״The Mastermind״, סקירה לסרט של קלי רייכארדט ב-MUBI

אחת הבמאיות שאני הכי אוהב בקולנוע האמריקאי במאה ה-21 היא קליי רייכארדט. היא גם במאית שהסרטים שלה לא מופצים מסחרית בישראל, בדרך קבע. כתוצאה מכך, כמעט ולא יצא לי לכתוב על הסרטים שלה באתר זה ולרוב מה שכן כתבתי היו טקסטים קצרים במהלך פסטיבלי קולנוע, דבר שמצריך שיפוט מהיר ומיידי. זה פחות או יותר ההפך מסוג החוויה שהמפגש עם הקולנוע של רייכארדט מייצר. לכן, היא בו זמנית במאית שזכתה כאן להרבה מקום של כבוד, אבל גם לא לדיון מעמיק דיו.

סרטה החדש ״The Mastermind״ דילג לחלוטין על הקרנות מסך גדול בישראל וזמין כעת לצפייה ביתית דרך אתר הסטרימינג האיכותי MUBI, האתר שמספק חווית צפייה ביתית עם אוצרות אמנותית של ממש. זו הזמנות להמליץ על הסרט, שנכון לעכשיו הוא כנראה לא אחד מן הסרטים של הבמאית שאני הכי אוהב, אם כי הצהרתי דברים דומים בעבר לגבי סרט שכעת אני יותר מעריך (על כך בסוף הטקסט). ובכל מקרה, כל סרט שלה הוא חוויה מיוחדת. ייתכן גם שבשני הסרטים האחרונים שלה עד כה, הבמאית מנסה לשלב גם אלמנטים של קולנוע מסחרי שבסגנון האישי שלה בצורה יותר בולטת. בסרט החדש הדבר עובד בצורה טובה וטבעית יותר, אף כי בסופו של דבר הסרט פונה לסגנון של הבמאית, שיכול לתסכל חלק מן הצופים ובאותה מידה לשנות את אופי ההסתכלות על קולנוע ועל החיים של צופים אחרים.

לפני הדיון ב״דה מאסטרמיינד״, אדון בקולנוע של רייכארדט בכללותו, דרך שלושה סיווגים הניתנים לקולנוע שלה: קולנוע איטי, מינימליזם וסרטי מסע. הקולנוע האיטי הפך לסיווג נוח אם כי מעט מכליל מדי לסרטי פסטיבלים מסוגים די מגוונים, הבוחנים את הסבלנות של הקהל בדרכים שונות. לתחושתי, אצל רייכארדט, האיטיות מעולם לא הייתה יעד, היא פשוט אינה פחד שקיים אצלה. השוטים בסרטיה לא ארוכים באופן חריג והסיפורים כוללים תמיד פעולות ודרמה, אך היא מדגישה יותר את הסביבה שמובילה לפעולה מאשר את הפעולה עצמה. במילים אחרות, הלבטים לפני קבלת הכרעה או חוסר היכולת לברוח מתחושת הפספוס אחרי כישלון קטן כגדול הם חלק מהותי מן החוויה האנושית, אך רוב יוצרי הקולנוע מדגלים על כך. לא רק מתוך שאיפה לפעולה ומהירות, אלא גם מתוך חשש שלא כל הקהל יבין. רייכארדט היא במאית שסומכת על הקהל שלה, בוטחת בו לייצר הקשרים לבד ואולי גם לפרש את המציאות בצורה שונה מן הפרשנות שלה, אבל מתוך הבנה שהוא יכול לראות משהו מעצמו בחוויה המתמשכת.

המינימליזם בקולנוע שלה נובע קודם כל מתוך הכרח של עבודה בתקציבים נמוכים, אבל היא הופכת אותו ליתרון. בדומה לבמאים כמו ברסון או אוזו, הדגש על רגעים קטנים ופשוטים לכאורה הופך למייצג של משהו גדול יותר, מבטים של שחקנים (ובניגוד לברסון רייכארדט עובדת בעיקר עם שחקנים מקצועיים) מלמדים על התרחשות שלא תמיד צריך להראות בפריים, וגם מאפשרים לקהל חופש לא רק לגבי הפרשנות, אלא גם לגבי הרגש. סרטים כמו "אושר ישן" (Old Joy) ובעיקר "ונדי ולוסי" (Wendy & Lucy) הם חוויה רגשית מסעירה וסוחפת בדרכה, אבל הסרט לא מכוון את הקהל לעבר המלודרמה או אומר לו כיצד להרגיש. הוא פורש בצורה מדודה את המצב הנפשי של הדמויות בתוך עלילה די פשוטה, עד שההבנה לגבי המצב של הגיבורים בחיים והאופן בו הם מוצאים קשר רגשי ורגעי שמחה לצד פספוס מתמשך וכישלונות חודר לאט ובאופן כובש.

האלמנט החשוב ביותר בקולנוע של רייכארדט הוא המסע. כמעט כל סרטיה כוללים מסע פיזי, אך לרוב זהו מסע מבולבל בו היעד חומק או משתנה והדמויות מוצאות עצמן אבודות במרחב, או בעיקר אבודות בתוך המרחב הנפשי שלהם, כאשר הסיבה בגללה יצאו למסע השתנתה, והן מבינות כי משהו אחר חסר בעולמן. בין אם צורך הישרדותי בסיסי ובין אם משהו רוחני ומופשט. לא מדובר בהכרח בסתירה בסרטים של רייכארדט: מסע להשגת עבודה או מקום מחייה הוא גם מסע למציאות משמעות, קשר חברתי כלשהו או יכולת של הדמות להבין מה מגדיר אותה. הדמויות שלה לרוב רוצות להתחבר רגשית לאחרים, אבל רבות מהן לא מסוגלות לומר בקול רם את הרגשות שלהם. הדבר ששולח אותן עמוק יותר לעבר מסע פנימי שלא מגיע ליעד, שהוא לפעמים יעד פיזי, אבל לעתים קרובות יותר יכולת לחלוק את החיים והרגשות עם מישהו אחר, גם אם לפרק זמן מוגבל.

בתוך העולם הזה, יש מקום לשינוי אצל הדמויות גם אם המסע שלהן נותר סטטי. ויש מקום לשינוי בקולנוע של רייכארדט, שכל הזמן גם בוחנת היבטים חדשים ביצירה שלה. לדוגמה, ״דה מאסטרמיינד״ כולל שימוש מוגבר במוזיקת ג'ז לא דיאגטית שהלחין רוב מזורק, שמעניקה לסרט היבט קצבי מהיר, ששונה או אף סותר חלק מן הסרטים הקודמים שלה. כמו בסרטה הקודם, "לקראת תערוכה", היא עוסקת באמנות פלסטית ובמלאכת הפירוש של אמנות בכלל. על פניו, הסרט החדש הוא סרט פשע שיכול היה להיות מותחן, אם כי מה שמעניין את הבמאית הוא המתח הפנימי. הסרט הוא סוג של שילוב בין סרט פעולה למסע מופשט ומהורהר, סוג של מפגש שלא הולך עד הסוף בתור קולנוע מסחרי וגם לא מקצין בכיוון של קולנוע אמנותי. דווקא החיבור הזה יוצר שילוב מעניין שבסופו של דבר יש בו ערך מוסף וגם דיון על קולנוע.

אני לא בטוח שהמונח Mastermind מתרגם בצורה ישירה לעברית. הוא שילוב של "מוח על" ו"מי שמאחורי המבצע המורכב". בכל מקרה, לגבי הדמות הראשית בסרט הכותרת היא בו זמנית אירונית ומדויקת. ג'יימס בליין מוני, או ג'יי בי בקיצור (ג'וש אוקונור), הוא אדם שמצוי בשפל מבחינה מקצועית. הוא מובטל ובעיקר מטפל בילדים בעוד אשתו, טרי (אלנה חיים), עובדת. הבעיה היא שהסרט מתרחש בשנת 1970 וג'יי בי מעט מבוגר יותר מהדור של ההיפים. ייתכן שהוא עדיין שרוי בתפיסה מגדרית בה לא נוח לו לחיות על חשבונה של אשתו, אף כי ניכר שהיא אוהבת ותומכת, גם אם בדרך שקטה.

בעיקר, ג'יי בי ציפה מעצמו ליותר. הוא גדל בבית בורגני עשיר למדי, עם אב שופט (ביל קמפ) ואם שהיא אשת חברה (הופ דיוויס)' שניכר כי היא תורמת לצדקה וחברה בכל ארגוני התרבות בעיירה המקומית, כולל מוזיאון האמנות הקטן. לג'יי בי יש גב מן המשפחה, אבל הוא סבור כי הוא חכם מהם ונועד לגדולה. הוריו תומכים במוזיאון, אבל לא מבינים באמנות מודרנית. הם מספרים לו על חבר בן גילו שהשיג עבודה כארכיטקט, וג'יי בי סבור כי הוא יכול לעשות אותה בעצמו. אבל הוא לא יתפשר על משהו פשוט כל כך. כולם רואים בו את הצדדים החכמים יותר, אבל במידה רבה גם את הפגמים באישיות ואת המקומות בו הוא, כמו כל אדם, יכול להיות גם די אידיוט.

זה מוביל אותו לתכנון שוד אמנות, בתור מוח העל שלא רק עושה תחקיר כיצד לשדוד את המוזיאון, אלא גם מבין את הערך האמנותי של הציורים שהוא שואף לגנוב. מדובר בכמה ציורים של ארתור דאב, צייר אמריקאי פורץ דרך מראשית המאה ה-20 שהציורים שלו שווים הרבה כסף, אבל בו בזמן החדר שלהם במוזיאון הוא זה בו הקהל "הפשוט" לא מעביר הרבה זמן, אולי כי הם ציורים מופשטים. כאלו שהמבקרים אוהבים, אבל לא כל הקהל מתחבר אליהם. בהחלט ניתן לייצר גם הקבלה לסרטים של רייכארדט, אם כי כאמור הפעם היא פונה גם לחדרים אחרים במוזיאון. חצי השעה הראשונה של הסרט מתנהלת כמו סרט שוד מוקפד, בו ג'יי בי מתכנן לפרטי פרטים כיצד לגנוב את הציורים במהירות ובעזרת שותפיו ולמכור אותם. רק שההבנה שלו בציור מופשט משולבת גם בחוסר ההבנה שלו באופן בו דברים מתרחשים בעולם הקונקרטי, או הצורך שלו להסתמך על שותפים לפשע. אחד מהם מבריז, האחר מתגלה כאלים מדי וזה פתח לשורה של תסבכות.

מעבר לדברים הבלתי-צפויים, מה שמפיל את הגיבור הם דברים שלא בהכרח קשורים לשוד וקשורים לדברים שכן יש לו בחייו. הוא חולם על יותר מסתם חיים כאיש משפחה בורגני, אבל לא שם לב כי יש לו קשרים מתגמלים וגם חובות בתור איש משפחה בורגני. למעשה, האתגר הגדול ביום של השוד הוא הצורך לשמור על הילדים שחשב כי יהיו בבית הספר. האתגר הגדול מעבר לשוד הוא להבין כי השותפים שלו לתא המשפחתי חשובים יותר מן השותפים שלו לשוד, או מן האנשים עמם למד אמנות בעבר. יחד עם זאת, ייתכן וכל זאת הפרשנות שלי. התסריט, שבאופן נדיר רייכארדט כתבה לבדה מבלי להסתמך על סיפורים קודמים או על השותף הרגיל ליצירה, ג'ון ריימונד, מותיר את ג'יי בי מעט מסתורי. הוא לא מרבה לדבר על עצמו, רק מרבה לפעול, בצורה שהיא בו זמנית מוקפדת ומתוכננת היטב עד לפרטים הקטנים וגם תמימה וחסרת אחריות. זה נכון גם לגבי ההתנהלות שלו במוזיאון וגם למשימה פשוטה יותר כמו הורדת הילדים בבית הספר.

כל זה בחלק הראשון של הסרט, בו הוא לכאורה המוח שמתכנן את המבצע המוצלח. בחצי השני של הסרט, הוא מצוי בסוג של מסע, מבלי שהוא סגור על היעד וכאשר מטרת העל שלו חומקת ממנו. הוא לא רוצה להיתפס, אבל לא רק בידי החוק – גם בידי החיים הבורגנים בהם הוא לא מוכן להסתפק, למרות שהם ככל הנראה הרבה פחות חד-מימדיים ממה שהוא חשב. גם אם ציפה ליותר בחיים וגם אם בני המשפחה שלו לא חולקים עמו את העומק האינטלקטואלי שהוא סבור שיש לו. אם כי גם זה בערבון מוגבל.

כתבתי כבר על השימוש במוזיקה. אכן, לפרקים מוזיקת הג'ז המעניקה לסרט קצב מהיר יותר, שהופך את קטעי השוד לסוג של משהו הקרוב לקולנוע מרהיב ומהנה. המוזיקה גם מדגישה את הסתירה בין התכנון מראש של הגיבור לבין הבלאגן המתרחש בפועל. היבט נוסף של המוזיקה הוא החלקים הרבים והארוכים בהם היא נעדרת מן הסרט, במקומות בהם רוב הבמאים היו מכנסים אותה. במקומות בהם גיי בי ניצב בפני הכרעה או שוקע בכישלון של עצמו, המוזיקה לא שם על מנת להסיח את הדעת של הקהל מכך כי משהו בגיבור נותר תקוע, גם כאשר הוא בתנועה.

ההופעה של אוקונור מעבירה היטב את הדואליות של הגיבור, בדגש על הפער בין מה שהוא רוצה לשדר לעולם ומה שהוא מרגיש בפנים. ג'יי בי שואף להראות מצב בו הוא תמיד בשליטה והכל מתנהל על פי התכנון שלו, גם כאשר הוא מאלתר. בפועל, אין לו מושג מה הוא עושה – לא רק כאשר הוא מבצע פשע או בורח מהחוק, גם כאשר הוא מנהל שיחה עם אשתו או הוריו. הוא מבין באמנות מופשטת וחש גאווה כשלרגע קל הוא מביט על האמנות הגנובה בקיר הסלון שלו, אבל היכולת לחיות בעולם חמקה ממנו. הסרט מתרחש כאמור ב-1970, רגע של שינוי בתרבות האמריקאית. ג'יי בי לא מבין את רחשי הדור הצעיר, כפי שהוא חש מנותק מדור ההורים. הוריו מייצגים את את הסדר והשלטון במדינה, עקב המקצוע של אביו.

כמו כל סרט תקופתי, השיבה לעבר באה גם על מנת לדבר על ההווה, מה שמודגש בין היתר בסיום. בלי לחשוף אותו, אציין שהוא גם יותר אבסורדי וגם יותר פוליטי משאר הסרט, בעוד בפועל הוא גם מבטא באופן סופי את האופי של הדמות הראשית, גיבור שלפרקים נראה עלוב מדי אפילו על מנת להיות אנטי-גיבור. בהקשר הפוליטי ניתן גם לציין כי הסרט של הבמאית שהכי מזכיר את הסרט הנוכחי מבחינת מבנה עלילה הוא "מהלכי לילה" (Night Moves) , אלא ששם מדובר בפושע המחובר למתרחש ומבצע את הפעילות שלו לכאורה למען אקטיבזם סביבתי.
סרט זה, שאני כיום אוהב אותו הרבה יותר מאשר אחרי הצפייה הראשונה בפסטיבל ירושלים 2014, זמין גם הוא לצפייה בשירות הסטרימינג של MUBI, מה שמאפשר סוג של דאבל פיצ'ר – סרטי פשע נוסח רייכארדט, כלומר סרטים שהיו יכולים להיות מותחן, אבל פנו להיות משהו שמרתק בצורה שונה. עוד בשירות אפשר לצפות גם בשני סרטיה הארוכים הראשונים,  מהם אני ממליץ במיוחד על "אושר ישן" שכבר הוזכר, אול הסרט הכי מינימלסטי ומזוקק של הבמאית. זה סרט שספק עם הוא המקום הכי טוב להתחיל בו את ההיכרות עבור כל צופה, אבל ייתכן שהוא עודנו השיא.