע שהופכים להיות חלק מן הסיפור. בנוסף, הוא מסופר מתוך תפיסת עולם של ילד בן 12, כזה המערבב בין החלומות שלו ותפיסות מיסטיות לבין המציאות, כמו המחשבה כי הירו הוא סוג של אב עבורו, גם בגלל שהוא גדל בלי אב.

תומא גדל עם סבתו ואין לו ממש חברים בבית הספר בו הוא סובל מבריונות. זמן קצר אחרי קריסת ברית המועצות ב-1991, אביו מגיע לפתע לבקר ולקחת אותו לסוף שבוע בודד. מסתבר כי האב ישב בכלא במשך כעשור, מסיבה שמתבררת במהלך הסרט. האב רוצה לקחת את בנו גם לאזור בו הוא עצמו גדל וגם למסע ציד צבאים על מנת שיבין את תפקידו כגבר, אף כי תומא, גם בגיל צעיר, לא בדיוק עונה על דרישות הקשיחות והחספוס שהאב, ששמו נמו, מייצג. בכפר לא ממש ששים לשובו של נמו ולמעשה הצדדים מחליפים איומים ומסע הציד מתחיל עם יותר שתיקות מאשר תקשורת ויותר פחדים של תומא מאשר ירי.

כמו לא מעט סרטי פסטיבל, הסרט נבנה לאט לקראת התפרצות של קולנוע יפהפה ותקשורתי יותר בחלקו האחרון. לא כל הניסיונות של אובאשווילי לשלב נקודת מבט של ילד ושפה קולנועית פיוטית עובדים באותה רמה. פה ושם הסרט נופל לקלישאות, אך לבסוף הרבדים השונים מתחברים למשהו שגם מרגש יותר ולדעתי גם מצליח לחבר בין הסיפור האישי – שנטען שהוא מבוסס על סיפור שקרה, אם כי כנראה הגישה היא חופשית – לסיפור של האומה כולה ברקע של תפנית. בין חגיגת העצמאות לאפשרות של מלחמת אזרחים, עם תום הקומוניזם על בלי זיכרון של משטר אחר ותוך השאלה מי קובע את מערכת החוקים והכללים על פיהם יש להתנהג – הטבע או האדם.

כולם אוהבים את ביל אוונס 
Everybody Digs Bill Evans

הביוגרפיה המוזיקלית השנייה בפוסט זה היא יותר טיפוסית גם בגלל שהגיבור נותר יותר מוכר ומוערך (גם אם בעיקר בעולם הג'ז) וגם בגלל שבסופו של דבר העשייה שלה היא כזו. למרות שהרגעים המוצלחים והמעניינים יותר הם המקומות בהם היא זולגת למקומות אחרים וסוג אחר של קולנוע. הסרט נפתח בשחזור סדרת הופעות שקיים הפסנתרן ביל אוונס במועדון בניו-יורק בשנת 1961 עם השלישייה שלו. הקלטת ההופעות הללו יצרה שני אלבומים שהם קלאסיקת ג'ז, אף יותר מאלבום מוקדם יותר שנתן את כותרתו לסרט.

בעריכה צולבת, אנו גם עוברים לפרגמנטים מתאונת דרכים טרגית שהובילה למותו של סקוט לפארו, נגן הקונטרה-בס בשלישייה. ביל אוונס שוקע באבל, נפרד (אולי זמנית) מבת הזוג שלו ונראה כי הוא מתפקד. אחיו לוקח אותו לחיות מעט בביתו, לצד האישה והאחיינית הצעירה שהיא מעריצה שלא בדיוק מבינה את מה שעובר על הדוד. אבל אוונס הופך לנכס ולא חוזר לתפקד לכן הוא נשלח לחיות לצד הוריו להמשך התאוששות. בין רוב הסרט שמצולם בשחור-לבן, אנו מקבלים הצצות בצבע לעתיד, מה שמאפשר לספר מעט יותר את הסיפור השלם של אוונס ולא את הסיפור של כמה השבועות בהם הוא ניסה להתאושש מן המשבר הגדול בחייו.

אני לא חושב שזה נחוץ בהכרח, שכן הדבר הכי מעניין בסרט הוא שאוונס עצמו הוא כמעט הדמות הכי פחות מעניינת בו, למרות הופעה סבירה של השחקן הנורווגי אנדרס דניאלסן לי בתפקיד הראשי. אולי בגלל שמוזיקאי מוכשר מאוד במשבר שכולל גם התמכרות לסמים זה משהו שכבר ראינו יותר מדי. אבל הדגש בסרט הוא לא פחות על דמויות המשנה. לורי מטקלף נהדרת בתור אמא תומכת שמבינה חלק ממה שעובר על הבן שלה, אבל לא הכל, וביל פולמן מקבל סוג של דקות לעצמו בתור גבר מבוגר שלא לגמרי מרוצה מן המקום בו החיים שלו נמצאים וגאה בבן שלו, אבל לא בהכרח בטוח במה בדיוק.

במידה פחות בולטת אבל עדיין יעילה ומהנה, יש הופעות מוצלחות גם של בארי וורד בתוך האח שמבין כי הכישרון במשפחה הלך לצד השני וקייטי מגארת' בתור אשתו. הם בונים דמויות שמרגישות לפרקים כמו הנושא של הסרט ולא כמי שמלווים את הגיבור היצירה. אולם הסרט לא נשאר עד הסוף עם הדמויות הללו ויש כאלו בהן הוא מנסה לגעת ודי מפספס, בעיקר בת הזוג של הפסנתרן בגילומה של ואלין קיין. התוצאה קצת נופלת בין הכיסאות בין לספר את הסיפור של ביל אוונס למי שלא מכיר, שזה רוב הקהל, לבין לרצות את המעריצים ולספר את הסיפור של המשפחה ומעגלי התמיכה, שמאפשרים ל"גאון" לפרוץ ולהמשיך לאורח חייו במידה מסוימת. אף על פי כן, הסרט בהחלט שווה צפייה בזכות רגעיו המוצלחים, הן בתיאור של המוזיקה והן בהופעת המשחק של השחקנים, בעיקר מטקלף ופולמן.

פחדן 
Coward

סרטו החדש של לוקאס דונט ממשיך את הקו של סרטיו הקודמים ("נערה", "קירבה") – עדינות גם במצבים אלימים, לבטים פנימיים של הדמויות הראשיות, מקום היחיד בסיטואציה חברתית שלא בהכרח תוקפת אותו, אבל גם לא לחלוטין מקבלת או מבינה את הזהות שלו. הפעם הוא מעלה מעט את רמת השאפתנות של הסרט שלו, שכן מדובר בסרט היסטורי, עלילתו נטועה במלחמת העולם הראשונה, והוא מבקש גם להיות סרט מלחמה וגם מבט על החיים של הומוסקסואלים בעידן אחר.

בתור סרט מלחמה, הדגש הוא על מה שיודעים רבים גם בארץ אבל לא תמיד נשקף בקולנוע: מלחמה היא לא רק קרבות. הגיבורים נמצאים בחזית רק חלק קטן מן הזמן, חלקם לוחמים וחלקם תומכי לחימה. זה רק מחדד את העוצמה של הסצנות הספורות המתרחשות בשדות הקרב, בחלקן הדגש הוא פינוי פצועים וגופות. מעבר לכך, הכותרת מתייחסת למושג האומץ ולשאלת הפחדן שבכותרת והאם לחימה בשדה הקרב כפי שמצופה מהמגויס או מגברים אירופאים צעירים מכל הסוגים בתקופת המלחמה היא האומץ האמיתי. בין נוכחות למות לבין אומץ גם לשרוד וגם לבטא את עצמך, בתור יחיד בתוך קבוצה גברית שבתנאי צבא ולחימה, חיה בתור קהילה מגובשת ודרישות למודל של גבריות. יש שבירות למודל הזה וגם קירבה בעלת גוון שעשוי להיות יותר ארוטי ודינמי מגדרית.

הגיבור הינו פייר (עמנואל מאכיה), טירון צעיר ומעט ביישן שמנסה לפעול כמצופה ממנו וברוח היחידה, הכוללת גם גברים מבוגרים יותר. אחד מהם הופך לאב טרי בעוד הפלוגה עושה את דרכה לבסיס הסמוך לחזית. בבסיס נמצא גם חייל מעט יותר ותיק בשם פרנסיס (ולנטין קמפנה), תומך לחימה שהוא גם בדרן המקים להקת תיאטרון מאולתרת, בה הגברים מגלמים גם תפקידי נשים ופרנסיס שש לליהוק הזה. יש לציין כי מופעי דראג של חיילים עבור חיילים אחרים היו חלק מן הווי המלחמה, כפי שנלכד בין היתר גם באחד מן הסרטים הכי גדולים אודות המלחמה ההיא, "האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר. סרטו של דונט מתכתב עמו, גם אם הוא לא מגיע לרמתו. הוא כן מצליח לייצר דינמיקה מעניינת של משיכה, חיזור ומשחקי כוח בעולם בו מימוש הקשר יכול להיות מסוכן חברתית, בסביבה בה יש סכנה קיומית תמידית.

הסרט זכה בפסטיבל קאן בפרס המשחק עבור שני השחקנים הראשיים. הם לא בהכרח בלטו עבורי אבל זה רק בגלל שמשהו במשחק שלהם הרגיש טבעי בתוך עולם הסרט, בעיקר בחלקו הראשון הנותן את הדגש על הקיום בבסיסים ובחזית. בהמשך הסרט נשען אף יותר על שחקניו, אבל זה גם המקום בו התסריט שלו הופך למעט ישיר מדי. דונט מיטיב ליצור בכל סרט כמה סיקוונסים בולטים וזכירים בפני עצמם וגם אם החצי השני של הסרט פחות אחיד ברמתו, ייתכן והוא כולל יותר סיקוונסים מסוג זה. כולל סיום שהוא מתמודד בכיר על תואר הסצנה הכי טובה בסרט הזה. דונט עדיין לא בליגה של הבמאים הגדולים ביותר שפועלים כרגע לדעתי (יש אחרים שכן ממקמים אותו במעמד זה) ובכל סרטיו יש גם קלישאות ונפילות, אבל הוא בהחלט מייצר גוף עבודה מעניין שמתקשר היטב עם הקהל.

קלה להשגה
Easy Girl

בחזית, זה נראה כמו סרט קליל של חברות בין שתי נשים שונות, בפועל די ברור כי המהות שלו אפלה יותר. נורה (דנה הרפוקט) היא אישה צעירה שעובדת כמעצבת בגדים/תופרת. דומה כי המטרה שלה היא לשכב בכל ערב עם גבר אחר, לא משנה גיל או מצב מערכת היחסים שלו. יונה (לונה יורדן, כוכבת גרמנייה עולה שנפטרה הקיץ במפתיע) היא סטודנטית לרפואה שלמדה עם נורה בבית הספר ותמיד הייתה מרותקת מן הישירות המינית שלה. למרות שהשתיים לא ממש היו חברות עד לרגע בו דווקא יונה מבלה עם נורה את הלילה ומציעה לה לעבור לגור כשותפה, מה שגם מוביל שורה של גברים לדירה, אפילו לחדר של יונה.

הדירה היא לוקיישן מרכזי, אבל במהלך הסרט היא גם סוג של מתפרקת עבור כניסה לפלאשבקים שחושפים את הרובד הפחות קל של הסרט – הקו בין חופש מיני והתעללות מינית מתמשכת בעברה של נורה, שמגולמת בסרט גם כנערה מאוד צעירה בידי ורה פיי. הרובד הזה של הסרט הוא למעשה דרמה די קשה, שלא בטוח כי המסגרת של "הלילות הפרועים של חיפה" הוא המקום הכי מתאים לה. גם אם הסרט מתפרע בתפאורה והוא נפתח באופן קליל יותר.

הרגעים המוצלחים ביותר בסרט מרגישים כמו אגרוף בבטן והם נוגעים בצד היותר כואב ומבטאים כיצד מה שהדמות עברה כנערה על פניו מרצון, מוביל לכאב מתמשך ולכך כי המין והעדר המחיובות רגשית הוא משהו יותר מרתיע ממוניטין בעייתי. לצד זאת, הסרט פונה לפרקים למקומות קלים מדי מבחינת המסר ובניית הדמויות ולאורך שעתיים הוא מתחיל לחזור על עצמו בכמה דרכים. אולי בגלל שהבמאית הילה נורדן יכלה אולי לבחור להוציא מן הסרט מספר קטעים ולהפוך אותו למהודק יותר. גם בגרסה הנוכחית, הוא עוצמתי מספיק ויזכה לכמה מעריצים וגם יפצל את הקהל, באופן שדומני כי לא סותר את הכוונה של היוצרת.

קשרים
Tangles

העיבוד לרומן הגרפי של שרה לוויט הוא סרט מצחיק, מעורר השראה ובעיקר שובר לב ואחד מסרטי האנימציה למבוגרים הטובים של השנה. לוויט השתתפה בעיבוד הרומן והציורים לתסריט ביחד עם טרב רני וליאה נלסון שביימה, על סמך הציורים של לוויט, מאיירת במקצועה. אחרי פרולוג, מופיע מטעם לוויט כיתוב על המסך שמסביר כי ככה היא זוכרת את האירועים, למרות שהאחרים במשפחתה אולי זוכרים את האירועים אחרת. סוג של התנצלות על טבעו של הזיכרון וגם חיבור לנושא הסרט, שכן הסיפור המרכזי הוא התמודדות של המשפחה עם מחלת דמנציה בגיל צעיר של האם, סביב סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים.

שרה, המדובבת בידי אבי ג'ייקובסון, מתחילה לממש את חייה בשנת 1999 בסן פרנסיסקו. היא עובדת כמזכירה בכתב עת ומתחילה לעבוד גם כמאיירת עבורו וזוכה לקידום, היא פעילה לזכויות להטב"ק וגם מתחילה קשר עם דונימו, בחורה שהיא חשה שהיא טובה מדי ובעיקר אופנתית מדי עבורה. אולם במהלך ביקור בבית הוריה, שרה מבחינה בהתדרדרות במצבה של האם וגם בכך שדומה כי רוב המשפחה מעדיפה להתעלם מן הסימנים, או לפחות לא להתמודד עמם או לשתף את שרה בשינויים במצבי הרוח ומקרי הבלבול.

כבר ציינתי את הנושא הכואב שיכול להיות טריגר ויכול להיות מרפא לצפות בהתמודדות של משפחה אחרת עם מצב שמוכר לרבים. הסרט עושה זאת בעזרת איורים שמשקפים את הכישרון של הגיבורה ואת האישיות שלה, בעזרת שורה ארוכה של מדבבים מפורסמים (ג'וליה לואי-דרייפוס, בריאן קרנסטון, סת' רוגן, ביני פלדשטיין ועוד) שמהווים גם חלק מן ההומור הפנימי של היצירה השנונה והמגובשת. יש בהחלט רגעים בהם חלק מן הקהל יצחיק בקול רם לצד מקומות בהם, דומני, כי רוב הקהל יבכה.

רוז 
Rose

השלמה נוספת מפסטיבל ירושלים, הפעם של סרט מדובר שראיתי ביום האחרון של הפסטיבל. יצירה שאולי תמשיך להיות מדוברת בהמשך השנה. הסיבה העיקרית היא ההופעה של סנדרה הולר, באחד מארבעה תפקידים השנה שאולי יסדר לה מועמדות (נוספת) לפרס האוסקר. קשה לדעת איזה תפקיד בסוף יתפוס מומנטום, אבל זה בהחלט יוכל להיות הסרט הזה, נציג אוסטריה לפרס הסרט הבינלאומי באוסקרים. להשקפתי, הסיכויים שלו בפרס השחקנית גדולים מאשר בקטגוריה הבינלאומית, אם כי להולר ככל הנראה יש תחרות מצד עצמה, בעודה הופכת לשחקנית שלא כדאי להפסיד אף הופעה שלה. כולל בסרטים כמו זה, בהם כל הסרט נשען פחות או יותר על כפתייה.

רוז מן הכותרת לא מזדהה בשמה האמתי. למעשה, היא מגיעה לכפר קטן בראשית המאה ה-17 בטענה כי היא היורש החוקי של החווה במקום. היא טוענת שהיא גבר, חייל משוחרר, כאשר לא בהכרח ברור האם מדובר בטרנס או בהתחזות לצורך צבירת מעמד כלכלי, או כדי לחמוק ממספר האשמות נגדה. ייתכן כמובן ומדובר בשילוב בין הדברים בעידן בו אולי רוז לא יכלה לחשוב על הגדרה אחרת לעצמה פרט לאישה המעמידה פני גבר.

תחילה, הגבר השקט צובר מעמד בקהילה אך החשדות לגבי סודות עולים, בייחוד כאשר הוא מתחתן על מנת לבסס את הקשר שלו למקום ולקהילה, למרות שהדבר מציב אתגר לא פשוט. הבמאי מרקוס שליינצר מצלם את הסרט בשחור-לבן יפה אך לא יוצא דופן בעיניי. הולר מהפנטת כל הזמן, אך לוקח קצת זמן לקנות גם את העולם סביבה. זה קורה בסופו של דבר. מדובר בסרט טוב שמשתפר ככל שהוא מתקדם, גם אם הוא לא בהכרח מפתיע או מקורי כפי שהוא שואף להיות.

שלושה ימים בספטמבר 
Three Days in September

סרטו של הבמאי הרומני טודור ג'ורג'ו מדבר על שלושה ימים בכותרת, אבל למעשה הוא משתייך ברובו לז'אנר ערב/לילה מטורף אחד מבחינת העלילה, ולסרטי ואן-שוטים בנויים היטב מבחינה סגנונית. היום הראשון הוא סוג של פרולוג קצר של זוג על החוף, מדבר על החופשות המתוכננות לירח הדבש ולהמשך החיים הצפויים להם כנשואים. ליום השני אנו נכנסים בהכנות האחרונות לחתונה, כאשר אורחת שלא הוזמנה מתפרצת לחדר בו הכלה מתכוננת לערב הכלולות, ובפיה כמה טענות קשות לגבי החתן הצפוי.
לא כולם מאמינים לאורחת המתפרצת, או חושבים שיש ליחס חשיבות למישהי שמשתייכת כנראה למעמד נמוך יותר, אבל הכלה נסערת. בשמלתה הלבנה, הכלה ששמה ביאנקה מתחילה בוויכוח ואז עוזבת את גן האירועים ביום חתונתה, מנסה לברוח ממשפחתה והחתן המיועד ברחבי עיר נופש אותה היא לא מכירה, בין חתונות אחרות באזור, מוקדי בילוי לא זוהרים, רכבת תיירותית ועוד שלל הפתעות.

כאמור, ערב/לילה מטורף, במהלכו הסרט מתמקד בדמות מלאת זעם שקל להבין את הכעס שלה גם אם היא לא בהכרח פועלת בהיגיון והקורבנות של הכאוס שהיא מייצרת לא בהכרח קשורים למקרה שהשליך אותה לעבר המסע נטול היעד שלה. התסריט מהודק, אבל ג'ורג'ו מציב לעצמו אתגר לא פשוט עם מראית עין של שוט רציף, שכולל לא מעט קטעי שדורשים תיאום בין שחקנים רבים, שינויים במזג האוויר ובתאורה, וגם כלי רכב הנכנסים לפריים. במרכז הוא מציב את השחקנית אנדראה ואסילה בהופעת עתירת אנרגיה, מה שמייצר סאטירה חברתית עדינה שבעיקר מצליחה לעניין ולבדר לכל אורכה, בדרגות שונות של ביזאר באירועים המתרחשים מול המצלמה.