״נתפסו על חם״, סקירה

מאז תפקידו הקטן אך המצוין ב"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו ב-2019, אוסטין באטלר לאט-לאט מבסס את מעמדו בתור אחד הכוכבים הצעירים הכי מוכשרים ומעניינים שיש להוליווד להציע. הוא אמנם לא שיחק בהמון סרטים בשש השנים שחלפו מאז, אבל הצליח להטביע את חותמו באופן מרשים במיוחד בכל אחד מהתפקידים שגילם. בין אם זה בתור הנבל פייד-ראותה ב"חולית 2" בשנה שעברה, או הופעתו המועמדת לאוסקר ב"אלביס" של באז לורמן כמלך הרוקנרול. השנה הוא שב להופיע בתפקיד קטן אך זכיר במיוחד ב"אדינגטון" של ארי אסטר, שטרם הוקרן בישראל, אבל גולת הכותרת בכל הנוגע לבאטלר ב-2025 היא בסרט שלשמו התכנסנו – "נתפסו על חם" (Caught Stealing) של דארן ארונופסקי.

לראשונה מאז "אלביס", באטלר מקבל את המושכות להיות הפנים, הלב והנשמה של הסרט, הזדמנות נוספת להוכיח את מעמדו בתור כוכב הוליוודי חדש בתפקיד ראשי. החיבור עם ארונופסקי מרגיש טבעי, שכן מדובר בבמאי שנוי במחלוקת אמנם אבל גם מוערך מאוד, שתמיד מוציא את המיטב משחקניו. הוא ביים שני שחקנים בהופעות שזכו באוסקרים – נטלי פורטמן ב"ברבור שחור" וברנדן פרייז'ר ב"הלוויתן".

באטלר מגלם את האנק תומפסון, שבימי התיכון שלו היה כוכב בייסבול גדול אבל כעת מתפרנס כברמן בניו-יורק. השנה היא 1998, ולמרות שמסלול חייו קיבל תפנית לא צפויה ולא נעימה, והעובדה שיש לו נטייה לשתות יותר מדי, האנק מרוצה בעבודתו וממערכת היחסים שלו עם איבון (זואי קרביץ). חייו נכנסים לסחרור כאשר הוא נאלץ לשמור על חתולו של השכן המפוקפק שלו ראס (מאט סמית'), מה שגורם לו להסתבך בעל כורחו עם דמויות שונות ומאיימות מהעולם התחתון של ניו-יורק.

זהו סרטו התשיעי של ארונופסקי, ועל פניו מדובר בסרטו הנגיש ו"הרגיל" ביותר, כזה שיכול, בקלות יתרה יותר משאר סרטיו, לפנות לקהל הרחב. סרט פשע שזז בקצב מהיר, מתובל במספיק קומדיה ודרמה ותפניות עלילתיות כדי לספק סוגים שונים של צופים. הוא שונה מאוד מסרטיו הקודמים של הבמאי, שנעים בין המדכאים ("רקוויאם לחלום", "המתאבק") למוזרים ומאתגרים ("המעיין", "אמא!").
בחינה מדוקדקת יותר והסתכלות מעמיקה מגלים כי למרות שאכן מדובר בסרט יחסית קל לעיכול, מאת במאי שסרטיו תמיד מכבידים על הלב והנשמה, "נתפסו על חם" הוא סרט של ארונופסקי בכל רמ״ח איבריו. בין סצינות אלימות, רגעים קומיים והפתעות נרטיביות, ארונופסקי והתסריטאי צ'ארלי יוסטון (שעיבד את ספרו שלו לתסריט ביכורים), נוגעים בשלל נושאים מורכבים שתמיד נוכחים אצל הבמאי: התמכרות, טראומה ופוסט-טראומה, ודיכאון. אלו צובעים כמעט כל רגע בסרט והם חלק מהסיבה שהוא מרגיש שונה משאר חבריו לז'אנר, כלומר מצליח להתבלט לטובה ולהציע חוויה שלמה ומעניינת יותר.

הסרט משתמש בחוכמה בכל החוקים הנרטיביים והנורמות של סרטי פשע על על מנת לחקור את הסוגיות הסבוכות הללו, מבלי לשכוח לרגע שהוא גם ובעיקר סרט פשע לכל דבר ועניין. הכוח של "נתפסו על חם" מגיע מהיכולת שלו להתנהל בהצלחה באופן שווה בשני המישורים האלו, לתת לשניהם להתקיים באופן טבעי זה לצד לזה מבלי לגרוע האחד מהאחר או מבלי שזה ירגיש כאילו צד אחד שלו משתלט על השני. עלילת הפשע והנבירה הפסיכולוגית הולכים יד ביד, משלימים ומעמיקים אחד את השני. דבר נוסף שעושה הסרט בהצלחה אדירה הוא שינויי טון, באופן שמרגיש חלק וטבעי: הוא מדלג בקלילות מרשימה בין רגעים קומיים נהדרים ומצחיקים במיוחד, לסצינות מורכבות רגשית שיכולות להיות עצובות מאוד ואף להרגיש כמו אגרוף בבטן, לבין אלימות גרפית משובחת וסצינות מותחות שמגיעות עם הז'אנר. התסריט של יוסטון הוא כמו ארוחת בופה מרשימה עם אינספור אופציות שונות, אבל עם קו שמקשר בין כולן והופך את הכל לקוהרנטי. לא רק שהסיפור הוא מצוין וטומן בחובו המון הפתעות, הוא גם מתפאר בגלריית דמויות נהדרות וכיפיות ובראשן דמותו של האנק, שהיא כזו שגורמת לצופה לרצות ללכת אחריה לכל מקום, ולהריע לה.

הדמויות מצליחות להיות זכירות כל-כך לא רק בזכות הכתיבה הטובה שמצליחה לאפיין כל אחת, גם אם לא תמיד באופן המורכב והמתוחכם ביותר, אלא גם בזכות עבודת הליהוק המצוינת של בנג'מין ברמודז וטוד פלדמן. הם מצאו לארונופסקי קאסט רחב ומשובח. קרביץ ממשיכה להפוך את הנוכחות שלה בכל סרט למבורכת, הפעם עם תפקיד שמרגיש שונה מאוד מהדברים שהיא עשתה בשנים האחרונות. סמית', בתספורת מטורללת, נותן הופעה כיפית ומצוינת. רג'ינה קינג ולייב שרייבר תמיד מעולים, אבל בין שלל תפקידי המשנה המעולים אני חייב לתת ציונים גבוהים במיוחד לווינסנט ד'אונפריו שכל שנייה שלו על המסך וכל מילה שיצאה לו מהפה שווים זהב, ולניקיטה קוקושקין שהיה האתנחתא הקומית שיכלה בקלות להפוך לקריקטורה אבל מצליחה לעבור מסך באופן מושלם.

כמובן שמעל כולם עומד אוסטין באטלר שמוכיח שוב בסרט הזה שהוא מוכן ובשל להוביל בתפקיד ראשי כל סרט שיבחר, ושיש לו את כל האיכויות של כוכב קולנוע. כפי שכתבתי בהתחלה, באטלר הוא הפנים, הלב והנשמה של הסרט והוא לוקח את הדמות המעניינת והמורכבת שכתב יוסטון ומביא אותה לחיים בדיוק מרשים, עם אינסוף רגש ועוצמה, וכמו הסרט עצמו הוא נע בטבעיות בין הקומדיה לדרמה לרגעים הפיזיים. למרות שעשה הופעות מרשימות וזכירות יותר בסרטים קודמים, ב"נתפסו על חם" הוא מציג כמה גיוון יש במשחק שלו ואת ההוכחה שהוא יכול לעשות כל מני דברים שונים ולהצליח בכולם באופן שווה.

גם אם לא אוהבים את דארן ארונופסקי, אי-אפשר לקחת ממנו את הכישרון העצום שלו, השפה הקולנועית שלו והעין הנהדרת שלו. אפילו בסרטיו הפחות טובים, ארונופסקי תמיד מביים בעוצמה ועם תעוזה וסרטיו תמיד נראים מעולה. זה גם המקרה ב"נתפסו על חם", עבורו מאמץ ארונופסקי שפה קולנועית קצת אחרת שמותאמת יותר לז'אנר בו הוא פועל, אבל עדיין עם התכסיסים הקולנועיים המבריקים שלו. יחד עם שותפיו הקבועים, הצלם האדיר מת'יו ליבאטיק והעורך אנדרו ווייזבלום, ארונופסקי הופך את התסריט המעניין בכל מקרה של צ'ארלי יוסטון למעניין קולנועית, עם בחירות סגנוניות שלא תמיד מתאימות בדיוק לז'אנר אבל תמיד מרגישות מנומקות, עבודת מצלמה משובחת וקצב נהדר.

"נתפסו על חם" מיקם את עצמו בינתיים כהפתעת השנה שלי. גם אם אני בדרך כלל במחנה שאוהב את סרטיו של ארונופסקי, אפילו את אלו הפחות טובים, החיבור בין הסיפור והז'אנר לבמאי הרגיש לי לא טבעי ומוזר, וגם הטריילרים לא שיכנעו אותי וגרמו לי לחשוש שמדובר במעין חיקוי משונה לסרטיו של גיא ריצ'י. שמחתי לגלות כמה טעיתי ואיזו הפתעה מרעננת ומשובחת באופן לא צפוי הכין לי ארונופסקי, עם סרט שבכל רגע שלו יכול היה ללכת בשבילים המסומנים והדרכים הבטוחות, אבל תמיד בחר בפניות המפתיעות והמעניינות. למרות שיש בו טוויסט שאפשר להריח מקילומטרים ודמות או שתיים שמרגישות כמו משבצות ותו לא, מדובר בזוטות ביחס לחוויה הכוללת והנהדרת שהסרט מציע. אם אתם יכולים להכיל כמה רגעים אלימים גרפיים במיוחד, "נתפסו על חם" הוא הסרט לראות כרגע בבתי הקולנוע, 107 דקות של כל טוב.