״המנט״ (Hamnet), סקירה

לכתוב זה לא דבר פשוט. פעמים רבות, המכשול הוא מאיפה להתחיל. הסרט החדש ״המנט״ (Hamnet) מציב בפני בעיה בתחום הזה, שכן במהלך המחשבה עליו עלו אצלי יותר מדי גורמים שנראו לי כמקום הראוי לפתוח את הסקירה אודות הסרט המדובר הזה.

מכווין שנגעתי בכתיבה, אולי כדאי לפתוח עם וויליאם שייקספיר, אדם שלא ידוע הרבה על חייו אבל פחות או יותר מוסכם שהוא היה די טוב בכתיבה. או לפחות, המחזות והשירים המיוחסים לו הם ממש טובים והוא כנראה כתב אותם, אם כי תיאוריות חדשות וישנות לגבי קרדיט אפשרי לבן אדם אחר שבות ועולות. אחד מן הדברים שיודעים לגביו נובעים ממסמכים אישיים רשמיים, כלומר לידה, מוות, נישואים והולדת ילדים. לפיהם, הוא התחתן עם אישה בשם אן התוואי ולזוג נולדו שלושה ילדים – הבנות סוזנה וג'ודית והבן המנט, תאום של ג'ודית שנפטר בגיל 11. כל השאר רק השערות, מה שמוביל ללא מעט יצירות בדויות בז'אנרים שונים על החיים הפרטיים של שייקספיר, המפורסמת בהם עד כה היא "שייקספיר מאוהב". כל היצירות הללו, כולל הסרט הנוכחי, בדויות לחלוטין ומבוססות במקרה הטוב על תיאוריות חלקיות שהמחברים לוקחים מהם את מה שהם רוצים.

הסופרת מגי או'פארל כתבה את הספר עליו מתבסס הסרט, סוג של השערה לגבי חייו הפרטיים של שייקספיר סביב נישואיו, הולדת ילדיו וכתיבת המחזה המפורסם "המלט", שעלה כמה שנים אחרי מות בנו של שייקספיר. בכותרת הפתיחה שבראשית הסרט נכתב כי במאה ה-16 באזור בו חי שייקספיר, השמות המנט והמלט היו וריאציות על אותו שם, ולמעשה התייחסו אליהם כאל שם אחד. אין שום הוכחה שזה היה המצב, אבל זה נוח לספר ולסרט. שמות דומים אכן היו עניין באותו תקופה, כפי שניתן לראות בשם בו בוחרת הסופרת להשתמש לאשתו של שייקספיר. ברוב המסמכים שמה הוא אן התוואי, אבל בצוואה של אביה היא מוזכרת בשם אגנס, או כפי שמבטאים אותו בסרט, אנייס. וזו סיבה מספיק טובה על מנת שלא נשתמש בשם של שחקנית הוליוודית מוכרת בימינו לסיפור סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17, בה הוצג המחזה "המלט" לראשונה.

זה לגמרי בסדר לייצר היסטוריה בדויה על אנשים שמתו כבר מאות שנים וזה מה שהסרט עושה, תוך שילוב של דברים שיכלו להתרחש ודברים שאין כל רמז היסטורי לכך שאכן התרחשו, כמו היותה של אשתו של שייקספיר צאצאית למשפחה בה לנשים יש יכולת ניבוא על-טבעיות בעזרת רוחניות לא-נוצרית. אגב, על כתיבת המחזה "המלט" כן יש ידע מסוים, שנובע מכך שהוא, כמו רוב המחזות של שייקספיר, מבוסס על טקסטים קודמים ואין בו בהכרח רכיבים אוטוביוגרפיים. הוא מבוסס על מספר מיתוסים וסיפורים דומים, מיתוס סקנדינבי וככל הנראה גם מחזה בשם דומה שהוצג קצת יותר מעשור לפני הבכורה של "המלט", מחזה שיש מחולקת לגבי המחבר שלו ואולי הוא נכתב בידי שייקספיר עצמו, כאשר בנו המנט היה פעוט וחי.

אבל אולי כדי להתחיל שוב והפעם עם הבמאית של הסרט, קלואי ז'או, יוצרת שאת גוף היצירה שלה אני מכיר טוב יותר זה של הסופרת או'פארל, ששיתפה עם ז'או פעולה בכתיבת התסריט שהוא עיבוד לספרה. ז'או החלה את דרכה בקולנוע העצמאי מאוד עם שני סרטים פיוטיים על צדדים פחות ידועים בארה"ב, ״שירים שלמדתי מהאחים שלי״ על ילידים אמריקאים ו״הרוכב״ על רוכב רודיאו שמתמודד עם פציעה שהופכת כל השתתפות בספורט שהוא מרכז חייו למסכן חיים. שני הסרטים הללו שילבו עבודה עם שחקנים לא מצקועיים ושחזור אירועים שקרו במציאות, אך השפה הקולנועית שלהם הייתה פיוטית לא פחות משהייתה ריאליסטית. הסרטים עסקו גם בחיבור לאיתני הטבע וגם בחשיפת עולמם הפנימי של הגיבורים באופן החותר תחת דעות קדומות.
פריצת הדרך של ז'או עם ״ארץ נוודים״ זיכתה אותה בפרס האוסקר והייתה גרסה מעודנת יותר של השפה הקולנועית שלה, עם שילוב של סצנות בהם לא מתרחש הרבה וקווי עלילה מלודרמטיים אפקטיביים לפרקים, כמו גם שילוב של שחקנים לא-מקצועיים עם שחקנים מוכרים כמו פרנסס מקדורמנד. סרטה הבא של ז'או, "נצחיים", היה כניסה ללב המיינסטרים עם סרט קומיקס, או לפחות ניסיון לכך. מדובר בסרט שלמרות כמו דברים מעניינים זכור ככישלון, הן עבורה והן  עבור חברת ההפקה של מארוול.

"המנט" עבורה הוא עוד פרויקט שקרוב יותר למיינסטרים מאשר לסרטיה המוקדמים, גם אם יש ניסיון לשלב בין הרגישות שלה כבמאית והיכולת שלה ללכוד חיבור רוחני לסביבה. הבעיה בתסריט היא שהחיבור הזה משולב עם עלילה מלודרמטית שמנסה להיות סוחט דמעות. לפעמים היא גם מצליחה בכך, אך החיבור הזה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הניסיון לבנות את דמותה של גיבורת הסרט כמי שמחוברת לטבע ולמורשת המשפחתית המיסטית שלה יותר מאשר לציביליזציה הנוצרית בה היא חיה. בכל מקרה, ז'או לא ממש יכלה לשחזר את הקסם של שלושת סרטיה הראשונים, שתמיד היו מבוססים על מפגש בינה לבין הסביבה אותה היא מתארת ובעיקר האנשים האמיתיים שחיים בה ואורח החיים שלהם. בסרט הזה, היא לא באמת יכולה לדעת איך אנשים חיו במאה ה-16, מה הייתה התפיסה הרוחנית שלהם וכיצד הם התמודדו עם הכאב.

היא נותרה עם המלודרמה ועם התפתחות עלילה, שני רכיבים שלא היו הצדדים החזקים בקולנוע של ז'או עד כה, אולם העבודה שלה איתם בסרט הנוכחי היא סבירה. "המנט" הוא סרט שאני מחלק לשלושה חלקים שונים. הראשון הוא סוג של סרט רומנטי על התאהבות, השני והארוך ביותר מתאר שגרת חיים של אם צעירה שבעלה נמצא מחוץ לבית לפרקי זמן ארוכים, ועל החלק השלישי אכתוב עוד מעט.

החלק הראשון לא מייצר יותר מדי רגעים זכירים בעיניי והוא סובל מכך שהדיאלוגים בו סבירים אבל לא מבריקים או שנונים, מה שמציב אותו בנחיתות עם זיכרון "שייקספיר מאוהב", סרט לא מושלם אבל לפחות היו בו דיאלוגים של המחזאי טום סטופארד, הכי קרוב לשייקספיר-אירוני שניתן היה להשיג בסוף המאה ה-20. הרגעים היחידים בהם "המנט" מציג כתיבה בולטת הם בציטוטים ישירים של שייקספיר.

החלק השני נע בין מספר סצנות קצרות המתארות שגרה לסצנות דרמטיות סוערות וארוכות, סצנות שיגמרו לחלק מן הקהל לבכות ולהתרגש ולאחרים לחוש את הזיוף שבהן. הלב של החלק השני הוא מוקד המכירה של הספר והסרט, חלק מן המגמה להצגה אלטרנטיבית של אירועים היסטוריים מזווית ראייה נשית. במקום ביוגרפיה של המחזאי, מבט על החיים שלא נרשמו בדפי ההיסטוריה, החיים של הנשים בתקופה שהן במקרה לא היו מלכת אנגליה, בתוספת אורח חיים דתי המבוסס על אמונה פרה-נוצרית שנעלם גם הוא. כל זה בשילוב עם מלודרמה על אובדן ספציפי והקושי לחיות ולשרוד בעולם בתנאי המחייה בתקופה.

אני מצאתי את הסצנות הדרמטיות הארוכות אפקטיביות באופן יחסי, בעיקר בזכות השחקניות. בעיקר אמילי ווטסון הותיקה. בתור אמא של שייקספיר היא עוצרת את הרגשות שלה אך מעבירה נחישות וכאב. מולה, ג'סי באקלי בתור אנייס, אישה יצרית יותר אותה מגלמת השחקנית לאורך כל הסרט בעוצמה רגשית של 11 מתוך 10 לפחות. איכשהו, ההופעה המוקצנת הזאת הייתה עבורי יותר טבעית ואחידה מחלק מן התפקידים האחרים של באקלי. אם אנחנו כבר דנים בשחקנים, פול מסקל בתור שייקספיר הוא ליהוק שלא לגמרי עבד עבורי. מסקל הוא שחקן שלפעמים מצטיין ולפעמים מרגיש מלאכותי באופן שפוגע בסרט. כאשר הוא מכוון להופעה מינימליסטית יחסית, כמו ב"אחרי השמש", הוא שובר לב. כאשר הוא מתאמץ להביע רגשות כמו ב"גלדיאטור 2" הוא נטל על הסרט. ההופעה שלו הפעם כוללת רגעים מוצלחים, אבל נוטה לפרקים לכיוון ההגזמה שמוציאה החוצה מן החוויה. ז'או כן מחלצת הופעות טובות מן הילדים בסרט, בעיקר ג'ייקובי ג'ופ בתור המנט, כאשר גם אחיו הגדול והמפורסם יותר, נואה ג'ופ, מופיע בסרט בתפקיד חשוב בחלקו האחרון.

בשלושת סרטיה הראשונים, חלק מן היופי נבע משיתוף הפעולה בין ז'או לצלם ג'ושוע ג'יימס ריצ'ארדס, שלכד היטב אור טבעי ומקומם של אנשים בתוך המרחבים הגדולים. בסרט זה ז'או עובדת עם צלם גדול נוסף, לוקאס ז'אל הפולני, צלם שבכמה מסרטיו, כולל בסרט הזה, יוצר יופי לגובה יותר מאשר לרוחב, מה שהופך את הסרט לסרט מעט קלסטרופובי, ניגוד מעניין לסרטים המוקדמים. הבדל נוסף בין הסרט לבין הראשונים של הבמאית הוא בפסקול של מקס ריכטר, פסקול מודגש מאוד המכוון את הקהל כיצד להרגיש ומעצים את הדרמה באופן שהוא אפקטיבי, אבל מעט צעקני בחלק מן הסצנות. בעיקר כאשר הוא משולב בעריכה מוגברת שמנסה לשבור את הריאליזם לטובת ביטוי למצב רגשי.

הגיע הזמן לשוב לפתיחות האפשריות, אחת אחרונה. כי בתקופה זו של השנה, אפשר לפתוח עם הנוכחות בטקסי פרסים ובעיקר בטקס האוסקר, כאשר "המנט" זוכה לשמונה מועמדויות, כולל לפרס הסרט הטוב ביותר. בנוסף, הוא נתפס כפייבוריט בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. הילת הפרסים מוסיפה למערך הציפיות מהסרט והיא מובנת. במידה רבה, "המנט" הוא הדבר הכי קרוב מבין המועמדים השנה לסרט אוסקרים קלאסי כפי שהוא היה במהלך המאה ה-20. כלומר, סרט היסטורי דובר אנגלית שפועל בעיקר על בלוטות הרגש של הצופה, תוך תחושה כי רמת הביצוע הטכני גבוהה בכל המחלקות. גם אם, כפי שאמרתי, לעתים יש הגזמה במשחק, בשימוש בעריכה או במוזיקה.

הצד הפיקנטי בהקשר של האוסקר הוא שאחד ממפיקי הסרט הוא סטיבן ספילברג, במאי שסרטו "להציל את טוראי ראיין" הפסיד את הפרס, לאכזבת רבים, לאותו "שייקספיר מאוהב" וכעת הוא עשוי לזכות על סרט אחר שהוא פנטזיה על החיים הפרטיים של שייקספיר. הנוכחות של ספילברג בצוות ההפקה, לצד זוכה האוסקר סם מנדז, מראה כי זה אכן סרט שחשב גם על הפרסים כמקדם מכירות מן הרגע הראשון. זה לא בהכרח נכתב לגנות הסרט, רק תזכורת לכך כי הפרס מצביע על מעמד בתעשייה והערכה בקרב יוצרים אחרים, כולל כבוד ליוצרים ותיקים ומוערכים.

לסיום, מה שהיה כמעט עד הרגע האחרון הדרך בה רציתי לפתוח את הסקירה, כי זה הדבר המהותי יותר. מה שצריך להיות השורה התחתונה ובסופו של דבר הסיבה שאני חיובי כלפי הסרט וממליץ לצפות בו, חרף הסתייגות שפירטתי לעיל וריבוי הפגמים שיש בו. החלק האחרון של הסרט עוסק בתיאטרון עצמו ובמפגש בין הכאב של החיים ולתיאטרון ואמנות בכלל. החלק הזה נחווה ברובו גם דרך העיניים של אנייס, אבל הוא קצת חותר לדעתי נגד החלק השני. זאת משום שהוא חוזר להדגיש את יצירת האמנות החשובה שההיסטוריה כן זוכרת, ולאו דווקא את העולם הנשי שהודחק ונמחק. אפשר להיות ציני גם כלפי החלק הזה, אבל אני חושב שהוא יוצר דימוי יפה של המפגש בין האמנות לחיים ואני לא יכול להכחיש כי בכיתי בו. זה לא מקרה של סוף טוב שמחפה על כל המקומות בהם הסרט פספס במעט, אבל כן מקרה של סוף שלדעתי מצדיק את ההמלצה על הסרט. גם אם עדיף לא בהכרח לצפות לבכות בו (זה עניין אישי) או לטעון כי הוא אחד מן הסרטים הכי טובים או מקוריים של השנה.