הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל אביב 2026: המלצות ואזהרות

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים של תל אביב חוגג השנה 40. זו מהדורה מספר 28 שלו כי במשך שנים רבות הוא נערך במתכונת דו-שנתית. הפסטיבל נועד להציג סרטי סטודנטים, אבל זה כבר מזמן לא כל מה שיש לו להציע. הן מבחינת הקרנות סרטים קצרים בכלל והן מבחינת אורחי כבוד שזוכים למחוות והקרנות מיוחדות, שתמיד יש ביניהן כמה דברים שלא כדאי להחמיץ. הקסם של הפסטיבל נובע מכך שהוא לא רק מציג סטודנטים, הוא גם נוצר, מופק ומנוהל בידי צוות של סטודנטיות וסטודנטים, מה שגורם לו להרגיש רענן ומיוחד מדי שנה. בפוסט זה אגיש מבחר טעימות קצרות מן הסרטים הקצרים שיוצגו בפסטיבל, שיתקיים ברובו בסינמטק תל אביב. קודם לכן, אמליץ על חלק מן האירועים המיוחדים שיתרחשו בנוכחות אורחות הפסטיבל, ויש לא מעט הקרנות מיוחדות עם אורחים מיוחדים.

אוונטי פופולו -נפתח עם סרט שחוגג השנה 40, כמו הפסטיבל. סרט שחוגג עם הפסטיבל גם את המקום בו נוצר לראשונה, אוניברסיטת תל אביב. סרטו של רפי בוקאי ז"ל החל כסרט סטודנטים, אבל בסופו של דבר הובן כי הסיפור יעבוד כפיצ'ר. אחרי צילומי השלמה, נוצר אחד מן הסרטים הישראלים הכי מעוטרים של שנות השמונים ובכלל, סרט שעדיין נותר מלא בהומור וכאב, בעוד הנאיביות המודעת לעצמה שבו זועקת. סרט שבו ישראלים מנסים לראות את המלחמה דרך העיניים של האויב המצרי, או סוג של אויב מדומיין שברגע השיא מבקש להיות סוג של יהודי.
יום שלישי 30.6, 20:30, סינמטק 1

חנות קטנה ומטריפה – השחקנית אלן גרין היא אחת מן האורחות הבינלאומיות של הפסטיבל שיציג כמה סרטים בהשתתפותה, אבל הבחירה בשיא ובסרט שהכי כיף לראות עם קהל גם בפעם המי יודע כמה היא קלה. מה שהחל כסרט מאוד דל תקציב של רוג'ר קורמן בראשית שנות הששים קם לתחייה בתור מחזמר עם שירים של האוורד אשמן ואלן מנקן, ובידיים של פרנק אוז הפך לאחד מן הסרטים המוזיקליים המהנים בכל הזמנים. משהו בין אימה, קאמפ, נוסטלגיה וסאטירה חברתית. גרין מגלמת את אודרי, מושא התשוקה של גיבור הסרט שבעצמה חושקת במקום ירוק, מה שהופך אותה לאחת מן השחקניות עם השם הכי הולם לתפקיד. יש כמובן גם עוד רגעי שיא בכיכובם של הצמח ״אודרי 2״, סטיב מרטין וביל מארי בתצוגה שמשאירה טעם של עוד, ושפע של הנאה בסרט נצחי שגם הוא חוגג 40.
יום שבת 27.6, 21:00, סינמטק 3

הקרנה פעילה של ״היירספריי״ לזכרה של מאיה פודר ז"ל – למי שרוצה עוד סרט מוזיקלי, והפעם הקרנה פעילה פרועה יותר עם עוד רימייק שעבר מסלול דומה מהיותו סרט קאלט להיותו למחזה בברודווי, ועד לעיבוד קולנועי שהגיע למיינסטרים. המקור הוא של האגדה ג'ון ווטרס, את הגרסה המוזיקלית הביא למסך אדם שנקמן והליהוק של ג'ון טרבולטה יוסיף לתחושת הקאלט. את ההקרנה ינחו מיה דגן וזוהר ואורבך, במחווה לחייה של הסטודנטית מאיה פודר ז"ל, שנרצחה ב-7 לאוקטובר.
יום שלישי 30.6, 20:00, סינמטק 3

תיכון מגשימים (הקרנת עותק בעבודה) – מחזמר בימתי שעובר לקולנוע, הפעם בגרסה כחול לבן. כמו סרטו הקודם של עמית אולמן, "העיר הזאת", באי פסטיבל הסטודנטים זוכים להצצה ראשונה לאופרת הראפ הבאה שלו על המסך. המילים ״עותק עבודה״ עלולות להדאיג ולהבנתי זו אכן גרסה לא סופית. אבל מכיוון שהסרט נרשם לתחרות אופיר 2026, שכבר בעיצומה, ניתן להבין או לפחות לקוות כי נותרו עוד תיקונים קלים בלבד.
יום חמישי 25.6, 18:30, סינמטק 2

ריבת דובדבנים (Butterfly Jam) – שימו לב להקרנת טרום בכורה ישראלית, זמן קצר אחרי הבכורה בפסטיבל קאן (בתמונה בראש הפוסט). משהו שהיה יכול להיות סולד-אאוט לו היה מוקרן בפסטיבל אחר בארץ. הבמאי הרוסי קנטמיר בלאגוב עובר לעבוד בארה"ב, אחרי שבנה לעצמו שם במולדתו עם סרטי מטלטלים ומטרידים. בארי קיוגן, ריילי קיאו והארי מלינג בצוות השחקנים והמוזיקה היא של יבגני גלפרין אורח בפסטיבל ואחד מן המלחינים המובילים בקולנוע הרוסי ובכלל בשנים האחרונות. ראו גם "אהבה חסרה" (Loveless), סרטו הקודם של אנדריי זבייגינצב, שיוקרן גם הוא בפסטיבל.
יום חמישי 25.6, 20:30, סינמטק 3

ויש עוד, כולל הקרנה של סרטים איראנים ומקבצי המיטב של הפסטיבל לאורך 40 שנותיו. יש גם עוד כמה הקרנות לסרטים ישראלים עליהם כבר כתבתי בפסטיבלים אחרים: ״מכולת״, ״עין אחת פקוחה״, ״רחוב אחד בסילוואן״ או "טאטאמי". האחרון הוא לא סרט ישראלי, אבל הבמאי הישראלי מצמד הבמאים שלו, גיא נתיב, יתארח בפסטיבל ביחד עם אשתו, השחקנית והמפיקה ג'יימי ריי ניומן.
עוד סרט ישראלי עליו כבר כתבתי כאן הוא "2:30 דקות ב-5 שקלים" שיוקרן כחלק מן המקבץ השלישי בתחרות הסרטים הקצרים העצמאיים, ביום שבת 27.6, 19:00, יחד עם עוד סרט עליו אכתוב בהתרגשות בהמשך הפוסט.

מנקודה זו, טקסטים על סרטים קצרים במסגרות השונות, כאשר השנה בחרתי לארגן את הסרטים על פי סדר הא"ב, עם ציון המסגרת ושעת ההקרנה בכל טקסט.

״תיכון מגשימים״. צילום: מישה פלטינסקי⁩

אני, אסתר

סרטו של אלון רטר משחק על הגבול שבין קולנוע תיעודי לעלילתי, כפי שהוא דן בגבולות הזהות המגדרית ובגבול בין זהות לתחפושת. שחזור המסע האישי לתחפושת של מלכת אסתר שתאפשר לבמאי להיות האני האמיתי שלו, כולל מגע בטאבו הלא-נעים של עבודה במין על מנת להגשים חלום דרך מה שיש בו אלמנטים של סיוט. מימוש זהות עצמאית דרך מהלך שגם בונה אותה וגם שובר משהו, חושף ומסתיר. כל זאת בתוך תיאור מאוד מוחשי של הסביבה הירושלמית, בין פתיחות מינית ומסתורין בגן העצמאות לשמרנות ברחובות הסמוכים, דרך כמות גדולה של מגזרים שאולי כל אחד מהם גם הוא לפעמים סוג של תחפושת שיש בה מימד של הסתרה ושחרור.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 1, סינמטק 1, יום רביעי 24.6, 19:00

בטן מלאה

מטבע הדברים, יש לא מעט צבא ומלחמה בתחרות הישראלית השנה. גם בסרט זה מאת טל דוידוביץ' מאוניברסיטת תל אביב. כמו סרטים רבים לא רק בפסטיבל הזה, העיסוק הוא הפער בין החיים הצבאים לחיים הפרטים וחוסר ההפרדה הקיים בין משימות של חיים ומוות לצד בילוי עם בן הזוג או תקווה להמשך החיים והורות. גיבורת הסרט היא מפעילת כטמ"ם בחיל האוויר, כאשר סצנת הפתיחה מציגה אותה גם כמקצוענית וגם כמי שמבינה שהמשימה כוללת גם ניסיון להימנע מפגיעה בבלתי-מעורבים, אך המשימה היא גם הרג. אפילו עם זה הרג של יעדי חיסול טרור. המבנה של הסרט ברור ואפקטיבי: בניית הדמות דרך הפעולה בעבודה, הצצה לחיים הפרטיים ואז צורך בפעולה נוספת, דרמטית יותר מכך בחינה והמחשה של המצב הקשה ומעורר הספקות שהוא עצם השירות. או מצבי קיצון לכאורה בהם הדבקות במשימה מאורת באור חדש ואין בחירה קלה, אולי אפילו אין בחירה אפשרית מלבד ההכרח לפעול. זה ממלא את הבטן או כל איבר סמלי אחר בספקות, מחשבות ורגשות.
התחרות הישראלית, מקבץ 5, סינמטק 1, יום שבת 27.6, 21:15

הדימוי המושלם (?)

האם יצירת סרטים בעזרת בינה מלאכותית הינה הזמנות, איום, או ההכרח? לפי הפרויקט של אליאב יוסף, כנראה שכל התשובות נכונות או אפשריות. הוא בוחן את זה דרך יצירה שנוצרה בעזרת שורה ארוכה של תוכנת AI, שספק מדריכות את הצופה איך לייצר סרטים בעזרת התוכנות, ספק מראות את המגבלה של האותנטיות שבסרטים. הכל תוך חשיפת מאוחרי הקלעים ושילוב של פחד של ממש בסוג היצירה החדש ההולך ומתגבש, ותהיה על אובדן אפשרי של אותנטיות בדימוי וזהות היוצר. וגם השאלה האם זה חשוב, או יהיה חשוב בעתיד הרחוק או הקרוב יותר ממה שנדמה, בפרויקט שמוצג במקבץ AI, מה שכנראה יהפוך בעתיד הקרוב לחלק מתכניה של פסטיבלים רבים ומאיים להיות הסנדרט. הסרט הזה מראה גם את המגבלות, או לפחות מראית עין מגבלות, בדימוי חסר המקור שמבקש להיות אמין.
התחרות הבינלאומית למדיה דיגיטלית ובינה מלאכותית, מקבץ AI, סינמטק 4, יום חמישי 25.6, 16:00

ספידי!

סרט זה מגיע מאוניברסיטה אמריקאית, אבל הוא מתרחש בדרום-קוריאה של סוף שנות השמונים, סביב שגעון שנראה שלקוח מנקודה ספציפית בזמן. אבל יש בו גם משהו שמשקף לחץ להצטיינות מצד ההורים והמורים, מה שמוביל ילדה לתהליך של התבגרות שיש בו קושי, ערגה לתהילה ובסופו של דבר גם הפנמה של דרכי העולם. הסיפור הוא על ילדה שנשלחת לקורס קריאה מהירה, בעקבות צעיר שהוא כוכב מקומי המדגים קריאה של רומן עב קרס בדקה (על הטיימר), דרך טכניקה של תזוזת עיניים. בדרך בלתי אפשרית, הילדה מתחילה לזכות להישגים בענף שנראה בעצמו בלתי אפשרי, אך המבוגרים טוענים כי הוא טכניקה שניתן ללמוד. הבימוי של ג׳ין או מדגיש את נקודת המבט הצעירה דרך שלל אמצעי מבע מודגש ומוגזם לפרקים, באופן שקצת הוציא אותי מן היצירה בהתחלה. בסוף הוא התחבר לאמירה משעשעת שיש בה גם תיאור אמין של רגע מפנה בתהליך הגדילה.
התחרות הבינלאומית, מקבץ 7, סינמטק 4, יום שבת 27.6, 12:30

עדשה

עדשה

כל סרטיה הקצרים של בר כהן עוטרו לפחות בפרס אחד, כולל הסרט הזה שזכה בתחרות הקצרים בפסטיבל חיפה החולף. אני קצת לא מאמין שטרם הזמן לי לכתוב אודותיו. בבסיסו, המבנה הדרמטי ישיר ופשוט: מפגש בין שתי נשים בעלות אופי שונה סביב סשן צילומים, שמותיר טעם של עוד ורצון גם להיחשף ולגעת, ובעיקר להכיר הן את האחרת והן את הצד בחיים שנמנע מכל אחת מן הנשים. לא בהכרח מפגש שיוביל לשינוי באורח החיים, אבל כן טלטלה רגשית בחיי היומיום וגם חציית גבולות. בנוסף לטבע החמקמק של המפגש בין בורגנות לליברליות בקצוות לא סותרים, הסרט עוסק דרך כותרתו ועלילתו במעשה הצילום. הוא מעלה תהיות גם לגבי היכולת של הצילום ללכוד גוף וגם לגבי סטנדרטים של גוף נשי כפי שהוא מוצג בקולנוע, דרך דגש על מבט נשי וסוגים שונים של גוף: אישה בהריון מתקדם (שי-לי עטרי) ואישה טרנסית (ליעוז לוי).
יש בתיעוד המפגש הזה משהו שיכול להיות מציצני, אבל כהן מייצרת בעיקר תחושה של אינטימיות, סקרנות וחיבור שלא את כולו ניתן לבטא במילים, אולי מפני שהוא מוביל לפספוס ידוע מראש. התיעוד הוא של רגע שמשהו בו הוא בר חלוף ומייצג רגעים שלא יבואו, גם אם העדשה יכולה ללכוד אותו ועל פניו לשמר. זה סרט על מה שהצילום יכול לעשות, לא רק כביטוי אלא גם כקשר, אבל גם סרט על מה שהוא לא יכול לעשות. הרי עדשה היא בסופו של דבר רק חפץ שקוף.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 3, סינמטק 1, יום שבת 27.6, 19:00

עפיפון הרג מטוס

עד שכותרת הסרט תאמר בסרט האנימציה בין חמש הדקות של דניאל שרוני, היא כבר תיראה הגיונית לעומת יתר המלל. הוא מתאר מעגל של אלימות וחוסר הבנה דרך חפצים שאנו רגילים לחשוב עליהם כדוממים וצורות מופשטות, אבל יש בו משהו מוכר. המטפורה לחברה בכלל ולמציאות המזרח-תיכונית בפרט די ברורה. הסרט מעביר אותה בשילוב של הומור יבש ואנימציה מגוונות, שהופכת בהדרגה לחיה יותר ומטרידה, גם אם לא באופן שהוא בהכרח מפתיע.
התחרות הישראלית, מקבץ 5, סינמטק 1, יום שבת 27.6, 21:15

הציפור שרצתה

עוד סרט שאני קצת מתפלא שטרם כתבנו עליו בסריטה מלבד באזכור הפרסים בהם הוא זכה. או אולי עוד סרט שקשה יותר לתאר את הקסם שלו במילים. סרטה של גן דה לנגה כבר זכה בפרס אופיר לסרט אנימציה, כמו גם בפסטיבל ירושלים, אבל הטכניקה שלו היא לא בדיוק אנימציה מוכרת. סוג של צילום של בובות שנבנו ועוצבו היטב, על מנת להעביר כאב פנימי סביב רצון בהורות והליך של טיפולי פוריות, דרך דמות של ציפור שרצתה את כל זה ועוד הרבה יותר. שמונה דקות שכולן לב.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 2, סינמטק 1, יום שישי 26.6, 12:00

שעת עוצר

הבמאית יליזבטה טופטיהינה מציגה שילוב של סרט על המלחמה באוקראינה, או על חיים בצל המלחמה, בסרט על מפגש בין זרים בנוסח סרטי "לפני הזריחה". רק שהפעם לשקיעה ולזריחה יש משמעויות אחרות. הסרט מתחיל בטרמפיאדה בשעת לילה, בה צלמת צעירה מנסה לתקשר עם אמא שלה ולהשיג טרמפ שיביא אותה לביתה טרם העיר נכנסת לעוצר. היא פוגשת במקום חייל צעיר שמצוי בחופשה קצרה לרגל יום הולדתו, בעודו חוגג בלי דאגות אבל גם בלי כסף, או דרך לפתור את המצב שלא באלתור.
במתיחות הדדית וסכנה ממשית, השניים נאלצים להעביר את הלילה ביחד, היא לחוצה והוא רגוע. אבל אולי לא מדובר בהפכים כה קיצונים, כאשר בדומה ל"עדשה" עליו כתבתי לעיל, גם הטבע של צילום ובמקרה הזה צילום מלחמה במצלמה אנלוגית, מהווה חלק מן העלילה ומן הדרך בה מסתכלים על העולם. או על האופציה לחיים צעירים בסביבה הנעה בין הריסות להכחשה של ההרס המקיף את החיים. בעיניים ישראליות קל לזהות את הכאב הגלוי והסמוי, כמו גם את היכולת למצוא גם שמחה והסחת דעת בתוך המציאות הבלתי-נתפסת.
התחרות הבינלאומית, מקבץ 9, סינמטק 4, יום ראשון 28.6, 13:30

הציפור שרצתה