״מופע טוטאל״, סקירה מאוחרת

הפוסט הזה כבר נדחה יותר מדי זמן, מכמה סיבות. על סרט הביכורים כבמאי של השחקן והיוצר רועי אסף, "מופע טוטאל", רציתי לכתוב אך לא הספקתי כאשר הציג כחלק מן התחרות בפסטיבל חיפה, שם זכה לבסוף בפרס להישג אמנותי. לאחר מכן, חשבתי לכתוב עליו עם עלייתו לאקרנים לפני חודש שלם, אבל בגלל אילוצי החיים לא היה לי די זמן פנוי לכתיבה כמעט בכלל. בינתיים ראיתי כי הסרט זכה ללא מעט ביקורות מעמיקות וחיוביות ברובן, וחשתי כי אין צורך בטקסט משלי. עם הזמן, חזר הרצון לכתוב כמה מילים כאשר הסרט עדיין מציג בקולנוע, גם אם בצורה מצומצמת יותר. אני עושה זאת מפני שדומה כי הסרט מעורר דיון ער בקרב אנשים שצופים בו ועבור רבים מדובר באירוע קולנועי חשוב.

הייתי רוצה להיות חלק מן המחנה הנלהב מן הסרט, שאני מאמין כי התגובה שלו היא אותנטית. אני מזהה את הרכיבים בסרט שיכולים לדבר אל הלב של חלק מן הקהל הישראלי ולהראות להם משהו שהם צמאים למצוא בתרבות המקומית, מה שמוביל לתגובה נלהבת זו. אולם באותה המידה, אני מוצא את עצמי מעריך את מה שהסרט ניסה לעשות יותר מאשר את התוצאה הסופית, לגביה אני חצוי. יש לציין כי הסרט מוכיח פעם נוספת את כישרונו הייחודי של אסף כשחקן, בתוספות נגיעות של עשייה מרשימה כבמאי. דווקא בשל הכישרון זה, כואב לי על המקומות בהם הסרט לא עבד עבורי, מקומות בהם הוא לא היה משויף דיו על מנת לשרת טוב יותר את הכישרון הרב שיש בו, ואת החזון הקולנועי/בימתי המקורי שמפציע לא פעם במהלך הסרט. סרט שנותר במחשבות שלי גם חודשיים אחרי הצפייה ועל פי הביקורות האחרות שנכתבו, אני חש כי הוא מהווה קרקע פורה מן הרגיל לדיון בקולנוע עצמו ובמציאות שהוא מייצג. במקרה שלי, במהלך הצפייה חשתי גם במספר דברים אחרים, אלו שלא עבדו.

אסף ביים ומככב בסרט לו הוא כתב את התסריט בשיתוף עם עמרי ון אסן, תוך התבססות על מופעים של קבוצת התיאטרון "בורדל טוטאל" בה הוא פועל. אסף מגלם את אסי: שחקן ויוצר בתיאטרון ומורה לדרמה השב לעיירה המדברית בה הוא חי אחרי שירות מילואים, במצב שדומה כי כולל סיפטומים של פוסט טראומה, בין אם טרייה או מתמשכת. המוצא האמנותי שלו הוא מופע קברטי-קרקסי שהוא מעלה במתנ"ס המקומי, הפרנסה היא עבודה עם תלמידי תיכון, כולל מופע סיום מתוכנן שמכיל טקסטים של חנוך לוין. כידוע, לוין הוא סוג של אבן דרך בישראל במופעי קברט סאטיריים המבקרים את המיליטריזם של החברה הישראלית.
אלא שתלמידי תיכון בישראל העכשווית לא ממש מתחברים למסר האנטי-צבאי של לוין. בדברי ההסבר שלו, המורה אסי נתפס מתווכח עם התלמידים בזעם המלווה באמירות שמובילות לביטול ציבורי. בחברה שבימינו מחולקת למחנות, הדברים שלו נתפסים כשמאל קיצוני. הדבר הופך אותו למנודה בקהילה בה הוא חי, אבל גם ליקיר השמאל התל-אביבי העושה את הדרך הארוכה לדרום במטרה להצדיע לו כאמן, ואולי גם להציע לו מעבר לעיר הגדולה על מנת שיהפוך לסמל חופש הביטוי שהם מדמיינים. גם אם זה לא בדיוק מה שהוא רוצה לבטא בעצמו.

כאמור, יש בסרט לא מעט דברים טובים. אסף הוא שחקן כריזמטי ועתיר ניואנסים, לאורך כל הסרט. הצילום זוכה פרס אופיר של סער מזרחי מנסה לבצע כמה שוטים מרהיבים ולרוב גם מצליח, כולל בשוט מסעיר המציג את המופע עצמו ברגע בו הגיבור רותם את הכאוס בחייו למופע בימתי. כמו כן, הסאטירה של הסרט מגיעה מן הצד השמאלי של המפה, אבל אם יש בו דמויות שהן קריקטורות בצורה מוחלטת אלו אנשי השמאל והקהילה התרבותית, הממהרים לחבק את המופע שבתוך הסרט. הם עושים זאת באופן שמזכיר את הדרך בה הביקורות חיבקו את הסרט עצמו, אם כי בצורה הרבה יותר חד-מימדית. לעומת זאת, דומה כי יש ניסיון להעניק מימד אנושי לאנשי העיירה, המציגים את הרוב הימני בישראל ואת החברה האמיתית יותר – חברה שאולי לוקה במיליטריזם, אבל יש בה גם אחווה קהילתית ומגוון אנושי.

המגוון הזה, בעיניי, היה צריך להיות משויף מעט יותר על מנת שהסרט יעבוד לכל אורכו. דומה כי הוא מייחל להיות יצירה קבוצתית המציגה גלריה שלמה של דמויות, דבר הניכר בשוט מנותק מן העלילה המגיע בסיום – הוא מציג את משתתפי הסרט, ומאפשר להתרשם מעבודת איפור זוכת אופיר אף היא של אורלי רונן, הכל בתהלוכה קבוצתית סוריאליסטית נוסח פליני. שם שעולה באופן טבעי בכל סרט המזכיר קרקס או קברט, אלא שפליני, בסרטיו הגדולים, יצר לא רק דמות ראשית חזקה, אלא באמת גלריה שלמה של דמויות משנה ייחודיות. "מופע טוטאל" מרגיש בעיקר כמו מופע של איש אחד.
זאת למרות ששחקנים מוכשרים רבים מופיעים בו, לרבות אורי גבריאל, שחקן שכל שנייה שלו על המסך צריכה להיות תענוג. אבל אף דמות אחרת לא מצליחה להתפתח או לעורר הזדהות רגשית. דומה כי הסרט בהחלט שאף לכך והיה קרוב לכך בכמה סצנות. יש לציין כי אין שום דבר רע בלא ללכת עד הסוף עם הקשר לפליני, כאשר "מופע טוטאל" מצליח לבצע כמה דברים שהמאסטר האיטלקי לא ממש ניסה או הצליח לבצע היטב, כגון הבעת מסר פוליטי חד משמעי.

הבעיה העיקרית של הסרט היא בקונפליקט המרכזי בחיי אסי. היחסים עם אשתו נטלי (אורנלה בס) וכל משפחתו, משפחה שמתפרקת עקב המשבר התעסוקתי שלו, עקב הפיכתו של אסי למוקצה ציבורית. זה לא שנטלי מתנגדת בהכרח לאמירה הפוליטית של בעלה, אלא לבחירה שלו בנאמנות לאמירה שלו על פני האנשים הקרובים לו, במערכת יחסים שהייתה עוד קודם במשבר. אולי בגלל שיסודות הטראומה המוצגים בסרט הם עמוקים יותר ולא קשורים רק או בעיקר לאירועים המוצגים.
החיים האישיים המתפרקים בצד ההפיכה לאישיות ציבורית לטוב (בעיני הממסד התרבותי המאמץ את ההצגה בגלל המחלוקת) ולרע (בגלל המחלוקת עצמה), אמורים להיות הלב הפועם של הסרט. אבל הביצוע שלהם לא ממש מתפקד. ייתכן בגלל שיש מעט מדי ממנו, ייתכן בגלל שהוא כתוב ברמה לא אחידה. בסוג כזה של סיפור דרושים יותר ניואנסים ופחות קיצוניות, כאשר דומה כי הסרט מאמץ את השפה שמאפיינת את השיח הפוליטי בישראל, ולא מצליח למצוא את הטון האחר בסצנות האישיות.

כדרכם של סרטים פוליטיים שלא מתייבשים לנקוט עמדה, סביר כי איש לא ישנה את דעתו בעקבות המוצג על המסך. אני נוהג לחשוב כי מה שקולנוע פוליטי טוב יודע לעשות זה לא לשנות עמדה, אלא להכניס נושא לשיח. עלילת "מופע טוטאל" נוגעת בכמה נושאים שכבר די נוכחים בשיח הציבורי, הן לגבי הצד הבעייתי של מיליטנטיות בחברה והן לגבי גבולות חופש הביטוי. המקרה המוצג בסרט הוא לא מקרה של שחור ולבן, שגם לצד העמדה הפוליטית, הטונים בהם המורה מדבר לתלמידים, אף הם מביעים עמדה פוליטית, אינו תקין.

דומה מן התגובות לסרט כי הערך הפוליטי שלו הוא אחר ולא קשור לשכנוע. אנשים רואים משהו מעצמם על המסך, לא במחאה שמוצגת בסרט, אלא בדילמה הפנימית הנשקפת ממנו. זה סרט שנכנס ללב של אנשים בגלל שיש בו דואליות – מחאה נגד חופש הביטוי והאהבה לזהות הישראלית, בדגש על הישראלים שהסרט לכאורה יוצא נגד העמדות שלהם. לכן ייתכן ויותר מאשר זעקה פוליטית, זהו סרט המעניק נראות ותמיכה נפשית דרך אמנות עבור אנשים המוצאים את עצמם בקונפליקט דומה.
לכן, למרות ההסתייגויות שלי, זה סרט שטוב שהוא חלק מן השיח התרבותי בישראל של 2025. באותה מידה, אני עדיין חושב שהוא יכול היה להיות טוב יותר ואני מקווה כי נצפה בעוד סרטים של היוצרים שלו, על מנת לחזות בשיפור כזה בעתיד.