״הנרדף״ (2025), סקירה

למעלה מ-40 שנה חלפו מאז פורסם הרומן "הנרדף" (The Running Man) מאת סטיבן קינג, שחתום עליו בשם העת ריצ'ארד בכמן. שנים ספורות אחרי פרסום הרומן כבר יצא העיבוד הקולנועי הראשון, בכיכבו של ארנולד שוורצנגר בדיוק בתקופה בה הוא בנה את עצמו ככוכב על של סרטי פעולה, עם נטייה לשלב מדע בדיוני. אור כתב עליו כאן במסגרת הפרויקט של כל סרטי סטיבן קינג ואני ממליץ לקרוא את הפוסט שלו על מנת להבין באריכות למה העיבוד המקורי (שאינו משיאי הקריירה של שוורצנגר) הוא לא ממש עיבוד של הספר. הוא לקח ממנו בעיקר רק את השמות של חלק מן הדמויות והקונספט הבסיסי של תכנית טלוויזיה בה מתחרה צריך לברוח מאנשים שמנסים להרוג אותו. קינג ביקש ששמו האמתי לא יופיע בקרדיטים של הסרט שנעשה אז, והשם שלו מופיע פעמים בסרט החדש על פי אותו רומן: גם כמי שכתב את המקור הספרותי וגם כאחד מהמפיקים.

הבעיה היחסית של ״הנרדף״ החדש היא שמאז 1982 קרו לא מעט דברים בתרבות. אף כי החזון הפסימי שבספר לגבי העתיד לא התממש במלואו ב-2025 (שהיא השנה בה עלילת הספר מתרחשת), התרבות בהחלט התקרבה אליו, בטח עם עלייתן של תוכניות הריאליטי. אבל גם השימוש ברשתות החברתיות והנטייה לקיצוניות פוליטית מקרבת אותנו להיבטים בסיפור. על פניו זה אמור לעמוד לזכות העיבוד מחדש, הצרה היא שכבר לא מעט ספרים וסרטים נוצרו עם קונספטים דומים בעבר, באופן הכי מצליח אך ממש לא בלעדי ב"משחקי הרעב". יוצא שמה שהיה חדשני בזמנו היום כבר פחות מחדש והסרט הנוכחי אכן מרגיש קצת כמו גרסה של סרטים שכבר ראינו בעבר, בלי אמירה מקורית על המציאות הדיסטופית בה אנו חיים דרך הצגת דיסטופיה קיצונית מעט יותר.

בעיה נוספת של הסרט היא הזהות של הבמאי שלו. אדגר רייט, שגם כתב את התסריט ביחד עם מייקל באקול, הוא שם שעדיין מעורר ציפיות בקרב שוחרי קולנוע. לפני כעשור אלה היו ציפיות ענק. רייט הוא גיק של קולנוע שהצליח להוכיח את עצמו כיוצר של ממש וכמי שמצליח לעשות מאהבת הסרטים שלו יצירות משובחות. בין עם מדובר ב"טרילוגיית הקורנטו" שכתב ביחד עם השחקן סיימון פג ("מת על המתים", "שוטרים לוהטים", "סוף העולם"), או העיבוד הנהדר לסדרת ספרי הקומיקס "סקוט פילגרים נגד העולם" (או "האקסים של החברה שלי" בהפצה הישראלית), רייט יצר קולנוע מצחיק ומעמיק, שמצטיין בכל ז'אנר ומשלב קומדיה, פעולה ודמויות עמוקות.

בנוסף לכך שהוא גם מרואיין נהדר, שמדגיש חיבה לסרטים של אחרים, וריב מתוקשר עם אולפני מארוול סביב ״אנטמן״, רייט היה הגיבור של הסינפילים והבמאי האהוב על רבים. אך בכל סרט שיצר מאז, מעמדו נסדק. אני מוכן להגן על "בייבי דרייבר" ועל "אתמול בלילה בסוהו" ואני לא חושב שהם סרטים רעים, הם פשוט לא סרטים גדולים. רייט הפך להיות במאי מסחרי יעיל מאוד. הכישרון הטכני שלו עדיין שם. אם יוצאים מנקודת הנחה שהוא כבר לא משחזר את ימי השיא, זה לא מעט. ואכן, גם "הנרדף", אינו סרט גרוע. אבל קשה להשתחרר מן הציפיות שמעורר הבמאי שיביא יותר מעצמו לסרט.

רוב הזמן זה עיבוד לספר, עם התאמות מסוימות, חלקן קשורות לתרבות התקינות הפוליטית של היום. זה עובד בצורה סבירה. גלן פאוול מגלם את בן ריצ'ארדס, פועל שפוטר ממקום עבודתו ומצוי ברשימה השחורה שמונעת ממנו להיות מועסק על ידי הרשת, גוף טוטליטרי ששולט בארה"ב בפועל בכל תחום: בידור, כוח משטרי וצבאי וכמעט כל אפשרויות התעסוקה. לריצ'רדס יש בת קטנה, מעורבת גזעית כפי שהוליווד של ימינו דורשת, והיא חולה בשפעת. זמנו קצר להשיג כסף לתרופות עבורה. אשתו (ג'יימי לוסון) היא המפרנסת העיקרית, גם דרך המיניות שלה, והוא מבין כי הדרך המהירה לעשות כסף היא להופיעה בשעשועונים בטלוויזיה.
ריצ'ארדס ניגש למבחנים הכללים, תוך שהוא מצהיר כי לא יסכים להשתתף בתכנית הכי פופולרית, למרות שהיא זאת שמציעה את הכסף הגדול: "הנרדף", התכנית בה צריך לשרוד בלי שיהרגו אותך ציידים מטעם התוכנית, בכל רחבי ארה"ב. כל אדם שאתה פוגש יכול להלשין עליך לצוות התכנית, תמורת פיצוי כספי, ועליך גם להוכיח כל הזמן שאתה חי ופעיל. כמובן שהוא כן נבחר להיות אחד מן המתמודדים בעונה הנוכחית, בדיוק יחד עם שני אנשים עמם דיבר במהלך המבחנים.

התכנית עצמה מופקת בידי דן קיליאן (ג'וש ברולין) שליט-על שמחליט על כל מה שיראו ולא יראו על המסך. דומה כי אין סמכות מעליו, בעוד המנחה הכריזמטי של התוכנית מגולם בידי קולמן דומינגו. ברולין ודומינגו נהנים מתפקידי נבל ראוותנים ודומה כי הם המצטיינים של הקאסט, אף כי גם פאוול עושה עבודה לא רעה. במהלך המרדף שלו, אנו מקבלים גם כמה דקות של איחוד בין רייט למייקל סרה, שמלוהק "נגד הטייפקאסט שלו", פחות או יותר כרגיל עד כמה שזה נשמע מוזר. וזה לא שיש בסרט שחקנים שלא עושים עבודה טובה, אלא רק שמעטים מהם מצליחים להלהיב. כולל לי פייס שמגלם את הצייד הראשי, מי שאמור להיות זה שיחסל את ריצ'ארדס בפועל.

רייט נותר במאי טוב של קטעי פעולה, העניין שהוא הסרט מתקשה למתוח. רוב הזמן ברור מי מבין המתמודדים צריך להחזיק מעמד. הנחת מוצא נוספת לגבי התכנית, אותה לא אחשוף כי היא סוג של ספוילר, מגבירה אמנם את הביקורת החברתית אבל מקטינה את המתח. איפה שרייט אמור ככותב ובמאי לפצות על כך זה חוש ההומור, סימן ההיכר שלו. בתחום זה, הסרט אינו נטול בדיחות, אבל יש פחות מהן מן הרצוי ולהוציא אחת, הן רחוקות בסגנון שלהם מן האירוניה האוהבת של טרילוגית הקורנטו. אבל כאמור, צריך להפסיק לקוות לשיאים כאלו.

"הנרדף" החדש לא מרומם את המקור הספרותי לגביהם חדשים ולא מעלים את החולשות שיש לפעמים בכתיבה של קינג. הוא בסופו של דבר סרט פעולה סביר, עם מדע בדיוני שיש בו רעיונות מעניינים שלא עובדים עד הסוף. כמו הרבה מאוד סרטים אחרים, רבים מהם נוצרו בהשארת הספר המקורי. ההילה שעדיין יש לספר וגם לעיבוד הקולנועי הקודם העלתה את הציפיות ואולי גורמת גם ליחס נוקשה מדי של הביקורת. אבל זה נובע מתחושת הפספוס: זה עוד סרט, בידור לא-זכיר ולא מחייב. הרבה מן השמות מאחורי הקלעים ומול המצלמה עשו (ויש לקוות שעוד יעשו) דברים מורכבים ואפקטיביים בהרבה.