• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״כביש אבוד״ של דיוויד לינץ': ניתוח הפתיחה

25 בינואר 2025 מאת עופר ליברגל

אין באמת רק סיבה אחת בגללה דיוויד לינץ' הפך לבמאי מהותי עבור כל כך הרבה אנשים. כפי שכל ניסיון להסביר מה זה בדיוק ״לינצ'יאני״ נוגע בחוסר דיוק. אבל אחת מן הסיבות שהמוות שלו בשבוע שעבר נגע באנשים בצורה רגשית, היא שהקולנוע שלו פעל על החושים, דומה שבצורה ישירה מאוד, גם אם קשה היה להבין את העלילה של רבים מסרטיו. אפילו אם אין בהכרח פרשנות אחת לגביהם, יש בהם משהו שעובד ברמה החושית. לינץ׳ לא נדיר בהכרח בכך, אבל הוא עשה זאת היטב. שני כלים מהותיים ביצירה שלו, חוש הומור ובניית אימה, הם כלים נפוצים בקולנוע, אך הוא השתמש בהם במרקם אחר: הסרטים שלו הם לא סרטי ז'אנר במובן הקלאסי, לא סרטי אימה ולא קומדיות. גם אם ניתן להדגים דרכם היטב חלק מן הטכניקות המזוהות עם הז'אנרים הללו, כמו סצנה בחלק הראשון של "מלהולנד דרייב" שהיא הדוגמא הכי קלסית לג'אמפ-סקר.

את האופן בו הקולנוע של לינץ' עובד בצורה חושית דרך אמצעי המבע הקולנועי אדגים דרך דקות הפתיחה של "כביש אבוד" (Lost Highway), סרטו מ-1997, שאולי קצת נבלע בתוך הפילומגורפיה העשירה שלו. כמו לרבים מסרטיו, הרבה מבקרים לא ידעו איך לגשת אליו בזמן אמת ובגוף היצירה שלו. "מלהולנד דרייב" שנוצר ב-2001 הפך לדוגמא נגישה יותר לסרט שיש לו קווי דמיון. אבל כמו כל סרט של לינץ', יש רבים שעבורם "כביש אבוד" הוא הסרט האהוב עליהם שלו ויש לכך לא מעט סיבות.

זה גם אולי סרט הקולנוע הראשון שיצר מבין שלושה סרטים בעלי גישה דומה לנראטיב, אחריו באו "מלהולנד דרייב" ו"אינלנד אמפייר", שלושה סרטים שיש שתי דרכים לגשת לעלילה שלהם: לקבל את התעלומה ולהניח שאין להם היגיון; או לפרש אותם כזרם תודעה טוטאלי, כשיקוף של תת-מודע, חלום או הזיה שמתרחשת רק במוח של אחת מן הדמויות. שתי הגישות הללו יכולות לחיות במקביל. כיוון שהטקסט הזה הוא ניתוח, תהיה בו גם פרשנות אישית שלי מדי פעם. אין בכוונתי לטעון כי זו הפרשנות היחידה. בסוף גם אציג את הקריאה שלי לסרט כולו שהיא קריאה יחסית מקובלת אבל גם לא יחידה. המוקד הוא מה שמהותי יותר מהבנת העלילה או האם ניתן להבין את העלילה: אין הקולנוע של לינץ' פועל על הקהל ממש למן הפתיחה. ברמה של מבנה עלילה רגיל, אני אנתח כמה דקות שמתרחשת לפני האירוע שבתיאור עלילה יבש של הסרט יכול להיחשב למאורע המחולל, זה שמניע מהלכי עלילה אחרים.

"כביש אבוד" מתחיל מצילום של כביש בלילה. מעבר לקשר לכותרת, זהו שוט טיפוסי עבור לינץ' שרבים מסרטיו יש מסע וכביש או רחוב בעל חשיבות. הלילה מכניס את האפלה הטיפוסית יותר ללינץ', שמציג בסרטיו את הקשיים של האדם ואת המקומות האפלים והפרוורטיים שלו, אלו שהחברה מנסה להגן על הילדים מחשיפה אליהם, כאשר במקביל לינץ' מתכתב גם עם סיפורי ילדים. הכביש מצולם בתנועת מצלמה פרועה בהילוך מהיר, כמו הכנה להתנגשות, אף על פי שהכביש ריק בדקות הפתיחה (לקראת סיום הסרט הנסיעה תקבל הקשר אחר).
אחרי שניות ספורות, נכנס השיר של דיוויד בואי ״I’m Deranged״, שיר שהשם שלו מרמז על מצב לא יציב, טירוף של הדובר, או מצב בו החיים שלו בכאוס כמו הנסיעה בכביש. אולי כמו מה שעובר על הדמות הראשית עוד לפני שאנו פוגשים בה. המוזיקה נקטעת בצליל מעומעם המכניס אותנו לסרט בצורה המייצרת חוסר נחת. זו דרך אחת בה הפסקול כולל עיוות מסוים, דבר שיאפיין את המיקס כולו לאורך הסרט. כולל המוזיקה שרובה מורכב משירי רוק, אבל גם צלילים של מוזיקה מקורית או עיוותים בהלחנה ובהפקה של טרנט רזנור, בסרט הארוך הראשון עליו הוא עבד.

הכניסה לסרט היא עם דמותו של פרד (ביל פולמן), הדמות הראשית בחלק הראשון של הסרט (לפחות). אנו רואים אותו לראשונה בשוט בתאורה אדומה בולטת מעשן סיגריה, התאורה מתעמעמת והמצלמה נעה באיטיות לפני שמקבלים עוד קצת אור על פניו, שנראים שוב באפלה מזווית קצת אחרת. תחושה של קאט למרות שלא בוצע קאט בפועל. כאשר כן מגיע קאט, זה ג'אמפ-קאט לפנים שלו מזווית שונה, כמעט הפוכה אבל לא לגמרי.  לאחר מכן נפתח תריס ונכנס אור לחדר, כאשר הוא עדיין מעשן ונראה מהורהר. ההתרחשות היא זמזום בפעמון הדירה שמצריך אותו לפעולה.

הזמזום מלווה בג'אמפ קאט נוסף לעוד זווית שונה על פרד. העריכה הזו מייצרת חוסר נחת, שכן היא לא העריכה שרגילים לצפות בה בסרטים. הקהל אולי לא יודע את המונחים או לא מבין בדיוק מה מוזר בדרך בה הגיבור מצולם, אבל הוא מבין שיש משהו מוזר. דבר מוזר אחר הוא המעבר הראשון לצילום של פרט שונה: בעוד הזמזום נשמע, יש צילום של האינטרקום בתאורה מוארת לחלוטין, נוכחות לדבר שמצריך מן הגיבור פעולה – לברר מי בדלת. בנקודה זו, לינץ' עושה קאט "רגיל" חוזר לאותו שוט קודם של פרד. כעת הוא הופך לנציג של הקהל בניסיון להבין את פשר ההתרחשות המוזרה שהוא חווה.

כאשר פרד ניגש  לאינטרקום, לינץ' מצלם את האצבע הלוחצת על כפתור "הקשב", אז נאמר המשפט המיסתורי "דיק לורנט מת". בנקודה זו, מן הסתם, הקהל לא יודע מי זה דיק לורנט או מה היחסים שלו עם פרד. יותר מאוחר יותר מבינים כי פרד גם לא יודע דבר על אותו דיק לורנט. אחרי המילים הללו, המעבר הוא שוב לפניו של פרד, שעת שוב נמצא בשוט אפל לחלוטין. יש לכך הסבר ריאליסטי – מעט חלונות פתוחים בדירה. אבל זה מייצר חוסר נחת לעומת האור המוחלט בו נראה האינטרקום קודם לכן. האם האינטרקום שצולם בלי השוט של הנגיעה הוא זה שבדירה, המצוי באור בלי הנוכחות של פרד המצוי באפלה, או אולי זה שמחוץ לדירה? אם כי עולה השאלה מי צלצל בו.

המשך הסצנה הוא תיאור של התגובה הטבעית של פרד להטרדה המוזרה בביתו. הוא נע בבית ומנסה לראות דרך החלון מי צלצל להודיע לו על המוות של דיק לורנט. הוא לא מוצא רמז לנוכחות בחוץ. זה אמצע היום והרחוב נמצא באור מלא. פרד, כבר מתחילת הסרט, הוא דמות באפלה: של הבית, של המקום בו הוא חי. בסצנה הראשונה של הסרט, הוא חי לכאורה עם עצמו. זה אולי גם הסבר לג'אמפ-קאטים, או קאטים אחרים שלא בדיוק עונים להגדרה כי יש בהם שיוני זווית, אבל הם קאטים בין פרד למבט אחר על פרד. בנקודה זו, גם המוזיקה נכנסת, אבל היא חלשה ומעומעמת, לא מלודית.

זו הייתה סצנת יום. הסצנה השנייה היא כבר סצנת לילה והקהל לומד כי פרד עובד בלילות, משמע חי בעיקר בשעות האפלות. הוא נגן ג'אז, ומתכונן להופעה. הסצנה הבאה בסרט היא בינו לבין אשתו רנה, המגולמת בידי פטרישיה ארקט. המשחק של ארקט, לאורך כל הסרט, אינו ריאליסטי ומתכתב עם ייצוגים קולנועיים קודמים, בעיקר כאלו המזוהים עם הסרט האפל ודמויות הנשים בו, משמע פאם פאטל. היא תגלם ייצוג קלאסי עוד יותר של פאם פאטל בחלק השני של הסרט, אבל כבר בחלק הראשון הקול הגבוה שלה אינו לגמרי טבעי, והשמלה האדומה שהיא לובשת מקשרת בינה לבין התאורה הראשונה בסרט, וגם מרמזת על מיניות כיוון שהיא האישה החוקית של פרד, היא לא פתיינית למרות שימוש באמצעים המציירים אותה כאחת כזו. באופן הטיפוסי ללינץ' גם בסרטים אחרים, הפאם פאטל מתגלה מהר מאוד כסוג של קורבן, או במקרה הזה כאישה שמצויה בעמדה של חוסר כוח גם בתוך הבית שלה.

לינץ' משיג את התחושה שיש לרנה פחות כוח בזוגיות דרך העמדה בפריים. בתחילת הדיאלוג, יש העמדה טיפוסית ועריכה ובין צילום שלה עומדת ליד הקיר ומבשרת שלא תבוא להופעה שלו הערב, לבין התגובה שלו. אבל אחרי שהיא אומרת שהיא שתישאר, על מנת לקרוא, הצילום משתנה. פרד לא בדיוק מאמין לכך ואחרי שהוא חוזר על המילה ״לקרוא״, הקאט לזווית הנגדית לא חושף את הפנים של רנה, אלא את הגב של פרד שממלא את הפריים. הוא הופך לשולט בסיטואציה. בהמשך השוט הוא נע לכיוונה וניצב לפנייה, כאשר הוא בבירור גבוה יותר ממנה ובעל מבנה גוף חזק יותר. הוא חוקר אותה בצורה מאיימת והיא צוחקת, אולי מתוך מבוכה. הסצנה לכאורה נפתרת בכך שהוא מגיב בחיוב לצחוק שלה ואומר כי הוא אוהב להצחיק אותה. על פניו, היא מרגיעה אותו, אומרת שהוא יכול להעיר אותה אחרי שיחזור. נישואים תקינים לכאורה, אבל התחושה היא עדיין של איום וחוסר נחת.

הסצנה הבא היא במועדון. פרד מנגן ג'אז מהיר שמלווה בעריכה מהירה, מעברים בינו ובין והסקסופון שלו ממרחקי צילום שונים, עריכה כאוטית שמתאימה גם למוזיקה וגם להפרעות הקודמות שתיארתי. זו הדרך בה הסרט נותן לנו עוד מידע על פרד, בצורה הקרובה לדרך בה הקולנוע הנרטיבי עובד בדרך כלל. אחרי ההופעה, רגע דרמטי: פרד מתקשר הביתה. רנה לא עונה. פרד מצוי ליד טלפון ציבורי במועדון, תאורה בה שולט הגוון האדום. הסצנה עורכת בינו לבין שלושה שוטים בתוך הדירה, בכולם תנועות מצלמה מהירה המתמקדת בהדרגה בטלפון מצלצל ואיש לא עונה. אין זכר לרנה. פרד לא משיג את אשתו ואם הוא בעל חשדן, לכאורה החשש מאומת. כל צילום של הטלפון מלווה בצליל המוגבר והלא-נוח של הצלצול, מה שמייצר תחושה של סרט אימה. אף כי על פניו, אין באמת משהו מאיים בסצנה.

מכאן הסרט עובר להגעה של פרד לבית ולכניסה שלו לחדר השינה, שם הוא מוצא את רנה במה שנראה כמו שינה עמוקה ושלווה, אולי הטלפונים פשוט לא העירו אותה. אבל פרד עדיין מצוי בחוסר נחת. הוא לא מעיר אותה והסיקוונס מסתיים בפייד שחור על הפנים שלו.

ניתחתי פחות מ-10 דקות, עם קצת מידע על המשך הסרט כגון השם של הדמויות, שלא מופיעה בסצנות שראיתי. השם היחיד שנמסר בדקות הללו הוא שמו של דיק לורנט, שכל מה שאנו יודעים עליו זה שהוא מת. אבל מה שנראה על המסך הוא דיוקן של אדם המצוי בחוסר נחת וחי בחוסר נחת בתוך הבית שלו, בית של בן אדם יציב לכאורה. הוא חי בנישואין שיש בהם אהבה לצד מתח, כאשר הוא ואשתו לא דנים בצורה ישירה במתיחות בניהם. זה יכול לעבור לקהל כמשהו המייצר חוסר נחת, גם אם ההבנה של הסיטואציה היא חלקית.

למעשה, חוסר הנחת הזה מלווה את כל הסרט, לצד התחושה של משיכה אירוטית, חוש נוסף עליו משחק לינץ', לצד האימה וההומור. הצחוק של רנה בסצנה הוא תגובה שלה לאימה שבסיטואציה, רגע שיש בו גם איום באלימות וגם רמיזות למין. צחוק, אימה ואירוטיקה שלובים זה בזה לאורך הסרט ובכל היצירה לינץ'. אפשר לחוש את זה בלי לנסות להבין את עלילת הסרט. לטובת מי שלא צפה בו, העלילה הזו כוללת כמה מהלכים שלא ניתן להבין בצורה ריאליסטית יבשה.

זו הנקודה בה אחשוף את הפירוש שלי לעלילת הסרט כולה, או לדרך בו ניתן לחוות אותו. מי שלא רוצה לדעת מוזמן לא לקרוא ואני מאמין שגם אם יש לסרטים של לינץ' פירוש שיכול להיות חד משמעי, או שהסרט כיוון עליו, הכוח של הסרט הוא שניתן להתעלם מהפירוש:

-ספוילרים חמורים יותר מכאן-

אפשר לקרוא את ״כביש אבוד״ רק כמשחק עם קונבנציות קולנועיות ושבירתן, כולל השבירה של המחשבה שסרט צריך לספר סיפור מובן. אפשר גם לטעון כי הסרט מציג עלילה פשוטה, משפט בודד: גבר הזמין את הרצח של אשתו, הרצח בוצע אבל הוא נתפס. הוא נתפס גם על ידי החוק אבל בעיקר על ידי התודעה שלו, שמציקה לו ומכניסה אותו לסוג של מציאות אלטרנטיבית בה הוא מנסה בהדרגה לעבד מחדש את חייו. אבל הוא חוזר לאותה נקודה מהדהדת שהוא לא קורבן והוא מי שהזמין את האלימות שהרגה לא רק את אשתו, אלא גם את המצפון שלו ואת האחיזה בחיים.

תגובות

  1. היי, אשמח לארח אותך בפודקאסט לאמנות שלי. אני מחפש מישהו/י לעשות איתו פרק מיוחד על דייויד לינץ'.
    אייל: 0524222058

  2. אריאל הגיב:

    כן בהחלט . זה משהו דומה למה שעלה בדעתי כשראיתי את הסרט לפני שנים. אף שמודה שקודם יצא לי לצפות במולהולנד דרייב שם ה"מפתח לצופן " היה ברור יותר…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.