״Mother Mary״, סקירה

בעשור האחרון, עושה רושם כי הבמאי דייויד לאורי עובד בשני מצבי רוח שונים. עבור דיסני הוא מייצר סרטים ברמת איכות משתנה, מ"חברי הדרקון אליוט", ועד "פיטר פן וונדי". בחברת A24 נותנים לו להיות הבמאי שהוא אולי הכי טיפוסי לחברה: קולנוען אמנותי, לפעמים עם מוטיבים מסרטי אימה. בעוד חלק מסרטי האימה של החברה לוקים בניסיונות להפחיד ומספקים בעיקר אווירה, לאורי מקצין את זה כאשר בסרטיו הוא לוקח מוטיבים של אימה, אבל פחד הוא ממש לא הדבר שהוא מכוון אליו בסרטיו "סיפור רפאים", "האביר הירוק" או סרטו החדש, שמופץ בישראל תחת השם הלועזי ״Mother Mary״. אולי מתוך מחשבה כי אם לא יתרגמו ואפילו לא יעתיקו את השם לאותיות עבריות, הקהל לא ישים לב כי מדובר בשם בעל קונוטציה נוצרית מאוד לא מקרית.

לאורי הוא אחד מן הבמאים הבולטים בקולנוע האמריקאי העצמאי כי בסרטים כאלו, כמו בסרטים שיצר בתחילת הקריירה בלי גיבוי אולפנים, הוא מתנסה במספר דרכים: ערבוב ז'אנרים, נושאים ונרטיבים לא לינארים או מסורתיים. זה לא מה שמבדיל אותו מיוצרים אחרים, אלא התנסות גם בסגנונות צילום, עיצוב פריים ועריכה יצירתית. לא תמיד זה עובד, לא תמיד זה מקורי כפי שנדמה, ולמרות שבירה של שפה קולנועית קונבנציונלית הוא יותר מתנסה מאשר ממש ניסיוני. עבורי הסרטים שלו בהחלט יוצאי דופן והנוכחי אולי הכי פחות נגיש שלו עבור חלק מן הקהל, וגם זה שכרגע הכי מרתק אותי. ״Mother Mary״ הוא לא יצירה בה כל דבר עובד היטב או משויף עד הסוף, אבל היא כן מרהיבה ומרתקת בדרכה הייחודית.

הסרט משתייך לקבוצה קטנה של סרטים שלא ניתן לפרש רק בצורה אחת את המתחרש בהם. הכוונה לאו דוקא לסיום, שמבלי להרוס הוא דווקא אחד הרגעים היותר סגורים ביצירה, או לפרשנות של הסמלים והאמירות של הסרט. ומלאכת הפירוש היא במתכוון חלק מחוויית הצפייה. הכוונה היא לכל דבר במציאות שבורא הסרט, או בספק-מציאות. אפשר ובמידה רבה צריך לפרש את הסרט בכמה רמות סותרת לכאורה: גם כהתרחשות ריאליסטית, גם כחלום או הזיה, כמפגש בין שני נשים שמתקיים בפועל, אבל הוא גם שיחה טלפתית מופשטת. כסרט על רוח רפאים מוחשית, שהיא גם ביטוי למשהו אחר בקשר בין שתי הגיבורות. אפשר להקביל את חווית הצפייה הזו ל"פרסונה" של ברגמן, גם הוא מתבסס ברובו על שתי שחקניות ולא ניתן לקרוא אותו בדרך אחת. לאורי לא ממש מנסה להיות ברגמן ואם הוא מושפע ממנו, הוא לא מחקה אותו או שואף להישג דומה. סרטו קאמרי ורובו הוא שיחה בין שתי נשים בחלל אחד, אבל הוא כולל גם קטעים בהם מופיעות דמויות רבות. ערכי ההפקה של הקטעים הללו שוברים את הצמצום.

בכל זאת, יש לסרט עלילה די פשוטה שניתן לאתר. מאדר מרי (מנקודה זו אשתמש בתעתיק עברי) בגילומה של אן התאווי, היא כוכבת פופ ענקית שעומדת להופיע לראשונה אחרי תקופה ארוכה ותאונה על הבמה שגררה שמועות על מצבה הנפשי. הצוות שלה הכין לה שמלה חדשה כחלק מן הדרך בה היא ממציאה את עצמה כאייקון אופנה, אבל היא לא מרגישה בנוח. ימים ספורים לפני ההופעה, היא טסה ללונדון במטוס פרטי, בדרך לחנות המפעל שהיא גם הבית של המעצבת סם אנסלם (מיקלה קול).

סם ומאדר מרי מכירות כ-25 שנים והקשר ביניהן היה בעבר קרוב והן עלו לתהילה יחד. משלב מסוים נוצר נתק וסם יצאה מן המעגל הפנימי של מאדר מרי. נותר קשר רוחני ורגשי בין השתיים, גם אם כעת נוספו לו יותר רכיבים שליליים. למרות שהיא בלחץ לקראת תערוכה והזמן דוחק, סם לוקחת את מאדר מרי לבית ישן הצמוד לבית בו היא חיה ומוכרת את בגדיה. הן פוצחות בשיחה לקראת יצירת השמלה החדשה. על פניו סם מבקשת ממרי לדבר על מנת שתוכל ליצור את השמלה הדרושה, אולם בפועל רוב הזמן סם מדברת עם לא מעט זעם כלפי מי שהייתה בעבר חלק מהותי מחייה. היא עדיין, גם אם חלף עשור מאז השתיים התראו בפעם האחרונה.

כיאה לסרט קאמרי, הרבה מן הסרט נשען על ההופעה של השחקניות, כאשר לא פעם הן מעניקות בהופעתן רבדים נוספים לדיאלוג שהוא מעט פשטני. הן עושות זאת בין היתר על ידי שימוש בקול שלהן, והשחקנית ששמה קול מדגישה את המוצא המערב-אפריקאי שלה באופן המערבב רוחניות אפריקאית עם המוטיבים הנוצריים של הסרט, בהם עוד אדון. לעומתה, התאווי נעה בין הבעת ביטחון דרך הקול ברגעי השירה להופעה שברירית וחסרת ביטחון בדרך הדיבור בקטעי הדיאלוג, לפחות בחלקו הראשון. אפשר גם לציין את האנטר שפר כבעלת הופעה חשובה נוספת, בתור העוזרת של סם, תפקיד בלי הרבה זמן מסך, אך כזה בו השחקנית מצליחה לעשות דברים שונים מאוד הנדרשים ממנה בכל חלקי הסרט.

כבר מדקות הפתיחה, ברור כי הקשר בין השתיים כולל גם רכיבים לא-לוגיים, וטלפתיים. סם פותחת את הסרט בפנייה ישירה למאדר מרי שלא נמצאת לידה, בה היא מכנה אותה גידול סרטני. באותה נשימה, סם אומרת כי מאדר מרי רודפת אותה ולא חשובה בעיניה. היא חושבת עליה מדי יום, אבל כדבר זניח, והיא לא נותנת לחברה המפורסמת להגדיר אותה. סוג של סתירה פנימית, ואולי סם אומרת את המילים הללו גם לעצמה. על פניו, היא שומרת על מעמד והצלחה בתחום בו היא עובדת גם בלי שיתוף הפעולה עם מאדר מרי, המצליחה והמפורסמת ממנה. בפועל, מאדיר מרי היא חלק מן החיים שלה גם כהיעדר וגם ככוח הנמצא בתוכה. אולי כמו גידול או כמו רוח רפאים הרודפת אותה.

שתי המטאפורות הן למעשה חלק מן העלילה, משלב מוקדם בסרט שגם משחק בטריטוריה של סרטי רוחות. באופן פחות ישיר אך בהחלט קיים, גם סרטי ערפדים ועוד תתי-ז'אנרים של אימה, מגירוש שדים ועד דמיון לסרטי "אימה מוגבהת" אחרים מבית ההפקה של A24. אבל לא מדובר כאן בסרט אימה. מדובר בסרט על שתי נשים יוצרות והשאלה האם הם עוזרות או עוצרות אחת את השנייה והאם באמת אפשר להיפרד מאדם שהקרבה שנוצרה עימו חורגת מקרבה פיזית בלבד.

כמובן, זה גם סרט על כוכבת פופ והוא עתיר במוזיקת פופ שנראית כשילוב של הזמרות המצליחות ביותר במאה ה-21. זאת בין היתר בזכות כותבי השירים בסרט, צ'ארלי XCX וג'ק אנטונוף, כאשר גם FKA Twigs (זרדים לשעבר) תרמה שיר אחד, כאשר היא גם מופיעה בתפקיד אקספרסיבי יוצא דופן בסיקוונס זכור במיוחד בלב הסרט. זהו גם סרט על פופ כהערצה בעלת אלמנטים דתיים, כפי שעולה באופן ישיר מהשם של הזמרת, שהוא כמובן גם וריאציה על מדונה, כלומר הזמרת ששמה הוא כינוי נוסף לאותה דמות וכוכבת הפופ הבולטת בסוף המאה ה-20, עם הקצנה גדולה יותר לדימוי של הכוכבת כהמשך של האמונה הנוצרית. המראות השונים של מאדר מרי על הבמה כללו גם הילה על ראשה. ההופעות שלה שזורות לאורך הסרט ונראות כשילוב של מוטיבים שונים של נצרות וקדושה וטוהר באופן כללי יותר, לצד קטעי ריקוד ולבוש מרהיב שלעתים מייצר דואליות של מיניות לצד האלמנטים הדתיים.

הנצרות נוכחת בסרט גם דרך השם של הדמות הבולטת השנייה, סם אנסלם. שם המשפחה הוא הרמז לאנסלם מקנטרברי, נזיר ופילוסוף נוצרי מן המאה-11 וראשית המאה ה-12, קדוש נוצרי ובעל השפעה גדולה לא רק על התיאולוגיה, אלא גם על הפילוסופיה המערבית בכלל. אנסלם קידם את הלוגיקה הנוצרת ולמידה באמצעות הקשרים לוגיים, כמו בניסיונות שלו להוכיח באמצעים לוגיים את קיומו של האל. המפורסם ביותר זכה מאוחר יותר לכינוי "הטיעון האונטולוגי", על בסיס ההנחה כי האל הוא היצור הטוב ביותר שניתן לדמיין ומה שלא ניתן לדמיין יהיה אפילו טוב ממנו. זאת לצד ההנחה כי יצור מיטבי שקיים במציאות בהכרח יהיה טוב יותר מיצור שאינו קיים במציאות, אז הרי האל הטוב ביותר יהיה קיים במציאות ולכן מוכרח להיות אל בעולם (אבקש סליחה מתיאולוגים על רידוד אפשרי של הטיעון).

בהקשר של הסרט הזה, אפשר לראות את מאדר מרי כייצוג של האל, או הדבר הקרוב יותר לאל בסרט בו רק נשים מדברות וכמעט רק נשים נראות על המסך. לכן, הקשר של סם שכולל גם זעם וספק ניסיון לעקור או להרחיק את מאדר מרי יכול להיקרא גם כשאלה של אמונה, או גם כמשבר אמונה אחרי שמאדר מרי הממשית התגלתה לא כמאדר מרי הטובה ביותר האפשרית. ולו בגלל הנטישה הרבה לפני תחילת הסרט, או הבקשה לעזרה בשעת משבר בראשיתו. הסרט גם משחק על האלמנטים באמונה בישו, בעודו עוסק במי שחולקת שם עם אמו של ישו כמקבילה לישו עצמו. מאדר מרי, כמו סם, היא שילוב של אלוהות ופגמים אנושיים. האלוהות באה לידי ביטוי גם בעיסוק של הסרט ביצירה כאקט של השראה והקרבה עצמית, כאילו שתי הנשים במידה מסוימת מקריבות את עצמן בכל פעם שהן מבצעות את האמנות שלהם.

הדבר למשל ניכר בשוט ארוך בולט באמצע הסרט, שוט שמציג את מאדר מרי פעם אחר פעם עולה במדרגות לבמה כדי להופיע, ומיד יורדת מותשת אחרי ההופעה. החיבור בשוט מתמשך מדלג על האמצע (ההופעה עצמה) וממשיך לנוע, בעודה נראית שוב בתוך הפריים, מוכנה לעלות פעם נוספת. מן הסתם, זה שוט שמורכב מהרבה מאוד קאטים סמויים, בין היתר מכיוון שצבע השיער של מאדר מרי משתנה מבלונדיני לשחור בין העלייה לבמה לירידה ממנה. השוט הזה גם נותן דגש לחשיבות התלבושות בהופעה, בין היתר על ידי כך שצוות גדול מלביש ומפשיט אותה. רבות משרתות אותה, אולם דומה כי ההקרבה הגדולה היא בעיקר שלה וכל הופעה שוברת אותה והיא נדרשת לשחזר את הקורבן. זה נכון במיוחד אחרי אירוע עליו מדובר באמצע הסרט, בו ההופעה שלה הפכה לרדופה בידי כוח אחר.

את הכוח הזה מייצג בסרט הצבע אדום, צבע שהיא מבקשת שלא יהיה חלק מן השמלה החדשה. מול האדום החם, רבים מקטעי ההופעה בסרט מלווים בכחול קר, ההופך את ההופעה לסוג של חווית התעלות הדומה לנוכחות לא טבעית שמופיעה בפני קהל מעריץ. רק שהסרט מתמקד ביוצרות ולא בקהל. סם עצמה אומרת כי היא שומרת על רצף של אי האזנה למוזיקה של מאדר מרי (אם כי בשלב מאוחר נחשף כי היא בקיאה בכל הדיסקוגרפיה שלה), והיצירה בסרט קשורה לצבע האדום. אדום שהוא גם דם, גם בד, ספק רוח רפאים וספק הקשר המיסטי בין הנשים. דם הקשור גם בהקרבה עצמית ובסכנת מוות, אך גם ביצירת חיים ובהמשך הזרימה שלהם.

אחד מן הטריילרים לסרט כולל את הכיתוב "זה לא סיפור רוחות, זה לא סיפור אהבה", אולם כמו הדברים של סם על כך שמאדר מרי אינה חשובה עוד בחייה, אפשר לקחת גם את זה בערבון מוגבל כמשהו לא מהימן. ייתכן ומה שרודף את שתי הנשים לאורך כל הסרט היא הפנטום של סיפור אהבה ביניהן, שהסתיים והפך למרוחק אך הוא היה כה קרוב ולכן אינו תם. כל זה מודגש כבר בפתיחה. מה שלא מוסגר בשום שלב של הסרט הוא הטבע המדויק של מערכת היחסים כאשר היא הייתה קרובה. אהבה ושותפות הייתה שם, אבל זה לא בהכרח אומר שמערכת היחסים הייתה (או לא הייתה) רומנטית ומינית.

כמה קומפוזיציות בסרט כמעט ומציעות התקרבות לנשיקה או מגע מיני אחר, אבל ייתכן וזו רק אינטימיות "מקצועית" הקשורה ביצירת השמלה. אולי מה שמבוקש אינו השמלה בכלל. ומה שמוליך את המתח בסרט הוא לא רק מה יקרה, אלא גם מה מבקשות שתי הנשים – לחדש את הקשר, או לגדוע סופית את שאריות הרגש, מה שהפרידה הפיזית והשנים הרבות לא הצליחו לגדול לארוך השנים. וזה נכון גם לקשרים אנושיים אחרים, לא בהכרח כאלו הקשורים ליצירה, טלפתיה או כל אלמנט רוחני אחר שקיים בסרט.