אימה לנשמה, אוגוסט-ספטמבר 2025: Ash, ״עד הזריחה״, ״דיור לא מוגן״, All Jacked Up and Full of Worms ועוד ביקור ב"שעת הנעלמים" 

אולי יגיע בשלב כלשהו חודש שבו לא אצטרך לרסן את עצמי מלכתוב עוד הערה על כך שהאימה במציאות חיינו גורמת לסרטי האימה העגומים והאפלים ביותר להרגיש כמו הבידור שהוא "חמישה לילות אצל פרדי". אולי. בינתיים זו הזדמנות טובה להזכיר שהסרט הנ"ל, עליו כתב אור כשיצא לפני שנתיים, זמין ממש עכשיו בנטפליקס. אני מציינת אותו כי בזמן שקללת עיבודי משחקי הווידאו נראה כי הוסרה מעל הוליווד, ויש לא מעט סרטים סבירים פלוס ואפילו טובים, בטח כשזה נוגע לסדרות כמו "האחרונים מבינינו" ו"ארקיין", אין הבטחה שיגיעו מטעמים בכל פעם. והחודש הגעתי באיחור לעיבוד כזה, שמבלי להכיר את חומרי המקור חשתי שיש בו משהו, איך לומר, קצת סתמי.

חוץ מזה, החלטתי לדלג על "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", אחרי מספיק דיווחים שליליים עליו ממקורות אמינים, כולל הסקירה של רוי אצלנו. ותסלח לי "מייגן 2.0", שלא מעוררת כל רצון לצפות בה, אבל אולי זה עוד יקרה. אל "לזמן את הרוע: טקסים אחרונים", הרביעי ועל פניו האחרון בסדרת הסרטים שהרימה מחדש את ההצלחות הקופתיות של ז'אנר האימה והרימה אותו בכלל לפני קצת יותר מעשור, עוד אגיע. נשמע שהדעות עליו חלוקות, אבל זה לאו דווקא דבר רע.
שאר סרטי האימה הגדולים של השבועות האחרונים יצאו לקולנוע, עוררו שיחה ערה או פשוט בכי במקרה של שניים מהם וזכו לסקירות משל עצמם. רוי כתב גם על "צמודים", קומדיית אימה גופנית וזוגית שהצחיקה אותי הרבה יותר מדי, ויותר מדי פעמים גם זיהיתי בה את עצמי כאשר הגיבורה הייתה פשוט חייבת להגיד משהו, גם כששניהם נמצאים בסכנת מוות או ברגע דרמטי במיוחד של הכרעה. מדובר בסרט שמאזן בצורה מקסימה בין רגעים אותנטיים, פחדים של אובדן זהות, קצת גועל נפש, ורגעים דביליים להפליא. מה עוד אפשר לבקש? את המשפחתיות העגומה של "להחזיר אותה", סרטם השני של האחים פיליפו שיכול ללחוץ על מגוון כפתורים של כאב באקלים המקומי. מאז הצפייה והכתיבה, אני בעיקר רוצה לצפות בו שוב, כדי לבחון איך הוא ירגיש. ההערכה שלי לצמד שהתחילו עם מערכוני אפקטים אלימים ביוטיוב רק הולכת וגדלה.

אחרון גדול וחביב, תלוי את מי תשאלו הוא "שעת הנעלמים". כתבתי עליו, ואני רוצה להתייחס לעוד שתי נקודות בהקשר שלו, לפני הסרטים שמרכיבים את המדור. אחת, עם אזהרת ספוילר מפוארת, היא על מה יכול להיות שהסרט הזה בעצם. כי עם כל הכבוד, ויש כבוד לחיבה שבה הוא מתקבל, מדובר בבלאגן טונאלי, סגנוני ואף נרטיבי, עם הרבה מרכיבים מלהיבים כמו שהסכמנו כולנו בסריטה, שלא מתחברים בסופו של דבר למשהו מספק כשם שהמתאבן – הילדים שרצים עם הידיים כאילו הם דמויות מ"נרוטו", עם מוזיקה מצמררת ברוגע שלה שמזהירה מהאפלה המתקרבת – היה מעורר עניין. בגלל שזאק קרגר, שכתב וביים, מדבר על כך שהוא איבד מישהו קרוב וכתב את הסרט מתוך כאב האובדן, קראתי את כל הסרט מתוך תהום האבל. וזה יכול ליישב מעט את הבלגן שבו. את התזוזה ממקומות של חקירה עצמית, של דמויות מורכבות ופגומות, לבין שיאים של סלפסטיק שבהם הכל משתולל, מצחיק וחסר רחמים. אם יש משהו משותף לכל מה שמתחולל בסרט הזה הוא היעדר רחמים.

אבל יש בו עוד משהו, לדעתי (ספוילרים מכאן). פענוח הפשע, החקירה שבלב הסרט, אמור היה להיות קל ממש. כל כך פשוט שאפילו הקריינות חסרת ההצדקה שבהתחלה ובסוף אומרת שהמבוגרים היו כה נבוכים מכך שלא פענחו את המקרה, שהם טשטשו כל זכר לכך. הרי לא יכול להיות שרק אב מודאג אחד, גם אם הוא ג'וש ברולין, הוא היחיד שטרח להצליב את מסלולי הריצה של הילדים ולהבין לאן הם רצו, או לפחות, הבית של מי נמצא בדרך. וגם לא יכול להיות שהופעתה הפתאומית של דודה חייכנית מהסיוטים בדיוק בזמן שאבי המשפחה של הילד היחיד בכיתה שלא נעלם, נאלם, מתקבלת בהבנה וללא חקירות נוספות. זה כאילו עיר שלמה לוקה בעיוורון. וככל שחשבתי על כך, ותהיו איתי לרגע או לכמה שורות, ראיתי תמונה מצמיתה שבה יש כאן מטאפורה עגומה למי שמתיימרים להיות מהקהילה שלנו, מהמשפחה שלנו, ובשם איזה "ביחד" מדומיין, באים ושותים את החיוניות של הדור הצעיר שלנו בקשית, או עם כף מרק. הם מוצצים את לשד החיים של הקהילה ומנצלים אותה כדי שהרעיונות המעוותים שלהם, שעבר זמנם, יוכלו להמשיך ולהתקיים – ולא משנה המחיר.
וכך קהילה שלמה נשארת עיוורת לעובדה שצעירי בנותיה ובניה מחומשים, מנוצלים, נלקחים ממנה ומוקרבים תוך שהם מאבדים את האינדיבידואליות והזהות שלהם, למען החזקה של משהו שמזמן כולנו היינו אמורים להבין שמדרדר אותנו אל פי הזוועה, שמשסע אותנו אלו באלו, אחוזי וטרוטי עיניים, שטופי מוח ושפוכי מעיים. הכל למען חזון שתלטני ומיושן שצריך היה להתעדכן ולעבור מן העולם אבל הוא נשאר, מעוור, מזיק ומרעיל. עד כאן הסמליות הרלוונטית להחריד, שאפשרה לי לראות את הסרט באור קצת יותר מפרגן למרות הבלגן הכללי. ויש כאן גם בעיה של שימוש לא מרענן במיוחד באישה זקנה בתור הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות לאנשים צעירים, ותודה לחברה לי שהפנתה את תשומת ליבי לכך. מכשפות שמאותתות לנו שאין דבר מסוכן ומבחיל יותר מאישה מזדקנת הן באמת חדשות ישנות, ומעייפות (סוף ספוילרים).

הדבר השני שהיה לי חשוב לציין שוב בהקשר של "שעת הנעלמים" ושל כל סרט אימה שמצליח ומעורר עניין בקרב אוהבי הז'אנר ובקרב הקהילה הכללית, הוא שזה תמיד משמח. הלכתי בין הטיפות בדיונים הנלהבים על הסרט, מנסה מצד אחד לומר את דעתי המנומקת, ומצד שני להבהיר שאני לא מעוניינת לחבל בחדוות הצפייה של אף אחת. לי יש הסתייגויות, וזה סרט רחוק ממושלם, על אף שיש בו לפחות שני קטעים שיכולים להיכנס לפנתיאון של סצנות זכירות במיוחד. אבל יש הבדל בין הטיעון למה לא מגיעים שלל הכתרים שקושרים לו, לבין השמחה הקולקטיבית. תנו לנו עוד סרטים מפחידים שמשמחים אותנו כקולקטיב בבקשה. השדים הפנימיים שלנו יודעים שאנחנו זקוקים לזה.

וכעת, מה שהחיפוש המתמיד אחר סרטים שינערו אותי מן הפנים אל החוץ הביא עימו הפעם: עיבוד למשחק וידאו, ושלושה סרטים שהמשותף ביניהם הוא שיש בהם סצנת גוֹר מפוארת שתצריך מכם סבלנות כדי להגיע אליה.

לפני הזריחה
Until Dawn

מאז "כיבוי אורות" של דיוויד פ. סנדברג, אני מחבבת עד מאוד את פועלו. מדובר בבמאי שבדי שיצר בשיתוף אשתו סרטי אימה קצרים, שזמינים בערוץ היוטיוב שלו, כולל אחד עם שטיק מדליק בהקשר של כיבוי אורות, שנחל כזו הצלחה שהוביל לסרט באורך מלא, עם נרטיב יפה ותת זרמים על דכאון והכל. הוא המשיך לטבעת החנק של גיבורי העל ועשה את שני סרטי ״שהאזאם!״, שב לאימה עם "אנאבל 2" שהציג את סיפור המקור של הבובה הרדופה והנבזית מסרטי "לזמן את הרוע", והפך אותה למנוע עלילתי מעניין, לפחות לסרט אחד. כעת הוא שוב כאן, עם "לפני הזריחה" שהוקרן מסחרית אצלנו, ושב לשתף פעולה עם התסריטאי גארי דוברמן, שעבד גם על סרטי אנאבל ו״הנזירה״. כך שמחד הוא יודע לכתוב אימה, מאידך זו לא האימה הכי משובחת על המסך. הפעם הוא כתב את התסריט יחד עם בלייר באטלר שכתבה את ״ההזמנה״ מ-2022, ממנו אין מה להתרשם, לפי מה שאור כתב עליו באימת החודש. ואפרופו אין מה להתרשם, לצערי – "לפני הזריחה" הוא בדיוק זה.

הסרט מבוסס, ממה שהבנתי, בחופשיות די רבה, על משחק וידאו באותו השם. השם הזה מסגיר את המנוע העלילתי שהוא חבורה של צעירים, כולם חברים טובים יותר ופחות של קלובר (אלה רובין), נקלעים למה שנראה כבית הארחה מבודד, ובמהרה מגלים שהמקום מוזר וזדוני יותר מאשר סתם הבית האחרון שבו נראו עקבותיה של אחותה מלאני (מאיה מיטצ'ל). היא יצאה למסע כדי לברוח מהסביבה הביתית המדכאת שלהן לאחר שנותרו יתומות, אבל בדרך לעיר גדולה ורחוקה נעלמו עקבותיה לפני שנה. קלובר בעצמה מתמודדת עם דיכאון כבר זמן מה, כך לפי חבריה התומכים יותר ופחות: מקס (מייקל צ'ימינו שאינו הבמאי) האקס שלה, נינה (אודסה אז'יון) שהמאפיין היחיד שלה הוא שהיא אוהבת להיות במערכות יחסים, בהתאמה יש איתה חבר חדש (בלמונט קמלי), ויש גם את הבחורה הרגישה לעל-טבעי התורנית, מייגן (ג'י יונג יו). כעת החברות שלהם עומדת למבחן במידת מה, כי משהו בתוך בית ההארחה מחסל אותם, ומצליח, פעם אחר פעם. מדובר בלולאת זמן, שבאה לידי ביטוי בשעון חול, שניהם לא קיימים במשחק.

בכל פעם רוצחים את הדמויות בדרכים יצירתיות אחרות, חלקן מקוריות ואפילו מבדרות למדיי, חלקן גנריות ולא מגיעות לרמה של מחוות מלהיבות לסרטי אימה אחרים. ראינו מספיק סרטים, אימה וקומדיות, שמשתמשים ברעיון של לולאת זמן. בהקשר הזה זכורים לטובה שני סרטי "מז"ל טוב", למשל, רק שכאן החידוש הוא שאחרי הרצח החבורה לא חוזרת לעצמה במלואה. די מהר הם מבינים שאחרי כל רצח הם חוזרים קצת יותר מותשים, ויש גם שינויים פיזיים שמתחילים להתרחש בגופם, והמקור שלהם מתגלה אחר כך. גם הרדיוס של זירת החיסולים מתרחב, ומגיע לבתים שכנים שמתגלים פתאום ומעברים תת קרקעיים. מתברר שיש כאן עיירה שלמה עם עבר בעייתי, ובין לופ אחד לשני, אנחנו מנסים גם לפתור תעלומה שאולי תשפוך אור ותעזור לגיבורים לשרוד. הבעיה היא, שמעבר לחלק מהרציחות עצמן, ומחיאות כפיים לקטע המפוצץ מצחוק עם המים, הסרט פשוט לא מעניין.

הדינמיקה בין החברים, שאמורים להיות קרובים כי קלובר סומכת עליהם מספיק כדי לבקש שייסעו איתה לחפש את אחותה, והם אוהבים אותה מספיק כדי לרצות אותה בהקשר הזה, לא עוברת ככזו אינטנסיבית או משמעותית, ולא משנה כמה פעמים נינה אומרת שהם הדבר שהכי חשוב לה. יש בהם משהו שטוח וחסר אפיון, ואפילו היחס של קלובר לאחותה שנעלמה, האירוע שהוביל לכל הסרט, לא מקבל תגמול ראוי. כשהוא נפתר הוא נסגר בקול ענות חלושה, כאילו היה מדובר באיזו מכרה שנעלמה ולא האחות שיש לה איתה עניינים לא פתורים של אשמה, אהבה וגעגוע. גם החיבור לדיכאון של קלובר ולדברים שמתרחשים שאמנם מגיע, מופיע מאוחר מדי, ומשמש גם הוא כמס שפתיים במקום כעוד מרכיב שהיה יכול להפוך את העלילה ואת הרציחות למשהו יותר מעוד אירוע נשכח. ראיתי אותו לפני כשבועיים ואני לא מצליחה לזכור יותר משניים-שלושה חיסולים, והיו הרבה יותר. הלוואי שסנדברג יצליח לעשות סרט אימה נוסף שיהיה פחות משמים.

כמה הוא מפחיד: כן יש הקפצות אפקטיביות, כן יש כמה רציחות יצירתיות וקצת אימה גופנית ושפיכת איברים מבחילה במידה. לא משהו מרגש, בידור, אבל זניח.
כמה הוא לנשמה: הוא מנסה להתכתב עם נושאים של ההשפעה של דיכאון וטראומה והאדוות שהם יוצרים, אבל בזמן ש"כיבוי אורות" טיפל בדיוק בנושאים האלה במידה רבה של איזון בינם לבין החלקים המבהילים והמבעיתים שבו, כאן הדיון נשאר על פני השטח ומרגיש מסומן.

דיור לא מוגן
The Home

קודם כל, מחיאות כפיים על תרגום שם משובח, כולל תת-הכותרת "מפני שיבה תמות". וכעת, כתב הגנה קצר: לא שמדובר באיזו יצירה מופלאה, אבל הסרט שביים וכתב ג'יימס דמונקו (סרטי "הטיהור") יחד עם השחקן אדם קנטור שגם משחק כאן, קיבל יחס די צונן, והוא בסך הכל די חביב, מטריד לפרקים, ועם סצינת סיום שהולכת יותר רחוק מכל שאר הסרט ולכן גם קצת מפתיעה, וגם מהנה. הוא מתרחש כמעט כולו בדיור מוגן, אליו מגיע מקס (פיט דיווידסון, שמנסה להיות לא מצחיק וזה לא תמיד מצליח לו), צעיר שגדל במשפחת אומנה ומעולם לא התגבר על כך שמי שהיה כמו אחיו הגדול לכל דבר ועניין בבית יצא ללימודים, הבטיח שישוב, ובמקום זה – התאבד.
מקס סוחב עם עצמו את הבור הזה בנשמה וגדל להיות עבריין קטן, בעיקר כזה שמצייר ציורי קיר במקומות שהוא לא אמור. הוא מגיע לעבוד במקום כסוג של עבודות שירות שגם מספקות לו מגורים והזדמנות אחרונה לחזור למוטב ולא להמשיך להידרדר עד לכדי כליאה. הוא בסך הכל מתנהל די יפה בתור סוג של שרת שגם מתיידד עם הדיירים, בעיקר עם לו (ג'ון גלובר) – שחקן עבר שמדבר על שעמום בתור הדבר שהכי מסוכן לאנשים, ונורמה (מארי בת' פיל, שעבור חובבי ״דוסון קריק״ היא סבתא של ג'ן) – הדיירת הכי נחמדה במתחם, זו שנכנסת איתו לשיחות עומק יחסית על בנה שחסר לה, וגם היחידה שמסכימה איתו בהמשך שמשהו מוזר רוחש ומבעבע מתחת לפני השטח.

מקס לא ישן טוב, הוא שומע רחשים, הוא גם רואה מדי פעם דברים קצת יותר תמוהים מגדר הנורמה, כמו, הו לא, אנשים זקנים שלא רק עדיין עושים סקס – אלא אף נהנים מקצת קינק. חוץ מזה יש גם את העניין עם הקומה הרביעית אליה אסור לו להיכנס כי הדיירים שם זקוקים לטיפול מיוחד, אבל כמובן שהוא שומע שבוקעות משם צרחות כאלה, עד שאופיו המועד לפורענות יוביל אותו לחטט ולנסות להבין מה לא בסדר עם הדיירים שם, שנראים כאילו הם סובלים ממשהו שנראה יותר כמו עיוותים והזנחה שנגרמו להם, ופחות כמו שלבים מתקדמים של דמנציה. לחבותו של הסרט ייאמר שלוקח לו הרבה זמן עד שהדברים גם מתבררים וגם מתפוצצים. בדרך יש מגוון רמזים, אווירה, ומשהו קצת מנומנם.

לזכותו ייאמר שהוא כן מסקרן ואולי אפילו עשוי להפתיע כשהפתרון מגיע, רק חבל שהוא קצת מרדים בדרכו אליו. כולם בסך הכל משחקים טוב מאוד, ובזמן שהדמות של מקס יכלה להיות קצת יותר מגוונת בתגובות שלה ולצאת מתישהו מתבנית הבחור הנחמד שלפעמים קצת מסתבך, היא מעוררת מספיק אמפתיה כדי שנרצה לדעת לאן כל זה הולך ואיך זה ייגמר. וכשזה הולך – זה אמנם מגיע די מאוחר, כמעט מאוחר מדי, אבל יש בסרט השתוללות נאה של אלימות שמתפרצת וקצת מפצה על הפיהוקים הקלים קודם.

כמה הוא מפחיד: רוב הזמן הוא יותר מטריד מאשר מפחיד, עם נגיעות של גועל. לקראת הסוף הוא הולך למחוזות הרבה יותר אכזריים. אה ואם יש לכם דחייה ממחטים שפוגשות עיניים, ונוזלים מוגלתיים, אז כן. יש.
כמה הוא לנשמה: יש לו לב גדול במרכזו, וגם נחמד לראות דמות של גבר צעיר בחברת אנשים זקנים שמתייחס אליהם לא רק בכבוד, אלא כמו לבני אדם שהם לא רק סך המכאובים הגופניים והמנטליים שלהם, זה משמח. הסרט עוסק בחיבורים אנושיים, ובמה שמחבר אותנו לאנושיות שלנו וליחס שלנו לזמן המועט שיש לנו כאן, ומצליח להתחמק חלקית מלהיות פשוט סרט שמציג זיקנה כדבר איום ונורא ומרושע. הוא רווי פגמים, אבל מרענן לראות במאי שעבד לפי נרטיב פוליטי אחד, עובר לתימות קצת אחרות.

Ash
אפר בעיניים

פליינג לוטוס הוא מוזיקאי וגם במאי שכבר נגע באימה עם סרט קצר בסרטי האנתולוגיה VHS, שהפעם ביים סרט מד"ב אימה באורך מלא לפי תסריט של ג'וני רמלר. הלוטוס המעופף גם הלחין את פס הקול, וגם משחק בתפקיד משני קטן בצוות הספינה שמטרתה למצוא כוכב תואם ככל הניתן לכדור הארץ מבחינת תנאי מחיה, אדמה ואטמוספירה, ולבחון אם הוא מתאים להתיישבות אנושית כי כנראה שמצבו של הכדור שלנו כבר לא משהו. הסרט נפתח עם הבטחה בדמות מונטאז' תזזיתי שכולל חברי צוות מרוטשים ורמיזות לאסון ברור שהתרחש. חברת הצוות היחידה ששרדה היא רייה (איזה גונזלס), והיא סובלת מאובדן זיכרון גם של הימים האחרונים, וגם לא לגמרי זוכרת מי היא ומה היא, אבל כן מסוגלת לתפקד. מספיק כדי לשים לעצמה מדבקות להורדת חום וכאבים, לתפעל רובוט רפואי שמסוגל לבצע דאוס אקס מכינה מתי שרק תצטרך ולצאת החוצה, רק כדי להבין שהאוויר לא בדיוק טוב לריאות לאורך זמן, אולי בגלל האפר שיש סביב, ולחזור פנימה.

בעודה מנסה להבין מה קרה, מה רצח את שאר חברי הצוות, איך רק היא שרדה, ומה עוד יש בכוכב הזה והאם הוא ידידותי כמו שחשבו או שיש כאן עניינים קצת יותר מטרידים, מגיע אדם נוסף. זה בריון (ארון פול) והוא אומר שהוא מספינת הבקרה שמלווה אותם, והוא כאן לעזור. כמובן שיש חשדות הדדיים בין השניים, והסרט עושה עבודה די טובה בשימור מתח של אי אמון הדדי בין שניהם. הוא גם עשיר בגוונים עזים של סגול, כחול, אדום וירוק כאילו היינו במסיבה מסויטת במיוחד. וגם הוא, מגיע בסופו של דבר, למחוזות של אימה גופנית שלא מתביישת להשתמש בגוף האנושי כמו בבובת סמרטוטים משוסעת. הבעיה היא, שבדרך אל קצת גועל נופש מרשים יחסית למה שנראה כמו סרט בתקציב צנוע, יש נרטיב שנדמה שראינו מליון פעם, ולא רק כי "הנוסע השמיני" חזקה בתודעה בימים אלו, בזכות הסדרה ״הנוסע השמיני: כדור הארץ״ בדיסני+.

הכל כמעט מרגיש כמו העתק-הדבק מסרטי מד"ב אימה אחרים, או פשוט מרגיש גנרי וחוזר על עצמו. גונזלס ופול נושאים את רוב הסרט על כתפיהם, אבל לא ניתן להם תסריט טוב דיו כדי לעמוד במשימה. המתח ביניהם לא מתפתח, פלאשבקים שאמורים לבסס עבורנו את החברות של רייה ושאר חברי הצוות, כולל רומן עם אחד מהם, נראים כמו צל חיוור של מערכות יחסים אחרות בחלל. כן, סליחה, "הנוסע השמיני" הצליח להראות לנו כאלה בכל סרט, כי לדמויות הייתה שפה משותפת וספציפית, גם יומיומית וגם כשהדברים מסתבכים, הם הרגישו כמו אנשים ולא כמו תבניות של דמויות. כך שביחס לסרט שאמור להחזיק אותנו במתח ובלחץ לכל אורכו, הוא מרגש צפוי ולכן מעייף. הוא מתאים אולי כמשהו שיכול לרוץ ברקע באופן מאוד לא מחייב, עם כמה הבלחות פה ושם.

כמה הוא מפחיד: אז כן, יש כמה הבלחות פה ושם, ואין קמצנות בענייני דם או הליכים רפואיים עתידניים אם כי מכניים ודלי אמצעים כך שהם גם כן קצת מערערים. וממש לקראת הסוף הוא מעלה הילוך, אבל כנראה שתמצאו אותו יותר מחריד פיזית מאשר מפחיד.
כמה הוא לנשמה: הוא מנסה לשחק על נושאים של אשמה, אולי גם בדידות או יהירות ויש סיכוי שמתחבאת פה אמירה כלשהי על נטייתו של האדם לחשוב שאנחנו המין הכי לוהט שיש ולכן מותר לנו לנהל כל מקום שניגע בו. אבל קשה היה להתרשם מרוב הסתמיות של העלילה.

All Jacked Up and Full of Worms
תולעים ונענים

אני אוהבת לראות סרטים שמתקרבים יותר להפקה עצמאית, כי יש הרבה פעמים משהו בהיעדר הליטוש שלהם שגם מזכיר כמה מדהימה וקשה היא עבודת הקולנוע, כמה פתרונות יצירתיים צוותים מוצאים כדי לגרום לסרט לעבוד, וגם כשאין שיוף, הצמצום לבסיס של תסריט ודמויות מעולות יכולים להספיק כדי לשאוב אותנו. ולפעמים, מגיע משהו לא ברור עד הסוף, כל כך לא מעובד שקשה להבין לאן נכנסתי. את הסרט כתב וביים לפני כשלוש שנים אלכס פיליפס, שהספיק להוציא עוד סרט השנה, אבל זה רק נהיה זמין לאחרונה. בגדול, מדובר בסרט שמציג הזיות סמים עקב הסנפת ובליעת תולעים (פשוט תולעים, חיות) שגם מתנהל בעצמו קצת כמו הזיית סמים מהסנפת תולעים, לו ידענו איך זו אמורה להרגיש. 

הוא מציג אי אלו דמויות שונות שמוצאות את עצמן נהנות מהתולעים, ואיך הן משפיעות עליהן, בזמן שברקע ממסכי הטלוויזיה, ולסירוגין כמו מה שנראה מתוך התודעה עצמה, נראים קטעי ראיון עם מלומד או גורו כלשהו שעבר מעין נפילה או התעלות, תלוי איך תסתכלו על זה, שקשורה, כן, לתולעים. העניין הוא, שמדובר מלכתחילה בדמויות שחיות בשוליים בדרכים כאלו ואחרות, חלקן עם כוונות טובות בסך הכל כמו בחור שהחברה שלו מתעדפת חוויות סמים אחרות שמייצרות תחושות של לידה מחדש, שמוצא את עצמו משועמם ממנה. או בחור עם הפרעות נפשיות שכל כך רוצה להיות אבא, שהוא מזמין בובת תינוק להתאמן עליה כהכנה להורות שלעולם לא תקרה. רק כשהיא מגיעה בדואר והוא שם לב, מעבר לכך שהיא מכוערת להחריד, שיש לה פה ענק במיוחד הוא מבין שמדובר בבובה שמשמשת לדברים אחרים, שלא אמורים להיות חוקיים, והופכים את הסרט למטריד פי כמה ולא נוח בבת אחת. ובהקשר הזה, יש בו עוד התרחשויות עם הבובה הזו שיכולים להיות מטרגרים, למקרה שמשהו כאן יעורר מספיק סקרנות. אני בכנות לא בטוחה שאני ממליצה, אם כי אין ספק שמדובר ביצירה מקורית.

בין ביקור אצל זונה חביבה למדי, לבין חיפוש עצמי, שני הגברים שתוארו לעיל נפגשים ומתחברים על רקע שהולך בערך ככה: "היי חבוב, יש לי תולעים, רוצה קצת?". ככה הם חוברים לעוד אנשים במהלך הסרט, עם חלקם הם מסתבכים ממש, כשברקע אותו גורו עם מונולוג מטיפני על ישות רבת עוצמה, ובהדרגה גם חזיונות של אפקטים פרקטיים שקשורים, ובכן, בתולעי ענק, הריון, לידה, אלימות ושאר ירקות לא נוחים לעיכול. מדובר בגדול בטריפ רע ויצירתי, שבעיקר גורם לחוסר נוחות הולכת וגוברת – שהמראות הדוחים על המסך הולכים ומשתלטים ככל שהוא מתקרב לסופו. הוא גם מכוון לאופטימיות כלשהי בשלב הזה, אבל קשה מאוד למצוא אותו ככזה בתוך ערימות הסחי.

כמה הוא מפחיד: הוא די מגעיל, ומטרגר כי יש בו אזכורים של התעללות, ואז גם אלימות סדיסטית. אבל בעיקר מגעיל במתכוון באופן מרשים.
כמה הוא לנשמה: אולי מה שהסרט הזה רוצה מאיתנו הוא שנחפש את הטוב בתוך ערימות של סחי. לא בטוחה, הייתי מרוכזת בהתלבטות מה יותר מטריד, בובת התינוק, או התולעת כמעין רחם חונק.