פסטיבל ונציה 2026: ״הדרך ליריחו״, ״זה יקרה הלילה״, The Basics of Philosophy, Woman Unknown

דיווח שלישי מוונציה וזמן לגעת לראשונה, וכנראה לא בפעם האחרונה בדיווחים שלי, בנושא של ישראל בפסטיבל. למרות מחאה שביקשה שדגל פלסטין יוצג בקבוצת דגלי המדינות המשתתפות מעל לאולם הראשי, שנקרא האולם הגדול (והוא השלישי בגודלו מבין אולמות הפסטיבל), דווקא דגל ישראל נמצא שם. בכל מקרה, בדיווח הזה סרט חדש של עמוס גיתאי, סרט איטלקי שמעבד בצורה חופשית מאוד את אשכול נבו, וגם שני סרטים שסרטים שעוסקים בייסורים פנימיים, תחושת רדיפה ואשמה. בלי קשר ישיר לישראל.

הדרך ליריחו
The Road to Jericho

קשה להגדיר את סרטו החדש של עמוס גיתאי. הבמאי עצמו כתב בתוכנייה כי זהו סרט היברידי, אבל לא מדובר רק בשילוב של תיעודי ועלילתי, אלא בשילוב של קולנוע עם וידאו-ארט, של הסברים ישירים ודימויים מופשטים, של הקראת קטעי שירה וניסיון ליצור שירה קולנועית בלי מילים מדוברות. לפרקים זה מזכיר סרט מסה, אבל יותר מרעיונות או אמירה ברורה על מה צריך להתרחש, זה סרט על כאב וייאוש מול המציאות.

הבמאי עצמו מצולם בתמונות סטילס על רקע הים בפתיחה, מביט בייאוש על סצנה מבוימת של הרס עצי זית של פלסטינים בידי מתנחלים (גרסה פחות אלימה מההתרחשויות האמיתיות בחודשים האחרונים). הוא מביט על הסכסוך בארץ במשך זמן, כפי שנובע מן השילוב הכי בולט בסרט, בין ישן וחדש. שכן המסע ליריחו כולל קטעים תיעודיים חדשים שצולמו לסרט זה, משולבים בקטעים שצילם גיתאי לאורך הקריירה שלו. זה סוג של סרט לקט הכולל קטעים מסרטים רבים שגיתאי צילם, מה שמאפשר לרשימת הקרדיטים לכלול שמות רבים של מפורסמים, חלקם מתו לפני שנים רבות.

הסרט מספר את הסיפור הכואב של הארץ והעמים החיים בה במספר שפות והחל ממלחמות היהודים ברומאים על פי יוספוס פלביוס ועד היום. הקטעים הכי אפקטיביים הם החלקים התיעודיים העדכניים ביותר, על מאבק של פלסטינים בדואים בקבוצת מתנחלים אלימים המנסה לגרש אותם, בעוד ישראלים אחרים מנסים לעזור לבדואים. זהו המקום בו הסרט משתמש בפחות גימיקים וניסיונות לסימבוליות ומספר את המציאות כפי שהיא. 

רגע שיא נוסף הוא ראיון עם יצחק רבין שגיתאי ערך זמן קצר לפני הירצחו של ראש הממשלה. רבין מדבר על הלבטים לפני הסכמי אוסלו, אבל גם על ההכרה ששלום עושים עם אויבים מרים, ודרך ויתורים קשים למען העתיד והבנת האחר. מה שפחות עבד עבורי זו סצנה של הצגה והחלפה של תמונות שונות של רבין לפני ואחרי קטע הראיון. אבל הצפייה בסרט הזה דומה קצת לקריאה בספר שירים: חלק מהם עובדים ואחרים לא. במקרה הזה הדבר נכון גם לגבי דימויים וגם לגבי חלק מהשירים המוקראים בסרט, כאשר הקטע היחיד שנמסר מיהו המחבר שלו הוא שיר של מחמוד דרוויש שגיתאי מקריא בעברית.

בדרכו, גיתאי הוא במאי אינטואיטיבי, כזה שזורק רגשות ורעיונות למסך. לתחושתי, הוא לא תמיד יודע עד כמה הדבר מתחבר, או מייצר מסר אחיד מתוך סרטים רבים שיצר לאורך העשורים, אותם הוא מחבר ביחד לסרט שכואב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולי בתקופה הכי קודרת בהיסטוריה הארורה שלו. לא ברור עד כמה המסר שלו לגבי מלחמה אכן עובר, אבל ייתכן וזה סרט של עצב הרבה יותר מהטפה או הבעת עמדה חד משמעית. גם אם הסרט מבהיר כי הוא מחפש את האופציות הפחות-אלימות בכל הצדדים.

Succederà questa notte / It Will Happen Tonight
זה יקרה הלילה

זהו הניסיון השני של נני מורטי האיטלקי לעבד את הסופר הישראלי אשכול נבו לקולנוע, אחרי ״שלוש קומות״. התוצאה הפעם הרבה יותר מוצלחת ומהנה. זה בין היתר בגלל גישה מעניינת לעיבוד קובץ הסיפורים ״לב רעב״, בו כל סיפור עוסק בדמויות שונות, בעוד הסרט מחבר את כולם למה שהוא פחות יותר סיפור עם שני גיבורים ראשיים, כאשר כל אחד מהם מעורב בכמה נראטיבים מתוך קובץ הסיפורים, כאשר סיפורים אחרים זוכים למחוות קצרות, רמיזות או דימוי שנוצר בהשראתם ומוכנס לנרטיב אחר. חלק מסיפורי הקובץ לא זוכים לאף אזכור, אם כי ייתכן ופספסתי. העיבוד של מורטי בשיתוף התסריטאיות ואליה סנטאלה ופדריקה פונטרמולי גם משמיט מן הסתם חלקים מן הסיפורים ומוסיף הרבה אלמנטים אחרים. מוקד העלילה עובר מסיפורים שלרובם הקשר ישראלי לעלילה המתרחשת בעיקר באיטליה, אם כי כמו בספר יש מעבר למדינות אחרות.

בתחילת הסרט, מתאו (לואי גארל) מוצא את עצמו מגדל לבד ילד לאחר שבת הזוג הנורווגית שלו בחרה ברגע האחרון לא להצטרף אליו ולמשפחתו באיטליה. במקביל, גרטה (ג׳סמין טרינקה) מקבלת הצעת נישואין פומבית מאוד. גבר שהיא אוהבת, אבל מתלבטת האם להסכים לחיות לצדן במדינה זרה ובלי מימוש עצמי מעבר לזוגיות. משם הסרט קופץ, ולא בפעם האחרונה, שבע שנים קדימה למפגש בין שני הגיבורים. הוא משחק טניס והיא מגיעה מגן אירועים סמוך לשחק משחקון אחד, בעודה לבושה בשמלת כלה אחרי שסוף כל סוף החתונה התקיימה. לגרטה יש כבר ילדה מן הקשר. יחלוף עוד זמן מן המפגש המקורי לשיחה של ממש ולשאלה האם השניים יממשו את המשיכה שלהם ובאיזו דרך: כהרפתקה חולפת או כמשהו שמצדיק שינוי של כל החיים.

יש בסרט לא מעט סצנות מוצלחות, חלקן מתוך הספר ואחרות כמדומני המצאות של העיבוד. לעתים זה קצת מתקתק מדי אבל עבורי זה רוב הזמן עובד, או לכל הפחות עבד בסצנה הכי זכורה מהסרט, קטע מוזיקלי לצלילי הרולינג סטונס שאני אהבתי ובאותה מידה רואה כיצד הוא יכול להיתפס כמגוחך. במקרים רבים, יש משהו מיושן בקולנוע של מורטי כעת, אבל בסרט הזה הוא הוא לוקח על עצמו לשחק תפקיד קטן בלבד. יש גם תחושה של מודעות עצמית והבנה של היתרונות והחסרונות, תחושה שהייתה חסרה בסרטיו לאחרונה.

בגדול, זהו סרט רומנטי שבוחר לפעמים בנאיביות, גם אם הוא לא מחביא לגמרי אלמנטים קודרים או כואבים יותר במקור הספרותי. העימות הוא בין הציפיות של החברה לקודים של התנהגות ושמירה על המשפחה לבין המשיכה הרומנטית או הרצון לעזור לאחרים והסרט מתאר תחושה זו בחן עם מספר דימויים אפקטיביים, אם כי חלק חלק מדמויות המשנה נותרות מפוספסות במידה זו או אחרת. זה לא קולנוע מעמיק במיוחד לפעמים יש בו משהו בוטה ומיושן. אבל באופן אישי, אחרי לא מעט סרטים, הקולנוע של מורטי שב להיות מבדר.

The Basics of Philosophy
הבסיס של הפילוסופיה

מלבד היותו אישיות פייסבוק ייחודית, פול שרדר ממשיך ליצור סרטים גם אחרי שחצה את גיל 80 וגם אם נראה כי גרף ההערכה כלפיו כבמאי שוב נמצאת בצד הנמוך, תנודה אחת מיני רבות עבור במאי שחלק מסרטיו מהוללים, חלק מהם שנויים במחלוקת (כמו גם ההתנהגות והדעות שלו) וחלק נשכחים בצדק או לא. אולי לכן הוא גם שב לשתף פעולה עם מי שיצר עמו מספר סרטי מופת, מרטין סקורסזה, שהשם שלו הוא הראשון בקרדיטים אף כי הוא רק אחד מן המפיקים בפועל. הוא בעיקר נותן את האישור שלו ליצירה לשותף שכתב עבורו את ״נהג מונית״, ״השור הזועם״ ועוד. 

הסרט הנוכחי הוא לגמרי שרדר, לטוב ולרע, והוא גם לא יחזיר אותו למרכז תשומת הלב כפי שקרא עם ״הכנסייה החדשה״ לפני כמה שנים. כמו רוב הסרטים של שרדר, הסרט עוסק בגבר אכול רגשות אשם, ספקות לגבי המקצוע שלו וכל מערכות היחסים בחייו. בתפקיד הראשי, ג׳ק יוסטון לא מאוד כרזימטי וכנראה בכוונה. הוא מגלם את ג׳ון ג׳וריסון, מרצה בקורס אקדמאי שנתן את שמו לסרט, שנלקח על ידי סטודנטים שצריכים קורס העשרה לסיים התואר ובוחרים לתהות מהו העולם ולמה יש חיים. בחיים האישיים שלו, ג׳ון יוצא מדי פעם עם בקה (סופיה בוטלה), מרצה לפסיכולוגיה באותה מכללה. מערכת היחסים שלהם בשלב מוזר: ג׳ון כבר מכיר היטב את בנה בן ה-14, אבל מבטל דייטים ונראה הרבה פחות להוט ממנה להתקדמות בקשר או למגע.

אביו (ביל פולמן) גוסס וזו אולי סיבה למתח שג׳ון מרגיש, אלא שיש כנראה סיבה אחרת. היא מתגלה דקות ספורות מתחילת הסרט דרך סדרה של פלאשבקים:  בתור גבר צעיר, ג׳ון לא לימד פילוסופיה אלא פסנתר, ויזם קשר מיני אסור עם תלמיד בן 14, בן למהגרים לא חוקיים. כעת הוא הבחין לראשונה באותו תלמיד בתור מבוגר (דניאל זובאטו) והאשמה צפה, אם כי אם המוות המתקרב של האב הוא אולי אפשרות להשלים או לשנות את חייו. בזמנו, האב טיפל במצב דרך פיצוי מאוד נדיב לקורבן ולמשפחתו וגם בדרישה מג׳ון: להגשים את החלום האבוד של האב ולהיות מרצה לפילוסופיה. משמע ג׳ון למעשה עובד במקצוע שנבחר עבורו וכעת, אולי, הוא יכול לבחור נתיב אחר. למשל חיים כהומוסקסואל, או חיים עם בקה.

שוט החוזר פעמים רבות בסרט (חובבי הבמאי לא יפלו מהכיסא) מציג את הגיבור לבדו בביתו, עובד מול המחשב על ספר על שפינוזה שהוא מנסה לכתוב, אך ברקע גם פסנתר. יש משהו דתי בקומפוזיציה הזו ודומה כי הגיבור במסע ייסורים פנימי, מתוך רצון לבקש לסליחה מהקורבן שלו ולא פחות מעצמו. בין לבין, מערכת היחסים עם בקה מתקדמת בלי שהיא יודעת על עברו ומבלי שהיא שואלת את עצמה יותר מדי שאלות על ההססנות שלו. המתח בסרט נובע גם מכך כי מדובר באישה עם ילד בגיל זהה לקורבן בפשע מן העבר. כמו שאלה פילוסופית, גם לשאלה הפרקטית לגבי מה ג׳ון רוצה בחייו או במערכות היחסים שלו אין תשובה חד משמעית.

כפי שקורה לא אחת בסרטי הבמאי, יש ב״בסיס הפילוסופיה״ מספר סצנות תמוהות שלא עובדות או רגעים שטחיים. ויש גם רגעים טובים יותר דרמטית ובטח שנבנה לאט. בסופו של דבר, החלק המסיים של הסרט, להוציא סיקוונס חלום אחד, הוא החזק ביותר ביצירה. כולל סצנת סיום שמאוד אהבתי, גם אם היא לא בהכרח תצדיק לבדה את הצפייה בסרט שמומלץ בעיקר לחובבי הבמאי והגישה שלו לנושא האשמה וייסורים פנימיים. הוא נגע בנושא בצורה מוצלחת יותר בעבר, אבל כל וריאציה בגוף העבודה הדי-גדול מוסיפה עוד עניין. למי שרוצה להתחיל את ההיכרות שלו עם שרדר כיוצר, יש כמה וכמה אופציות טובות יותר.

Woman Unknown
אישה אלמונית

הסרט הדני הזה יכול להיות סוג תמונת מראה נשית לסרט של שרדר (הנוכחי, או אולי כל סרט אחר שלו) שכן הוא מציג בין היתר ייסורים ואשמה פנימית של הגיבורה שלו. לצד רגשות האשם שלה, הסרט מפנה אצבע גם כלפי השיפוט של החברה האירופאית כלפי נשים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, נושא שהוא מעניין שכן הוא מורכב מוסרית. כלומר, אם חושבים על איך נשים בלי בהכרח ידע על כל המתרחש במלחמה חוו את התקופה והספקטרום הרחב של הדברים שיכולים ליפול תחת הכותרת של ניהול קשר רומנטי או מיני עם נאצי.

זהו הסרט העלילתי היחיד השנה שאישה ביימה סולו. רחל שור הישראלית היא הבמאית הנוספת של ״נז״א״ התיעודי, יחד עם יובל אברהם, סרט שיוקרן אחרי שאעזוב את בפסטיבל. הבמאית מאי אל-טוקיי נוקטת בגישה שמדגישה את החוויה הפנימית של הגיבורה שתחושת האימה שהיא חשה מלווה אותה גם בשגרה ובחיים הנוחים והשמחים, לכאורה, שהיא שואפת להפוך לחלק מהם. 

הסרט מתרחש בדנמרק מעט אחרי תום מלחמת העולם השנייה ועוקב אחר דמותה של מארי (מטילד ארסל) עוזרת בית ואומנת בדירת יוקרה בדנמרק, בתקופה בה הסטטוס שלה עומד בפני שינוי: היא עומדת להפוך לאשתו השנייה של בעל הבית, בעל מפעל לייצור כפפות. אף אחד בסביבתה לא יודע כי זמן לא רב קודם לכן, היא ילדה תינוק (שמת בלידה) לאב שהוא חייל נאצי, מה שהוביל לנידוי מן הסביבה בה גדלה. גם בעיר הגדולה היא עדה לחיסול חשבונות עם משתפי פעולה ולעונש על רומן עם האויב ששלט במדינה לא מכבר: גזירת השיער והפשטה משפילה ואלימה בפומבי. מכר מן העבר שמזהה אותה בתחבורה הציבורית מעמיד בסכנה את החיים החדשים שהיא מנסה לבנות.

גם בלי שהסוד יתגלה, מארי מוצאת את עצמה מופשטת לא מעט פעמים במהלך הסרט: במדידות לרגל תיקון שמלת החתונה שלבשה האישה המתה שהיא מחליפה, עבור בדיקה גינקולוגית על מנת לקבל תרופה שתקל על הכאבים שהיא חשה בעקבות הסיבוך בלידה, במין עם הארוס שלה במועדים המתאימים לו, מין שבמהלכו הכאבים גוברים. הגוף שלה הפוך להיות לא פרטי והיא גם תמיד תחת איום ההפשטה הפומבית יותר. בהדרגה, היא גם מבינה כי שיפוץ העבר שלה לא יכול להיות פשוט ויש תסביכים בעקבות השקר, חלקם אולי נוצרו אשמה גדולה יותר מן הפשע המקורי שלה: שיתוף פעולה עם נאצים אותו החברה לא מחקה, בניגוד לשיתופי פעולה אחרים.

במקביל, היא חווה של סוג סיפור של הגשמה אישית, אגדה למתבונן מבחוץ: המשרתת שהופכת לאדונית. אם כי המעבר הזה הוא הדרגתי לפעמים היא שבה למדי המשרתת אחרי ששירתו אותה. אבל זו אגדה כואבת, שכן ככל שאנו חוזים ביותר סצנות לצד בעלה לעתיד, אנו מבינים כי זו אינה מערכת יחסים שוויונית וכי הציפיות ממנה הן לפעמים להיות כמעט סוג של דוגמנית לצד בעל שקובע את החוקים בבית. ובזמן שהם ביחד, האנטומיה שלה היא בגידול הילדה שלו מהנישואים הקודמים, תפקיד שהיא מילאה קודם כל כאשת מקצוע וכעת כאם חורגת. זוהי הדרך שלה לחיים טובים יותר, דרך סיפור אהבה עם השולט בבית, מה שאולי יש בו דמיון מסוים למערכת היחסים הקודמת שלה, עליה אנחנו לא לומדים יותר מדי.

הסרט מתנהל בקצב איטי שיכול לתסכל לפרקים, אבל הוא בעיקר מגביר את תחושת המועקה כאשר הבמאית גם יודעת מתי להסתפק בסצנות של שניות בודדות ומתי להישאר על פני השחקנית שעושה הרבה מן העבודה. היא מעבירה את הלחץ והמתח שנוצר בין הכאב הפנימי שאולי יכריע לבין הכלל החברתי שדורש לפעמים חיוך, על מנת להצדיק את המעמד ולזכות בעושר, אולי גם באושר, אבל ייתכן והמטרה הינה בעצם רק לשרוד.