“אל תוציא מילה" (2024), סקירה 

כמה מעצבנים האמריקאים, עם חוסר היכולת שלהם להכיל שום דבר בשפה זרה. כלומר, זרה להם, עד לרמה שלפעמים הם עושים עיבודים מחדש גם לסרטים ולסדרות דוברי אנגלית בריטית רק כדי שיהיו ״אמריקאים יותר״. דוגמאות שקופצות לראש הן דווקא מהטלוויזיה כמו "החיים על מאדים" ו"ברודצ'רץ," שם הגדילו ללהק את אותו שחקן לתפקיד הראשי – רק שיעשה מבטא מאנפף וקל יותר להבנה, ולא סקוטי. ובקולנוע, ספציפית באימה, לפעמים מדובר בגרסה שמשתדלת להיות דומה למקור כמו "Quarantine", העיבוד מ-2008 ל"פחד, מצלמים" הספרדי מ-2007. או "משחקי שעשוע" מ-2007 שלפחות בהקשר שלו הבמאי מיכאל הנקה שיצר גם את המקור המטריד המתין עשור עד לעיבוד.
ההנחה היא שהגרסה האמריקאית, ההוליוודית במקרים רבים, תרכך את התוצר המקורי, אולי אפילו תשטח אותו, או סתם תערוך אי אלו שינויים תמוהים. למרות שהנה, שני הסרטים האחרונים שמניתי דווקא משתדלים להיות נאמנים למקור. אבל מה הסיכוי שעיבוד אמריקאי יתעלה על המקור, ולא יהיה סתם "בסדר", כמו שעשה "נערה עם קעקוע דרקון", בפרט כשהמקור אהוד ומדובר, ועדיין טרי? ובכן. אולי צריך סרט דני שזכה ליותר מדי הערכה למרות שהוא בעיקר יומרני וכבד, כמו "אל תוציא מילה", בשביל לתת לנו פיצוי הולם דובר אנגלית.

נחזור לרגע ל-2022, אז הוא הגיח בפסטיבל סאנדנס שם אורון כבר היטיב לזהות בסרט של כריסטיאן טאפדרופ יומרות והבטחות ומתח שלא מתכנסים לכדי שיא מספק, או אפילו אומללות מספקת. בקצרה, מדובר במפגש בין זוג דני מנומס עם ילדה לזוג הולנדי פרוע עם ילד, בחופשה בטוסקנה. שני הזוגות מתחברים, או למעשה, הדנים נשבים בקסמם של ההולנדים החצופים אך גם מלהיבים. כשהאחרונים מציעים להם לבוא לבקר – הם נענים להזמנה. כשהם שוהים אצלם, הכל הולך והופך לא נעים בהדרגה. תחשבו על הסצנה מ"משחקי שעשוע" אם כבר הזכרתי אותו, בה זוג צעירים זרים דופקים בדלת לזוג חביב עם ילד בחופשה ומבקשים המון ביצים, ואז עוד ביצים כי הן נשברו, ואז עוד ביצים, ואז כל הגיהינום הוא הזולת פורץ? אז כזה, רק בסרט שלם שמותח את החלק של הנימוס עד לקצה גבול הסבלנות שלנו כצופים.

הדיבור על "לשון הרע" היה שהוא הולך למחוזות נועזים בסיום שלו, לפחות לפי צוות הפודקאסט "colors of the dark" שהתרשמו ממנו, ומהמחויבות שלו לכובד ולנבזיות שבה הוא מטפל בנושא. והוא אמנם מתחייב ללכת לכיוונים מסוימים, אבל הכובד שלו לא השאיר משקעים של מחשבה לאחר צפייה, למעט התהייה מה רצו מאיתנו ולמה זה לקח את הזמן שלקח להגיע עד לכאן. זה סרט, סליחה, שמבלבל כובד עם עומק. לכן הלכתי בספקנות מה לגרסה החדשה, שנושאת את אותו השם באנגלית, אבל את השם העברי "אל תוציא מילה", שמפספס את הנושא של הנימוס. כי יכלו לקרוא לו "לשון הרע – לא מדמם אליי". נניח.

בכל אופן, לגרסה החדשה שיוצאת שנתיים אחרי המקור, אחראי ג'יימס ווטקינס שביים ועיבד את התסריט. הוא יצר בעבר פרק ל"מראה שחורה", על סחיטה של האקרים עם טוויסט מחריד, את הגרסה הקולנועית לספר והמחזה המצמרר "האישה בשחור", ואת "אגם גן עדן", כולם חומרים די כבדים. זה הופך אותו לאדם הנכון למשימה, אבל גם לכזה שעשוי לייצר עיבוד חדש שימשיך להכביד על הנשמה בלי שום ערך מוסף למעט סדיזם במעטה של תחכום. יש כאן מלכוד – כי שינויים מרחיקי לכת לא תמיד מיטיבים עם חומרי מקור, אבל מצד שני גם כשמנסים להיצמד, תמיד משהו הולך לאיבוד בתרגום.
האפשרות לפספס כל כך גדולה, שההפתעה כאן היא שהסרט הצליח לעשות מהמקור את הדבר היחיד הנכון המתבקש: להפוך אותו לסרט טראשי, ששומר חלק ניכר מההתרחשויות המקוריות, אבל במקום שבו הן נאמרו והתנהלו בסגנון רציני להחריד. הפעם, משהו במשחק ובהגשה גורם להן לעבור כמגוחכות, מופרכות, ולהיות מצחיקות ונוראיות בו זמנית. הסיבה כנראה נעוצה בכך שווטקינס מספר בראיון ל-Variety שהוא כבר עשה סרטים כבדים, ואפילו גילה, אחרי שכבר לקח על עצמו את הפרויקט שחברת הפקות האימה בלומהאוס הציעה לו, שהיוצר של הסרט המקורי קיבל השראה מ"אגם גן עדן" שלו. הוא מתאר הערכה גדולה למקור, ורצון לקחת אותו למקום עם הומור, עם יותר דיון על גבריות מקושקשת, ולהמשיך להוסיף עליו עוד שכבה מעבר לאי הנעימות שמגיעה עם נימוס.

איכשהו, כלומר עם ליהוק מוצלח ברובו ושינויים בכל המקומות הנכונים בכל מה שקשור לטון ולסגנון וגם לעלילה עצמה וגם לסוף שלה, ווטקינס העז לעשות עם "אל תוציא מילה" את מה ש"לשון הרע" היה צריך: להפוך אותו על הראש מבחינת הטון, מבלי לשבור את השלד הנרטיבי. לחובבי וחובבות האימה אזכיר את מה שפדה אלברז עשה ב-2013 עם "מוות רצחני". הוא לקח סרטים אהובים ומגוחכים – מלאי הומור עצמי וטון קליל למרות התוכן המבעית שלהם – את הבסיס העלילתי של השניים הראשונים, ונתן להם טיפול רציני, כבד, מחריד ואפקטיבי, שקיבל את ברכת סם ריימי שיצר את המקור. כאן קורה בדיוק אותו הדבר, רק הפוך. ועוד לא וידאתי מה דעתם של היוצרים המקוריים, אבל הבה נקווה שכריסטיאן ומקס טאפדרופ מאשרים, בטח אם שמם מתנוסס גם כאן ככותבים, ויש בסרט בדיחה חוזרת על זוג דני משעמם ששני הזוגות מתחמקים ממנו במהלך החופשה.

העלילה משועתקת לפערי תרבות שהם מוקד משיכה ורתיעה בין זוג אמריקאי, בן ולואיז (סקוט מקניירי ומקנזי דייויס) והבת שלהם (אליקס ווסט לפלר) שקשורה מדי לארנבון הצעצוע שלה, לבין זוג בריטי, פאדי וקיארה (ג'יימס מקאבוי ואשלין פרנצ׳וזי) והבן שלהם (דן האף). הם נפגשים בחופשה פסטורלית, כשהבריטים שותים בירה כבר ב-10 בבוקר, נראים כאילו שהם עושים סקס בכל שעה פנויה כשהילד לא מפריע, ובאופן כללי גסי רוח אבל נהנים מהחיים באופן שהזוג האמריקאי שכח איך, וספק אם ידע אי פעם. בכלל, אם יש משהו שלא עובד הוא הכימיה בין בני הזוג האמריקאים. יש לכך סיבות, אבל משהו ביניהם מרגיש יבש ועייף מההתחלה, ונשאר ככה כמעט ללא התפתחות אמינה.

אפשר למחול על כך, כי הם ואנחנו מוזמנים להיסחף עם הזוג הבריטי, שמזמינים אותם לחופשה בכפר. האמריקאים חיים בלונדון, העתיקו לשם את חייהם לא מזמן בעקבות הזדמנות עסקית שקרסה אבל בחרו להישאר. במקום להתמודד עם החיים עצמם: עבודה שאיננה בנמצא, קשיים בזוגיות, הבת שלהם שעדיין לא מוכנה להיפרד מהארנבון למרות שהיא בת 12 (ובכלל מתנהגת רוב הסרט יותר כמו ילדה בת 8, ולא ברור אם זה כדי להבהיר שמשהו אצלה תקול, או סתם כי היוצרים פספסו) ואומללות כללית שמרחפת מעליהם – הם נענים להזמנה לנסוע לבלות סופ"ש בחווה של הזוג המוזר והמלהיב. למי שישימו לב ולמי שיזכרו את הסרט המקורי, כל הרמזים שמשהו הולך להשתבש להחריד כבר נמצאים מההתחלה, עוד כשהם נפגשים בנופש. אבל גם תשימו לב לכך וגם אם לא, יש משהו מלחיץ וגם מבדר להחריד באופן שבו האמריקאים נשארים, מתרצים, וקונים, או לפחות מתנהגים כאילו שהם קונים את כל ההסברים המטופשים והמופרכים של הזוג הבריטי לגבי כל דבר שמעורר אצלם אי נוחות.

אין כאן עידון גדול. יש לנו גבר מובטל ומתוסכל שמוצא מולו גבר כפרי, "ארצי", שנותן לו לקרוא ספר על "למצוא את הקאובוי הפנימי שלך", מדבר על כמה שהוא אוהב לצוד ובעיקר נהנה מהמרדף יותר מאשר מההרג, מתפלפל בפאסיב-אגרסיב עם האורחת הצמחונית לגבי הבחירות שלה, והעובדה שהיא כן אוכלת דגים. הוא מספר על חשיבות הערך של להיות כנים, ומדי פעם מתבל את הערב (או הבוקר, או הצהריים, תלוי מתי בפעם האחרונה הוא וזוגתו גרמו לאורחים להרגיש לא בנוח) עם סיפורי רקע שרומזים, ואחר כך שופכים מידע, על ילדות קשה ושאר אירועים טראומתיים שמחייבים את האורחים להישאר עוד קצת.
בנוסף, יש פה ושם כמה רגעים שאמורים להיות אינטנסיביים בין שניהם, ואם בסרט המקורי הם היוו מעין בונדינג רציני, כאן הם מעוררים גם גלי צחוק, ונראה שזו לגמרי הייתה הכוונה. מבדיקה מהירה עם חברות שהיו איתי בהקרנה העמוסה, הן לא הכירו את המקור, והן נהנו מהגיחוך, מהמתח, מכך שהן מצאו את עצמן קופצות בכיסא פה ושם מצד אחד, וצוחקות מצד שני – וזו התחושה שעברה באולם באופן די אחיד.

גם הפעם לוקח זמן עד שדברים באמת משתבשים, אבל כל אי הנוחות שבדרך, הוויכוחים, החיכוכים, הכריזמה של מקאבוי לצד כמה הדמות שלו מגוחכת ומוגזמת, זו פיסת קולנוע שעושה בדיוק את מה שהיא יכולה עם חומרי המקור: מטופשת במידה, אבל גם מושכת אותנו פנימה. דווקא כשהתירוצים הולכים והופכים מוזרים ואמוציונליים יותר, והמצב הולך ונהיה בלתי אפשרי יותר. ככל שמתגברת תחושת סכנה משמעותית נכנס עוד רובד של מתח, מוקדם יותר לפחות לתחושתי מאשר בסרט המקורי, לגבי לאן כל זה הולך. מתי יקרה משהו נורא שיהווה את נקודת האל-חזור.

וכאן, בלי לספיילר, עיקר השינויים. גם באופן שבו הסכנה מרימה את ראשה, באופן שבו הדמויות מגיבות לכך ומתנהלות יחד, וכמובן באופן שבו הדברים מתגלגלים מכאן. אני חייבת להודות שלצד קריאה קולנית אחת שלי לגבי טמטום של דמות מסוימת, מצאתי את עצמה גם צוחקת ואפילו מוחאת כפיים (בשקט!) בכמה קטעים. הסיבה – לצד הגיחוך והעובדה שכל ההתרחשות כאן של זוג שלא נעים לו והוא נמתח ונמתח ונמתח עם הרעיון של להישאר בסביבה של אנשים שלא באים לו בטוב, אבל הם נחמדים, יש בשלב מסוים טיפול, מהריאליסטיים ביותר שראיתי, לאנשים שמבינים שהם בסכנה. הדמויות האמריקאיות עושות טעויות לכל אורך הדרך, גם כשהן בפאניקה, וזה מביך, אבל זה גם מעורר הזדהות. בני הזוג עוברים כאנשים רגילים שנקלעו למצב שיצא מכלל שליטה והם מפשלים בדרך לנסות לצאת ממנו, לא הופכים פתאום לגיבורי פעולה והישרדות מרהיבים.

האלמנט הזה, בשילוב ההפיכה של מצב שכולנו יכולים להזדהות איתו למופע של הפרזה עם כמה רגעים מלחיצים, הופך את ״אל תוציא מילה״ למה שהמקור לא היה: מהנה. הוא מציג גרסה מוגזמת של להיסחף קצת אחרי מישהו שמזכיר לנו גרסה קצת יותר כיפית של עצמנו, אבל אז לא ניתן להתנער ממנו. הוא לוחץ על כפתורים של התבגרות, של הדימוי שלנו לגבי עצמנו, ואפילו של התפקידים שלנו בתוך התא הזוגי והמשפחתי. הוא עושה זאת באופן די בוטה כי כל הסרט כזה, והיו כמה דברים שכן היה אפשר לקחת למקומות קצת יותר אכזריים בעיניי, כי בכל זאת, נו, רימייק אמריקאי, אבל בשורה התחתונה, הוא מצחיק היכן שהמקור מדכא, והוא מודע לעצמו היכן שהמקור התיימר. ולפעמים זה ממש מספיק.