״צליל של נפילה״, סקירה וניתוח

על "צליל של נפילה" (Sound of Falling) סרטה של מאשה שילינסקי, כתבתי לראשונה כאשר הציג בפסטיבל ירושלים בקיץ שעבר, וכבר אז כתבתי שהסרט היה מן המפצלים ביותר בפסטיבל. בסופו של דבר זה גם נכון לשנה הקולנועית שהסתיימה כאשר עלה לאקרנים בבתי הקולנוע. לא היה סרט באותו פסטיבל ירושלים עליו שמעתי יותר תלונות והאשמות כנגד ההמלצה, ומנגד לא היה סרט ששמעתי יותר אנשים משבחים ויוצאים ממנו נפעמים. אני מאוד אהבתי אותו בצפייה ראשונה ואחרי צפייה שנייה אוהב אותו אפילו יותר. שילנסקי יצרה, עבורי, את אחד מן הסרטים המרגשים של השנה שחלפה, סרט המשתמש בכל הכלים שהקולנוע יכול להציע על מנת להעביר תחושות. זה קורה בעזרת ארבעה סיפורים, תוך יצירת אמירה מורכבת על מספר נושאים: חוויות ההתבגרות, מקום האישה בעולם, הפרט מול ההיסטוריה, והטבע המתחלף של זיכרון, מורשת משפחתית וסיפורים שעוברים מדור לדור.

דומה כי חלק ניכר ברתיעה מן הסרט נובעת מהצורך להבין אותו ב"בירור", ובעיקר לעקוב אחר השלד הסיפורי שלו, באותו בית חווה בגרמניה אך בארבע תקופות שונות, וסביב אותה משפחה. נסיונות להבין כיצד כל גיבורה של סיפור קשורה לקווי העלילה האחרים מסיט את העניין מן הכוח הרגשי ולכידת המציאות שיש בכל סיקוונס, שניתן לחוות אותו בנפרד משאר הסרט. וכמעט אין סיקוונס בסרט שלא כולל דימוי שיכול להפוך לזכיר ולאהוב ביותר מתוך המכלול היצירתי עבור חלק מן הצופים. ובכל זאת, על מנת להקל/לספק מורה נבוכים חלקי, תכף אפרט בקצרה על ארבעת החלקים מן הסרט.

לפני הפירוט, הדבר החשוב והמפתח להבנה הוא שכל גיבורה שאנו רואים חלק מסוים אודותיה היא צאצאית של אישה שלא הייתה חלק מרכזי בסיפור שמתרחש דור אחד קודם. כלומר, זו אותה משפחה, אבל דמות אם בחלק אחד היא לא האחות שראינו את הדברים מנקודת המבט שלה, או הסתכלנו בעיקר עליה, בחלק המוקדם יותר מבחינה היסטורית. זו הדוגמה שהיא המקרה היחיד בו הכלל הזה ממש נאמר במפורש בסרט: האמא בסיפור השלישי (כרונולוגית, הסיפורים מוצגים בקפיצות בזמנים), היא האחות של הגיבורה בחלק השני, והיא זו שמספרת מה קרה לה. כולל בסצנות בהן היא לא נכחה, בעצם כמעט כל הסצנות שאנו רואים מן הסיפור השני, עליו ארחיב בקרוב. ובכן, ארבע התקופות, בסדר כרונולוגי:

1. סביב מלחמת העולם הראשונה

תקופה זו מציגה את החווה המשפחתית בשיא פריחתה. יש צאצאים רבים וגם צוות משרתים אותו לא רואים ביתר התקופות (ייתכן שהוא קיים גם בתקופה השנייה). אנו חוזים בסיפור תחילה דרך עיניה של האחות הצעירה ביותר, אלמה, אולם מגלים כי גם לסיפור שלה יש היסטוריה, אזכורים לדמויות קודמות ודורות קודמים. אלמה קרויה על שם אחותה הגדולה, שנפטרה בערך בגיל בו היא נמצאת כרגע. אלו לא הסיבות היחידות שהובילו לבעיות הבריאות והבריאות הפסיכולוגית של אם המשפחה (שהייתה כמובן פעם ילדה). בנקודה מסוימת, המוקד בסיפור עובר מן האחות הקטנה לאחות הגדולה ליה. כמו כן, בסיפור זה מגלים מדוע איבד הדוד פריץ אל רגלו.

סביב מלחמת העולם השנייה

זה קו העלילה שפותח את הסרט, אולם גם קו העלילה שאנו זוכים לראות הכי מעט ממנו. הגיבורה היא אריקה, שנמשכת לדמותו של פריץ, הדוד קטוע הרגל. היא מנסה לקשור את רגלה ולהיעזר בקביים שלו על מנת לנוע וגם מתבוננת בו ישן. מלחמת העולם השנייה נידונה בסרט רק בהקשר של הסיום שלה וההשלכות על המשפחה.

התקופה הקומוניסטית

חוות המשפחה נמצאת במזרח גרמניה, קרוב לגבול עם המערב. הגיבורה היא אנג'ליקה גדלה לתוך התקופה המזרח-גרמנית והיא שחיינית מצטיינת שגם רוצה לבלות ולשמוע מוזיקה עכשווית. מי שמאמן אותה בשחייה הוא דוד שלה (לא בהכרח מהצד של האם) שלוטש עיניים, יחד עם בן-הדוד שמאוהב בה. היא מבחינה במבט המחפיץ ומחליטה לנסות לתפוס בעלות עליו/לנסות לנצל את המיניות שלה לטובתה. אולם, היא מנוצלת מינית בידי הדוד וגם בן-הדוד מנסה לכפות את עצמו עליה. הדבר פוגע בה נפשית, גם אם היא מנסה להראות שהיא בשליטה. אמא של אנג'ליקה לכאורה לא יודעת מתי לצחוק ברגעים הולמים, מסיבות שאולי הן קשורות לציר הזמן הקודם ולסיפור שמסופר אודותיה. אם כי לא ניתן לדעת שום דבר בוודאות.

המאה ה-21

חלק זה של הסיפור מתמקד בנערה ושמה לנקה ובאחותה הקטנה נלי, שעוברות בחודשי הקיץ לבית החווה. המשפחה משפצת אותו על מנת שהיה ראוי למגורים אחרי עשורים של חיים בברלין. לנקה מתחברת עם נערה אחרת שגרה באזור, שאיבדה לא מכבר את אמה בעקבות מחלה. כעת, אנתח כמה היבטים בהם לא מיציתי את הדיון בטקסט הקודם שלי על הסרט מפסטיבל ירושלים. ייתכנו ספוילרים מכאן.

פתיחה

כאמור, הסרט נפתח עם הסיפור של אריקה שהוא הסיפור שאנו מקבלים הכי מעט מידע לגביו. החלק הכי מורכב בו מבחינת הנרטיב מסופר לנו בידי  אנג'ליקה ששמעה אותו מן הדוד פריץ (הדמות היחידה שמעורבת בשלושה סיפורים), אולם בפתיחה אנו מקבלים סצנה שמציגה את העניין החוזר של אריקה בפציעה של פריץ ובגוף שלו. בתחילה הקהל חושב כי היא נכה בעצמה, אבל אנו לומדים כי היא קשרה את הרגל שלה במטרה להרגיש קרובה יותר לפציעה, ומאוחר יותר נאמר לנו כי זה נוהג נפוץ. בסצנות אחרות אנו רואים אותה מביטה על פריץ ועל גופו בצורה שהיא גם ארוטית כלפי בן משפחה, אבל גם מונעת מריתוק מן הפציעה, מן החריגות, מחוסר השלמות.
הפתיחה עם דמותה של אריקה נותנת את הטון לסרט כולו. זהו סרט התבגרות שלא מתמקד רק ברגעים הטראומתיים ובניצול, אלא גם בסקרנות, חוויות למידה, ורצון לגעת או לחוש גם את הטאבו. ברמה אחרת, זה גם מעשה קונדס שהגיבורה מבצעת, מה שמראה שלגיבורת יש יצרים והן לא טהורות. בנוסף, הן עדיין גם ילדות, מעבר למקום המהותי שיש לאימהות בכל קווי העלילה (פרט לקו העלילה של אריקה). לא במקרה, הדבר השני שאנו רואים זה מעשה קונדס שמבצעות הנערות בסיפור המוקדם ביותר, מעשה לו שותפה גם ליה, שהיא כבר בגיל בוגר, וגם אלמה הקטנה ביותר.

לבד מול העולם

מעבר לסיפור האישי של הנשים השונות, עולה בכל הסיפורים השאלה של החיים בחווה מבודדת שהעולם סביבה כפרי, רחוק מן הערים הגדולות ומהלכי ההיסטוריה הגדולים. קצת "100 שנים של בדידות" במרכז אירופה, כאשר בדומה לרומן של מארקס, ייתכן והדור האחרון לא יודע דבר על הדור המוקדם יותר בסיפור. בסרט לא רואים את המשפחה משפיעה על הפוליטיקה של המדינה והסביבה, אלא רק מושפעת מן ההיסטוריה שמתרחשת מחוץ לפריים, גם אם ניסיון לבידוד או בדלנות.
בסיפור הראשון, המשפחה פוצעת את פריץ על מנת שלא יקח חלק במלחמה. בחלק השני אנחנו לא רואים את עמדת המשפחה כלפי המשטר הנאצי או המלחמה, אבל ההגעה של הרוסים מאיימת על בנות הכפר, שמסווגות כנאציות או כתומכות נאציות, ועלולות להיות קורבן לנקמה. זו טראומה שיכולה להסביר את חוסר היכולת של דמות האם לצחוק בצורה ראויה בחלק השלישי, כל הפתעה עבורה היא הדהוד להפתעה כואבת והיא מנסה להסתיר זאת, מה שמוביל לחוסר התאמה. אך בסיפור השלישי מתרחש שינוי בין-דורי: אנג'ליקה היא הדור שרוצה להיפתח לעולם. התרבות שלה היא כל מה שמגיע מחוץ לכפר, עד לשלב בו היא כבר לא יכולה להיות חלק ממנו. בחלק הרביעי, כבר אין למעשה בידוד. המשפחה חוזרת מברלין, העיר הגדולה והמודרנית, כדי לשפץ את בית החווה הנטוש. אבל הוא משמש כבית קיץ, כחופשה מהקיום האמתי שהוא במקום אחר.

מילים מאבדות משמעות

הילדה נלי מבינה כי לפעמים מילים מאבדות את המשמעות שלהן אם חוזרים עליהם יותר מדי. זה קורה דרך צירוף המילים "תאונת עבודה" שנאמר בהקשר של אירוע שלא היה תאונה ולא קשור לעבודה. כך גם המילה "חמים", שחוזרת ברגעים שונים, מקבלת משמעות שונה עבור הקהל, שכן הפעם הראשונה בה היא נאמרת קשורה לאקט אינטימי לא שגרתי. אותה חמימות מוסיפה לשדר משהו שיש בו רובד נעים, אבל גם מסוכן לפרקים, או שובר מוסכמות בשקט. הוא קשור למיניות, הרפתקנות וטעם אישי, שזה משהו שכל הנשים חוות, גם אם רבות מהן קורבן של התעללות מינית, או חיות בחשש מפגיעה מינית.

דמיון, זיכרון, סיפור 

בחלק המאוחר ביותר, הילדה נלי נזנחת לכמה רגעים כאשר אמא שלה מעדיפה להשתעשע עם אחותה הבוגרת יותר. לא ברור כמה זמן ה"נטישה" הזו נמשכת, אבל בילדות זה יכול להרגיש כמו נצח – והילדה מדמיינת את המוות שלה בידי טביעה. למעשה, היא מדמיינת את סצנת הסיום של הסרט "מושט" (Mouchette) של רובר ברסון, סרט שאני מניח בזהירות שילדות בגרמניה לא צופות בו. הציטוט הקולנועי מזכיר לנו כי אנו צופים בסרט, אולם הוא גם מוכנס לסביבה בטוחה כי אנו מבינים כי זה רק דמיון והילדה ממשיכה לחיות. רגע זה גם מצביע לנו כי לפעמים בסרט יש כניסה לתודעה של הדמויות לא רק דרך ווייס-אובר, אלא כביטוי חזותי לאופן בו הן חוות את העולם, כולל דברים שלא מתממשים וכולל משאלות מוות.

ייתכן וזה מאפיין סצנות נוספות, שכן סיפורים רבים מסופרים ישירות או בדיעבד כסוג של זיכרון. כך, סיפור מותה של אותה ילדה שדמיינה את מותה נמסר בכמה גרסאות. על פניו עם סתירות, אבל בפועל מדובר באיך שהזיכרון עובד ומדגיש צדדים אחרים: פעם את הבחירה באותו קרטיב שגרתי, פעם את החלפת הטעם. הזיכרון הוא תמיד לא מהימן לגמרי, אבל הוא מה שנשאר לנו מהעבר שלנו והוא מעצב את האישיות. גם ביחס לטראומות וגם ברגעים של גילוי חיובי, מה שנותר מאנשים שהיו קרובים או תשוקות לא ממומשות למגע או להיכרות. בסרט הזה, הזיכרון יכול להיות גם של דמות מתה, כמו של ליה שהופכת למספרת בחלק הכי מוקדם של הסיפור, בשלבים המקדימים את המוות הכפול שלה: מוות דרך שידוך שנעשה בלי לשאול אותה, והנפילה שלה על מנת להשתחרר מן השידוך. ייתכן וגם זה הדהוד למשחק ילדים בו היא לכאורה זו שנידונה למות. הנשים בסרט קרובות משפחה, אך הן לא הכירו זו את זו כמעט בכל המקרים, אבל בכל זאת משהו ברוח עובר מדור לדור.

זה עובר גם כי מה שאנחנו חווים הם לא רק זיכרונות, אלא גם סיפורים. למשל, אנג'ליקה מספרת שני סיפורים ששמעה מאחרים: מאמא שלה היא שמעה סיפור על אריקה והדוד פריץ, ואותו דוד סיפר לה סיפור על אמא שלה. היא משלימה מידע ומבינה את העבר דרך סיפורים חלקיים ולא מדויקים, אבל בפועל זה תמיד המגע שלנו עם העבר של אחרים, ובמידה רבה גם עם העבר שלנו, שהופך בחלקו למטושטש. כמו תנועה בשעה שמצלמת פולארויד הופעלה – עבר מונצח שבחלקו הוא נשכח ובחלקו מהדהד כמו צליל שנותר תקוע בראש אחרי התמונה. או כמו תמונה שנותרה בלי צליל סביב חווית מעצבות של מפגש עם מוות, מין, רגשות אשם, או הבנה כי יש מגבלות על החופש.