״מרשעת: חלק 2״ (Wicked: For Good), סקירה

השיווק של הסרט "מרשעת" (Wicked) מהשנה שעברה קצת ניסה להסתיר את העובדה שהמחזה המצליח שיצרו ויני הולצמן וסטיבן שוורץ פוצל לשני סרטים. הפיצול תוכנן מראש ושני הסרטים צולמו ברצף, משמע אם הצוות הסיק מסקנות מן התגובות החיוביות בסך הכל, הם השפיעו רק על שלבי הפוסט. לכן, אין זה פלא כי "מרשעת: חלק 2" (באנגלית הכותרת Wicked: For Good היא מעט יותר ייחודית) לא נראה שונה מאוד מן הסרט הראשון. הוא סוג של מערכה שנייה אחרי יציאה להפסקה לאורך שנה, בה היה גם ניתן לחשוב עוד קצת על הסרט.

הסרטים לא בדיוק באותה רמה. אני מעדיף את החלק הראשון, אבל הרבה מן הדברים נותרו די דומים. המחשבות שלי לגבי הסרטים בכלל השתנו עם הזמן, או שיש גם דברים ספציפיים להבדלים בין המערכות, כלומר הסרטים. לכן, בנוסף לקישור לסקירה שפרסמתי לפני שנה, אני אחזור למשפטים שכתבתי בה ואבדוק איך הם עובדים במערכה השנייה, כלומר בסרט השני. כמו כן, סקירה מלאה על תולדות המחזמר, על פי ספר שהוא המשך לספר אחר אבל אולי יותר לסרט שנצרב בתודעה – את זה לא אעשה שוב. גם לא ממש אגע בפרטי עלילה שהם ספוילרים, מעבר לכך כי אנו בעולם של ״הקוסם מארץ עוץ״ וחוזרים לסיפור של שתי הגיבורות, אלפבה וגלינדה, אבל כ-12 שנה אחרי אירועי הסרט הקודם.

"את הדברים המרכזיים בהעברת חומר הגלם מן הבמה לקולנוע הסרט עושה היטב. בראש ובראשונה, ליהוק מוצלח"

הליהוק נותר הקלף המרכזי של הסרט, אם כי אולי קצת פחות בחלק השני. אריאנה גרנדה עדיין מקסימה בתפקיד גלינדה ובעיקר קולעת היטב לטון הדו-משמעי בו עליה לומר חלק מן הטקסטים, בעיקר בחלק השני שדורש ממנה יותר הבעה של מספר דברים במקביל – להגיד משהו אחד במילים אבל לשחק גם אמונה במשהו שונה או סותר, והבעת ספק פנימי בשני הרבדים. סינתיה אריבו, בתפקיד הראשי כאלפבה, היא עדיין זמרת על ושחקנית נהדרת, אבל להרגשתי יש לה קצת פחות רגעים מרשימים באמת של משחק בחלק השני, אחרי השיא של המהפך הפנימי והשיר הכי מוכר בסוף הסרט הראשון. דמותה עדיין עוברת שינוי בסרט ויש לה כמה שירים בראשם שני דואטים נהדרים.

"שחקן המשנה שהכי גונב את ההצגה הוא מי שנמצא ברקע בתור הקוסם, ג'ף גולדבלום – שחקן שתמיד כיף לראות אבל בשלב זה של הקריירה כבר לא מסוגל להיבלע לגמרי בתוך התפקיד"

אולי לא לגמרי, אבל בסרט השני יש לגולדבלום קצת יותר מה לעשות והוא קצת נותן מעצמו קצת יותר מקסם אישי שבולט מעט יותר. המצטיין של צוות המשנה הוא ג'ונתן ביילי בתור הנסיך פיירו והוא אכן טוב מאוד, אם כי אני פחות מתלהב ממנו מאחרים. מישל יאו היא עדין מישל יאו והתפקיד שלה בסרטים האלו (מאדאם מוריבל) הוא שילוב של משהו שעל פניו יושב מצויין על חלק מן הכישורים שלה, אבל גם לא לגמרי מתאים כי לא ממש מצאו איך לשלב את הקול שלה בסגנון השירה המגובש יותר של שאר השחקנים. כולל גולדבלום שהשירה שלו היא לא בדיוק של מיוזקל אבל עדיין עובדת עם הדמות. מריסה בוד, בתור אחותה של אלפבה מקבלת תפקיד קצת יותר עסיסי מן הסרט וזו הזמנות לחפות על כך שלא הזכרתי אותה בסקירה הקודמת. לעומתה, איתן סלייטר מעט יותר נוקשה ולא מספיק מגוון בתפקיד בוק.

"כבמאי, ג'ון מ. צ'ו בהחלט עושה שימוש בכלים שרק הקולנוע מאפשר כגון מגוון זוויות צילום בנאמברים מוזיקליים דמויי וידאו-קליפ, ושילוב בין אפקטים פרקטיים לעושר הדיגיטלי"

אולי צריך להרחיב מעט יותר על הבמאי, שהוא גם מקור לתלונות כלפי הסרט הראשון. ג'ון מ. צ'ו הוא במאי שיודע מה קולנוע יכול לעשות שאי אפשר בתיאטרון ומאידך לא משתולל יותר מדי ובעיקר דומה כי לא רוצה לקחת את תשומת הלב לעצמו. משמע, שני הסרטים לא משתוללים עם העיצוב ואף כי ארץ עוץ היא מקום צבעוני מאוד, הסרטים לא ממש מנצלים את הסוף את היכולת להפוך אותה למשהו ריאליסטי יותר. בכלל, הן החלקים המאורים והן החלקים החשוכים בעיצוב מצמצמים את השימוש בניגודים, מה שבסופו של דבר מוביל לכך כי הסרט לא נראה מרהיב. זוהי החלטה מודעת לעצמה, שנותנת את הדגש למחזה גם דרך האמצעים הקולנועיים ולא יוצאת מגדרה. מצד אחד, ניתן לדמיין מה במאי כמו סם ריימי היה עושה עם העיצוב ועבודות המצלמה בעיבוד למחזה הזה. מאידך, קיבלנו כבר סרט ארץ עוץ שלו, שנראה יותר ייחודי אבל היה הרבה פחות מבדר.

"התסריט, אותו הולצמן עיבדה מן המחזה שלה ביחד עם דיינה פוקס, חוזר לקטעים מן הספר שלא נכללו בהצגה וגם לוקח את הזמן שלו ומרחיב הרבה דברים במערכה הראשונה… אבל זה גם הופך את החלק הראשון של הסרט לאיטי מדי, ביצירה שתפקידה בעיקר לספק הנאה"

הכוונה שלי הייתה לחלק הראשון של הסרט הראשון, לא לסרט הראשון במלואו. גם בסרט השני, הפתיחה היא החלק הבעייתי יותר אבל דווקא מסיבה אחרת: הפעם הקצב מרגיש מהיר מדי, או גדוש יותר בעלילה שאינה בהכרח הצד החזק של היצירה. בעייה נוספת, שקשורה אולי גם בטעם האישי שלי, היא שהשירים הטובים יותר ב"מרשעת: חלק 2" מרוכזים קרוב לסיום, מה מאפשר גם לסרט השני לסיים בתחושה של שיא כמו הסרט הראשון, אבל הוא עושה זאת אחרי פתיחה שיש בה כמה רגעים צורמים.

"המסר העיקרי של היצירה: המציאות אינה כל כך גסה ואנשים לא נולדים מרושעים, כפי שאינם יכולים להיות טובים כל הזמן. מסר אפקטיבי יותר ומרגש יותר נוגע למצב הנפשי של חריגות, אשר גם מוביל לאמפתיה כלפי חריגים אחרים, אבל מייצר מצב של בדידות תמידית נוגעת ללב"

שני הסרטים צולמו לפני שהיוצרים ידעו כי טראמפ ישוב להיות הנשיא; המחזמר הבימתי הוצג לראשונה בשנת 2003 והספר ראה אור בשנות התשעים. כל זאת לא אומר כי הסרט לא מגיב להלך הרוח הפוליטי בעולם ובארה"ב בכלל. זה תמיד היה גם משל נגד פשיזם, כפי שהוא בא לידי ביטוי דרך ביטול החלוקה לטובים ורעים בצורה חד משמעית בספרות, גם אם בסופו של דבר בסרט הזה יש נבלים, שהם לא בהכרח אלו הזוכות לכינוי מרשעת. הסרט לא מעודן במסרים שלו, אבל זה לא מונע ממנו להיות שנון פה ושם בסאטירה ובעיקר לא בא על חשבון הבידור. האם סרט גם יתרום לכך כי השיח הפוליטי יהיה פחות ארסי ומקטב, או יפחית את השנאה לזרים? לא. אבל זה המקום בו הסרט נמצא מבחינה פוליטית והוא לא מתכוון להתנצל על כך. כפי שהוא גם לא יתנצל שהוא לא מהסס לא להתמסר עד הסוף לרובד הפוליטי כי קהל רוכשי הכרטיסים מגיע משלל העמדות.

שירים חדשים!

בעוד הסרט הקודם התבסס על שירי הגרסה הבימתית, בסרט החדש אנחנו מקבלים שני שירים מקוריים חדשים לגמרי, מה שלא רק מוסיף עוד נפח לסרט אלא גם יוסיף אותו לקרב באוסקר, כנראה מול ציידות השדים של הקיי-פופ ומשהו של דיאן וורן. השיר החדש הראשון, אותו מבצעת אריבו, קשור לאחד מן המשפטים הכי ידועים מהסרט "הקוסם מארץ עוץ" הקלאסי וטוען אותו במשמעויות נוספות – ״No Place Like Home״. רק חבל שהוא לא שיר טוב במיוחד, לפחות לא לפי ההתרשמות הראשונית שלי. השיר השני, שמבצעת גרנדה ונקרא ״The Girl in the Bubble״, טוב בהרבה והוא חלק מן הרצף המוזיקלי המוצלח יותר של סוף הסרט.

סיכום

בסופו של דבר, אני סבור כי ההחלטה לפצל את הסרט לשניים הוכיחה את עצמה ולא רק כלכלית. ניתן היה לקצר את המחזה במקום להאריך אותו, אבל התוצאה לא הייתה מספקת את המעריצים ולא מאפשרת לשחקניות את מלוא המקום להביע את היכולות שלהן. זה בסופו של דבר מה שמושך את הקהל לסרט. שני הסרטים לא מושלמים, ולא מהודקים או מעמיקים, אבל יש בהם משהו אלגנטי. הם כנראה לא יגרמו למי שנרתע ממחזות זמר לשנות את דעתו, אבל יעשו את העבודה עבור המעריצים, שרבים מהם כנראה כבר מכירים היטב את הפסקול גם אם לא הצליחו לנסוע לעיר גדולה על מנת לחוות אותו על הבמה.