סיכום 2024: ניצחונות רגעיים והפסדים מוחלטים

סיכום השנה שלי בקולנוע הוא האישי האחרון בסריטה, לפני שנחשוף את סרטי השנה שלנו במשותף ואז אשוב בעוד סיכומון, שמרכז הכל יחד. ניסיון כמעט נואש לעשות סדר בכאוס, להקנות מראה של נורמליות לתריסר החודשים האחרונים, שפשוט לא היו דומים לשנים קודמות. אני אפילו לא נכנס למישור הלאומי, כי דיכאון קליני הוא לא חלק מהסיכומים שלנו בדרך כלל, אלא מדבר ברמה האישית וקצת הסריטתית. שנה שלמה בה בעצם חזרתי לישראל, שיניתי כמה סטטוסים אישיים, והייתי הכי פחות מרוכז בסריטה שהייתי מאז ההקמה. תירוצים יש בשפע, למשל הגדלת המשרה או המכסה שלי ב״הארץ״, קצב כתיבה שלא מאפשר לי להתבטא מספיק גם כאן. או לדוגמה, אווירת יומיום שלא בדיוק מעודדת התחפרות עמוקה בסרטי קולנוע, קו מחשבה שנקטע שוב ושוב בגלל עוד אזעקה או מחשבה טורדנית, וכן הלאה. אבל תירוצים אני לא אוהב, רק הבטחות להשתדל יותר.

מבחינה קולנועית, וזה מה שבאנו לכתוב ובתקווה גם לקרוא כאן, השנה הייתה קצת פחות טובה מקודמתה. לא רק בגלל הסרטים שלא הגיעו ארצה, בין אם בגלל אילוצי הפצה או ממש חרם על ישראל (אין להצדיק אבל ניתן להבין), פשוט בגלל ש-2023 הייתה חריגה באיכותה. לראייה, כל הרבעון הראשון של 2024 בבתי הקולנוע, וגם קצת אחר כך. זה קורה כל שנה אבל היה מאוד בולט הפעם, להערכתי זה יחזור על עצמו בכמות ובאיכות פחותה בשנה הבאה. לפי לטרבוקסד (בהזדמנות זו אזמין לעקוב אחרי שם) ראיתי בקושי 200 סרטים השנה, וזה אם אני מעגל למעלה כי יש לי עוד המון צפיות לעשות/לקטלג עד שיתחלף התאריך. בסוף לא הכל נכנס ליומן כמובן, וסיכומים קודמים יגידו שהמספר די דומה, אבל בכל זאת הרגשתי בלי אוויר – בכל סוף שבוע וביתר שאת בסוף השנה עצמה.

את כל מה שלא הספקתי לכתוב פה אבל כן בגלריה של ״הארץ״ לא אזכיר, מלבד אירוע אחד טרי ועדיין מתגלגל מבחינתי. הכוונה לאייטם קצר, מאחוריו תחקירון שלקח זמן, על ההפצה של ״יופי מסוכן״ בישראל. אני עדיין בהלם גם מכל הסיפור, גם מהתגובות אליו, וגם מהיעדר מוצא או פתרון. אני רק יודע דבר אחד – רוב מי שראה את הסרט בארץ, ראה גרסה אחרת משאר העולם. קצרה בשבע דקות, בהיבט הטכני, אבל שונה בתכלית מבחינתי כי כל פריים וכל קאט בסרט משפיעים על החוויה כולה. בטח ובטח אם חסרה הסצנה הכי חשובה, לעניות דעתי, וגם הדימוי הכי מדובר אינו מופיע.
זה חורה לי במיוחד מסיבות שיתבררו בוודאי בפוסט סרטי השנה, אבל השלב הבא הוא כאמור הסיכום שלי. זה שמגיע בצורה של נצחונות והפסדים, בחלוקה די שרירותית. כרגיל אבקש לא לקחת אותו ברצינות יתרה, זה המקום להוציא קיטור אחרי שנה של נחמדות יחסית. הנצחונות קולקטיביים, ההפסדים כולם שלי. אין השנה נספחים כי לא ראיתי טלוויזיה, צרכתי מעט מדי תרבות שאינה קולנוע, קראתי (טוב נו, עדיין קורא) שני ספרים וגם הם על קולנוע – ״מחשבות על קולנוע״ מאת קוונטין טרנטינו ו״מצ׳רלי עד שולי״ מאת ד״ר פבלו אוטין. בתקווה שבשנה הקלנדרית הבאה יהיה לי יותר פנאי לדברים שאינם רק קולנוע, גם אם יש לי תחושה שגם אותו אמלא בסרטים.

נצחונות והפסדים

אם שני אלה לא מספיקים בשביל לייצר להיט, אנחנו בבעיה

סרטים שכמעט ונכנסו לעשירייה שלי, בלי שום סדר מסוים: ״טאטאמי״ (הופתעתי), ״הקרב על אמריקה״ (טולטלתי), ״הכפיל״ (הוקסמתי), ״הקדירה״ (נמסתי), ״איש הקוף״ (נגנבתי), ״נשארים לחג״ (נכבשתי), ״סוג של חסד״ (צולקתי), ״חולית: חלק שני״ (בודרתי), ״גודזילה מינוס אחת״ (נהניתי), ״החיים הסודיים של איבלין״ (התרגשתי).

אוברייטד: אני עדיין רוצה להיות בצד של ״רוז הרובוטית״, אז נלך על סרט שאני לא מבין מה עשה גם בתחרות הראשית של קאן וגם בכל פסטיבל קולנוע שני בישראל. סליחה, ״יהלום פרוע״, לא התרשמתי.
אנדרייטד: עדיין קשה לי עם קבלת הפנים של ״הכפיל״, סרט שלא רק מנסה לבדר אלא גם מצליח ואז מוסיף המון קסם לחוויה. מועמד מוביל אחר הוא ״מועדון הרוכבים״ שאפילו לא אומץ בידי קהל האבות, או קהילת הסינפיליה, על אף שהוא בדיוק מסוג ״למה לא עושים יותר סרטים כאלה״. זה למה.
גילטי פלז׳ר: חד וחלק ״היחידה ללוחמה לא ג׳נטלמנית״, סרט שנהנתי ממנו ללא סייג תוך כדי שאני מבין שהוא ממש לא מספיק טוב. לצערי אני מוסיף גם את ״פרארי״ בגלל תגובות הסביבה, בעיניי אין מה להתבייש באהבה לסרטי מייקל מאן, גם המשונים שבהם.

שמחה לאיד: זה לא רק הכישלון בקופות, שהיה צפוי כמו של הסרט הראשון והמהולל, זו התגובה הקשה של המעריצים המאוכזבים אחרי ״פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם״. בפסטיבל קאן עוד ניסו לשכנע אותי שזה לא פיאסקו, ומאז אני רק שותה דמעות של אחרים ומתמוגג.
שמחה לא ברורה: ״ילדות רעות״ גרסת המיוזיקל. זה לא היה טוב אבל כמה נהניתי, גם מהסרט וגם מהחברים שהלכתי איתם אליו וכל הבילוי שנרקם סביבו לפני ואחרי. יותר מ״פיוריוסה״, אגב.

אכזבת השנה: אך ורק מתחרה אחד בקטגוריה הזו, ״מגפלופוליס״. הסרט שקיבלתי עליו הכי הרבה תגובות ״איך אתה מעז!״ אבל יכולתי רק להגיב באותה האשמה כלפי פרנסיס פורד קופולה. ישבתי ומחאתי כפיים ללוגו של חברת ההפקות שלו, בפרימיירה בפסטיבל קאן. אחרי כמה דקות הבנתי שאני צופה בתאונת רכבת. בסיום הצפייה הרגשתי כאילו הורה נטש אותי. נותר רק כעס מר.

הפתעות השנה: ״המתאבקים״ תפס אותי לא מוכן (הכניסו לפיתת היאבקות אהובה כאן) כבר בתחילת השנה, ״הצילו! כדור הארץ השתגע״ היה הרבה יותר מוצלח ממה שחשבתי, אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא ״ביטלג׳וס ביטלג׳וס״. לא רק עבורי, כי מי היה מאמין שאהנה מסרט של טים ברטון בימי חיי (אפילו את הראשון אני לא אוהב, וידאתי בצפייה חוזרת), אלא גם בקופות הכרטיסים.

שני אלה כן הספיקו ללהיט, עם קצת עזרה מחברים

הכי שמח שלא ראיתי: רשימת הקליעים שהתחמקתי מהם בלתי נגמרת, בין אם סרטים שנראו לי נצלניים כמו ״הצמה״ ו״איתנו זה נגמר״, או סתם חרפתיים לסוגם, מ״גלדיאטור 2״ ועד ״חברים דמיוניים״. אבל כל ביוגרפיה מוזיקלית באשר היא שפספסתי, והיו כמה השנה, הייתה הרווח הכי נקי.
הכי לא מאמינים לי שלא ראיתי: ״דדפול וולברין״. בהחלט אחד האירועים המשמעותיים של השנה בקולנוע, פשוט באמת נראה לי שלא הייתי מתחבר. אולי טעיתי, זה קורה לי הרבה.
הכי מצטער שפספסתי: יש הרבה סרטים קטנים או מיוחדים למראה כמו ״ארט קולג׳ 1994״ שהייתי רוצה לראות ולהאדיר אם מגיע להם, אבל החוסרים המהותיים שלי הם בתחום המתח והאימה. הפודיום הוא כנראה ״מקום שקט: היום האחרון״, ״רווק מספר 3״, ובעיקר ״רצח ממבט ראשון״, כולם נשמעים לי יותר ויותר כמו משהו שהייתי אוהב.

עדיין חושש להשלים: ״מתחרים״. השילוב בין גואדנינו לשחקנים, לנושא, לאווירה. אבל שמעתי את הפסקול בנפרד, רזנור את רוס הפציצו באופן שהיה מספק יותר מאשר לצפות, אני מנחש.
הכי שמח שאיש מלבדי לא ראה: ״מסיבת פרידה״. מתנצל בשם אומת הקולנוע אם דווקא כן ראיתם וראיתן. לכולנו מגיע פיצוי.

פרס ״מיה קולפה״ (לא זאת, קראו שוב) על חוסר התאמה קשוח בין סרט וצופה שהוא אני, טופ 10:
10. חלום של רובוט – מערכה ראשונה שהיא אחד הסרטים הכי יפים אי פעם על ניו יורק. כל השאר תימהון ופיהוקים.
9. מה שבפנים – רעיון כמעט מעניין, ביצוע אומלל, ומבסוטיות עצמית שלא השאירה שום סיכוי. למה בעצם ליצור סרט חילופי גוף בין דמויות שאין להן אישיות.
8. הנוסע השמיני: רומולוס – רמיקס סתמי של הסרטים הקודמים והטובים יותר. יש ללכת על בטוח ויש לזרוק את כל מה שראית במקרר למחבת ולהקפיץ.
7. תלמה – תכננתי לאהוב את הסרט הזה, כי מה יותר חמוד מקשישה גיבורת פעולה. ובכן, מסתבר שזה לא מחזיק סרט, עד כדי כך שהתגעגעתי להשתעמם מ״משימה בלתי אפשרית״.
6. התחת הזקן שלי – ״עוד שקיעה אחת ואני יוצא״ אמרתי בזמן הצפייה. היו עוד חמש, לא כולל הקודמות. רקע לדמויות הכי מעצבנות שנראו השנה על המסך.
5. מחר יום חדש – איזה צחוקים זה אלימות נגד נשים, נכון? לא נכון. ואיזה קטע אם נתקע טוויסט על נושא כה חשוב כמו זכויות? לא, לא קטע טוב.
4. מרצ׳לו מיו – ״קשה להיות נפו-בייבי: הסרט״. קשה עוד יותר להשתחרר מצל ההורים המפורסמים כשאת מביאה את שניהם, כולל המת, לככב בסרט שלך.
3. צאי מזה – מילא שעמום המחץ שהוא כל האופרציה, מעולם לא התרגזתי ככה על סיום של סרט שבכלל לא הזיז לי רגשית. עדיין מרוגז, אם להיות כן.
2. ג׳וקר: טירוף בשניים – לרוב אני מאוד מעריך הטרלות, יש לי לפחות סרט אחד כזה בעשירייה, אבל הניסיון של טוד פיליפס להצביע בחזרה על הקהל שלו היה מנותק במקרה הטוב.
1. אנורה – כמה צפוי, ככה מבאס ששוב נכשלתי עם שון בייקר. לא צחקתי (צחקקתי פעמיים), לא התרגשתי (ממה בעצם), לא האמנתי לכלום, לא אהבתי אף אחד ושום דבר על המסך. אובייקטיבית הסרט בינוני, ניתן לו את זה. אבל דקל הזהב? סליחה, גרטה, לא הבנתי אותך.

הפרס ההופכי, ע״ש ״שהאזאם 2״, לסרטים שמותר ורצוי לצחוק עליי שרק אני אהבתי: ״שר הטבעות: מלחמת הרוהירים״ עדיין טרי ואני בטוח שיצבור אוהדים (לא באמת). אז מבין סרטי המותגים נראה ש״בורדרלנדס״ הנקטל מדי היה כמעט סביר בעיניי, מבין סרטי הפסטיבלים ״הנערה עם המחט״ היה מהטובים של קאן וחטף מקלחת קרה, ומבין הסטרימרים ״הקרב על הפופ טארט״ שעשע אותי הרבה יותר מדי.

איזוטריה ופיקנטריה

הסרט שהכי נהנתי להביט בו השנה, בגלל העלילה כמובן

בדרך לאכזבה משולשת מזוכי קאן-ברלין-ונציה: לא התחברתי ל״אנורה״ שסחף את קאן ולא ל״החדר הסמוך״ שניצח את ונציה. מעניין איך ״דהומיי״, זוכה ברלין, אני מפחד לסמן וי משולש.

ההמשכון הכי סביר ועצל של דיסני: ״הקול בראש 2״? הצחקתם. תראו את ״מופאסה: מלך האריות״ או ״מואנה 2״ ואז נדבר. פתאום פיקסאר הם שוב הדבר הכי טוב בתאגיד הזה.

ההמשכון שהוא בעצם פריקוול שמראה איך שני יריבים איקוניים היו בעצם חברים הכי טובים פעם, באנימציה אבל לא בדיוק מה שתצפו לו מהמותג: תיקו! ״מופאסה״ אבל גם ״רובוטריקים: ההתחלה״.

היקום הקולנועי הכושל ביותר: השנה נפתחה עם ״מאדאם ווב״ ונסגרה עם ״קרייבן הצייד״, עם קצת ״ונום 3: הריקוד האחרון״ באמצע. בתוך תריסר חודשים היקום של נבלי ספיידרמן (ללא ספיידרמן) של סוני הכפיל את גודלו, משלושה סרטים לשישה, ואז טרק את הדלת, נעל את הבריח והשליך את המפתח לאן שהיה ראוי להשליך את כל הסרטים. בבקשה אל תחזרו.

חדר המורים המצטיין של השנה: כלומר, הסרט הכי טוב על יחסי מורים תלמידים. קחו בחשבון שלא ראיתי את ״רדיקלי״ (לא עד הסוף), אז בין ״חדר מורים״ הגרמני, ״תמימות״ (מונסטר) היפני, ו״על עשבים יבשים״ הטורקי, אני בוחר באחרון. ייתכן וסידרתי אותם לפי הסדר, אני חביב המורים.

הסרט הכי טוב של אלמודובר השנה: ״אמיליה פרז״. אז מה אם ז׳אק אודיאר ביים אותו.

הפתיחה הכי מבטיחה לסרט שהלך לאיבוד משם: הזכרתי את ״חלום של רובוט״ אבל זו לא רק הפתיחה, זו כל המערכה הראשונה. אז אבחר את הסרט הזמבי ״On Becoming a Guinea Fowl״ שראיתי בקאן, שיש לו את דקות הפתיחה הכי מבטיחות ללא קיום ההבטחה בהמשך.

התגובה הכי מוזרה של קהל לסרט: אני מבין שהיו הרבה סרטים מוזיקליים השנה. ברור שזה לא יפה להסתיר זאת בשיווק. אבל אחרי הפעם השלישית שמישהו פוצח בשיר באמצע הסרט, לא משנה אם זה ״ג׳וקר 2״, ״מרשעת״ או ״אמיליה פרז״ – מה הבעיה להבין שזה הפורמט? היאנחויות, התלוננות בקול רם, לאורך כל השיר, רק כי הדמויות מתעקשות להמשיך לעשות את הדבר הכי צפוי שקורה בסרט מוזיקלי. זה הכי חירפן אותי בסרטים של דיסני. לפחות לא התפלאו שזו אנימציה, אולי כן ושמרו לעצמם. מה כל-כך מפעיל אנשים בסרט מוזיקלי, שגורם להם לרצות להודיע לכל האולם שהם לא נהנים? והאם זה משליך על תחומים אחרים בחיים? כי לא הייתי רוצה לסעוד במסעדה איטלקית כשהם פותחים תפריט ומגלים שיש שם פיצה או פסטה. מאמא מיה!

הן שרות? ורוקדות? מה קורה פה, איזה סרט מוזיקלי מוזר

המיוזיקל המצטיין: מעבר לסרטים שכבר הוזכרו, היו לנו השנה גם את ״דיקס: המיוזיקל״, ״הצבע ארגמן״, ושני דוקומנטריים לא שגרתיים על מוזיקאים בשם וויליאמס שטרם הוקרנו בארץ (Piece by Piece וגם Better Man שתיכף מגיע). יש גם משהו בשם ״The End״ שיצא רק בארה״ב. מבין כולם כנראה שהכי התחברתי אל ״אמיליה פרז״ בקטגוריית המיוזיקל המקורי ואל ״מרשעת״ בתור המעובד.

סאונד-אפקט השנה: נדרכתי בכל פעם שנשמע התו מבשר הרעות שמגדיר את חווית השימוש בחומר על שמו הסרט ״דה סאבסטנס״ (השם העברי מתייחס לגרסה המקוצרת מבחינתי). שוקל להוריד אותו לטלפון ולהשמיע בכל פעם שמשהו משתבש בחיי.

פרס ״אוקיי בומר״ לקולנוען שני דורות מעליי שלא הבנתי מה הוא רוצה מחיי: היו השנה כל-כך הרבה סרטים של ותיקים, ברמה של כתבה ב״הארץ״ מבחינתי. מבין כולם הכי תמוהים בעיניי היו ״כאן ולתמיד״ של רוברט זמקיס ו״הו קנדה״ של פול שרדר. שני סרטים שלא נותר אלא להנהן מולם וללחוש ״אוקיי בומר״, שזה משהו שאני אישית ממש לא אוהב לעשות. מעדיף לכבד, אלא אם הזמן שלי לא כובד.

קראש השנה: אם היינו בוחרים עדיין את אנשי השנה של סריטה, הייתי מקריב את גופי על מזבח הכבוד העצמי ומתעקש על היכללותה של סידני סוויני. האישה שכיכבה השנה ב״רק לא אתה״ ו״טהורה״ אותם גם הפיקה לעצמה, השתתפה ב״מאדאם ווב״ וקינחה בהפצה מאוחרת של ״ריאליטי״ (דאשתקד), סרט שמוכיח שהיא יודעת לשחק גם בלי להתהדר במיניות שלה. אבל נו, לא פשוט להתכחש לאלמנט הזה.

הקראש הגברי של השנה: את מדליית הארד אנסה לעמוד על צווארו העבה של אלן ריצ'סון, בשבילכם ״ריצ׳ר״ ובשבילי הדבר הכי שרירי ב״היחידה ללוחמה לא ג׳נטלמנית״. תמיד הייתה לי חולשה לתואמי שוורצנגר. עקף אותו על אופניים אהרון פייר, שגנב את ליבי ב״רבל רידג׳״ ונשמע לא רע בתור מופאסה, אבל זה בעיקר החוסן שהוא מקרין ותווי הפנים המוגזמים כל-כך שלו שעושים לי את זה כנראה. מספיק למדליית כסף, אבל תמיד הייתי קצת בייסיק ולכן הזהב הולך אל נער הזהב החדש של הוליווד, מר גלן פאוול. בין ״רק לא אתה״, ״היט מן״ ואפילו ״טוויסטרס״, הוא תמיד הדבר הכי טוב בסרט. במיוחד כשהוא מחייך. עם העיניים.

כמה גרוע היה הקייטרינג על הסט: ״מרשעת״ צולם במשך כשנתיים (גם סרט ההמשך כבר צולם), הפקה אליה נכנסו שתי שחקניות ראשיות קוקטיות מאוד וממנה יצאו כשהן נראות מצומקות באופן מסכן חיים. לא שאני רופא ובטח שלא באדי-שיימר, רק מודאג לאללה לגבי סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה.

הסרט הכי גרוע עם המילה אימפריה בשם: תיקו אפס. ״מכסחי השדים: אימפריה קפואה״ ו״גודזילה X קונג: אימפריה חדשה״.

עוד סרטים גרועים, אבל עדיין פחות מהמציאות: ״לה קוצ׳ינה״ (יומרני), ״העורב״ (פדחני), ״קח אותי לירח״ (בינוני), ״גנוב על החיים״ (עצלני), ״מוטל דסטינו״ (פשלוני להדהים איך זה היה בתחרות הרשמית בקאן).

וקצת הפצה

קל להבין שכל התמונות שבחרתי הן של צמדים, אני מקווה. גם זו

הופצו באיחור (לא) אופנתי: ״הממזר״, ״קפיטאנו״, ״תמימות״, ו״הרוע אינו קיים״ יצאו לאקרנים באיחורים של שנה עד שנה וחצי, מה שהשכיח אותם מליבי. חבל לי במיוחד על שני האחרונים, היפניים, אבל נראה לי שלהפיץ את ״אניו״ מ-2021 בינואר של 2024 די מנצח. סטגדיש לא מכוון, סליחה על זה.

ההקרנה הכי מהנה שנכחתי בה: דאבל פיצ׳ר ״שלושת המוסקטרים״ לאורך חצי יום בפסטיבל ירושלים כאילו קרה במיוחד בשבילי. אם לא הייתי בהקרנה של ״דה סאבסטנס״ בקאן לא הייתי מאמין לתגובות שיצאו מבני האנוש שם. אבל ״הדונם של סבתא״ בסוף דוקאביב מנצח הכל, כמה אדרנלין לפני הסרט ואיזה אנרגיות במהלכו. כתבתי על כך גם בעשיריות, אם לספיילר.

הפרס ע״ש ״סרטני הנהר״ לסרט שאני הכי מצטער שכתבתי ביקורת, כי למה לאיים על חיי זה כולה סרט וזו רק דעתי: ״הכוורן״. שום דבר לא מתקרב לעוצמת הזעם של מי שנהנו מהסרט הרעיל והאידיוטי הזה. אופס, עשיתי זאת שוב.

השם העברי המקומם של השנה: ״יופי מסוכן״. אבל זה כלום לעומת הגרסה שהוקרנה בארץ, שקצרה בשבע דקות שלמות מן המקור. כן, מדדתי עם סטופר.

השם המבלבל: ״חיבור מסוכן״ הופץ קצת אחרי ״יופי מסוכן״, אני מקווה שזה צירוף מקרים. בכל מקרה זה רק הסגן כי היה השנה סרט בשם ״המנצחת״ שאינו טאר. הוא גם עלה באותו שבוע עם ״טארוט״ שזה טאר ושתי חמישיות, אז בכלל נצרב לי בזיכרון.

מבלבל שזה לא אותו סרט: מבחינת שם, לא מאוד הוגן שיצאו השנה גם ״הם באים בלילה״ וגם ״הם רואים הכל״. לתייג אותם ולא לגלות מי זה מי ממש לא יועיל, הפעם מבחינת עלילה, במקרה של ״אות משמיים: הסימן הראשון״, ו״טהורה״. הם אפילו הופצו בסמיכות. כתבתי ״הם״ אז יש לנו טרילוגיה.

שם אירוני: ״בלתי נשכח״. לא זוכר על מה זה, נדמה לי שזה עם מייקל קיטון. והיה לנו גם את ״השנה שהייתה לנו״, אי אז בינואר כשרק החלה שנה לועזית וכל-כך סמוך לאסונות שבעה באוקטובר.

השם שהיה הכי כיף להגיד בקול רם: ״ריקי סטניקי״. תודה, אמזון פריים וידאו.

אני רואה מה עשיתם שם: ״נשים ונפלאות״ ו״מטפלות בעניינים״ הופצו באותו סופש, פרץ יצירתיות או יום חג לא רשמי למשחקי מילים. ואם הגעתי למשחקי מילים, זה הזמן לסיים. יותר טוב מזה לא יהיה.