פסטיבל ונציה 2024: רשמים משבעה ימים של קולנוע מוגזם להפליא

עד השנה הזו, הניסיון המעשי שלי בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים הסתכם בסן סבסטיאן של 2008 (כשופט בתחרות הקצרים) ובפסטיבל הקולנוע הגאה של לונדון ארבע שנים לאחר מכן (כבמאי של סרט קצר שהוקרן שם). את קיץ 2024, לעומת זאת, אני מסיים אחרי שנכחתי בכל שלושת הפסטיבלים הגדולים של אירופה – ברלין, קאן ו-ונציה, יחד עם פסטיבל הקולנוע בירושלים באמצע כמובן, אך הפעם לא מהצד של הצופה והמסקר. ואיזה מסע זה היה.

האמת היא שחשבתי לעשות פוסט ארוך שמסכם את הקולנוע השנתי על פי שלושת האירועים הגדולים ביותר של אירופה, אבל אהיה חייב להודות: בברלין הייתי כמה ימים ספורים ובקאן עוד ניסיתי להתמודד עם מי נגד מה, ולכן אני לא בטוח אם יש לי את הזכות או היכולת. זה אולי מה משהו שיצטרך לחכות לשנה הבאה בתקווה שהכול ימשיך כמתוכנן (בישראל אף פעם אי אפשר לדעת).
זה משאיר לנו את פסטיבל ונציה, הראשון אליו הגעתי לגמרי לבדי כנציג ירושלים, אחרי שכבר התחלתי לקלוט איך המפלצות האלו מתנהלות. ובזמן שהתפקיד לא לגמרי מאפשר לי לחשוף יותר מדי קלפים או להעניק דיווחים מפורטים כמו שעושה עופר מהלידו החל מיומו הראשון של הפסטיבל, ייתכן וכן אוכל לחלוק ולספר כמה דברים מתוך הדחף הזה לכתוב על קולנוע. המשימה שלי היא כמובן אחרת מדיווח וניתוח היבול הטרי ביותר, אלא לגלות את הפנינים שמחכות במעמקי התוכנייה לטובת ייבוא אל המדינה בין הירדן לים. יותר ספציפית – אירוע הקולנוע הגדול ביותר של ישראל. אם כי כן השארתי לעצמי כל הקרנות גאלה מסקרנות, חלקן יוזכרו פה.
ההתנגשות הזו בין מנהל אומנותי ומבקר קולנוע היא אחת הקשוחות, ולפחות בפן רגשית מסבכת אותי כהוגן, אבל אני בכל זאת מנסה למצוא את הגשר בין השניים. זה מה שהביא אותי לטקסט הזה, איזושהי פשרה משונה שאני לא לגמרי בטוח איך תצא אבל שווה לנסות.

אל פסטיבל ונציה הגעתי ביומו השני, ונשארתי שם שבוע. לא נכנס לפרטים טכניים ולא רלוונטיים, אבל כל מיני עניינים לוגיסטיים – בשילוב לחות של אלף גהנומים, תודות לגל חום שגרם לכל הנוכחים בלידו להזיע ארבעה ימים רצוף כמו במסיבה ב"האומן" – מנעו ממני להיות במתחם הפסטיבל מבוקר עד ערב, כך שבסופו של דבר הספקתי לראות 23 סרטים במהלך הימים שלי שם, רק מאחד יצאתי הרבה לפני שהסתיים. זה סרט שבהתחייבות לעולם לא תשמעו עליו, אז באמת שאין צורך להסגיר מהו.

גם צריך להזכיר, לטוב ולרע בחירת הסרטים שלי כמנהל אומנותי שונה בתכלית מזו של מבקר או כתב קולנוע. למשל, אני יכול להרשות לעצמי לוותר על סרטים גדולים שאולי הייתי מכריח את עצמי לראות כמסקר. זאת מכיוון שכל מה שכנראה ייצא לקולנוע הרבה לפני ה-17 ביולי, בו נשיק את המהדורה ה-42 של פסטיבל הקולנוע ירושלים, לחלוטין לא רלוונטיים אלי מקצועית.
כך שמחתי לדלג מעל "ג'וקר: טירוף בשניים" (הראשון היה מאוד לא מעניין, בעיני), או סרטו החדש של אלמודובר שכיכב על השטיח האדום בליווי שחקניותיו האגדיות ג'וליאן מור וטילדה סווינטון. היה לי הכי כיף לפסוח על העניין מכיוון שאלמודובר הוא במאי שלא ראיתי שום דבר טוב שלו מאז 2002, זאת למרות שצפיתי בכל אחד ואחד מסרטיו. בשני הסרטים הספציפיים האלו כמובן אצפה כשייחשפו לקהל, אבל בוונציה הייתי צריך להשקיע את הזמן המוקצב בדברים אחרים.

אז דירוגים והשוואות אני לא לגמרי יכול לעשות, לפחות באופן פומבי, וגם ציונים לא לגמרי מסתדר לחלק, אבל יש אי אלו דברים שמעניין להתרכז בהם אחרי כל הבלאגן המרהיב שיש שם, יקום מקביל לחלוטין מזה שלנו פה בישראל. וכמה שהיה מוזר לשבת שם מרוסק בבוקר אחרי הידיעות על ששת החטופים שנרצחו, בלי רצון לזוז, בזמן שמסביב כולם חיים את החיים הטובים ביותר בלי תזכורת בלי נפסקת לכמה רוע והפקרה יש בעולם.

"הברוטליסט"

זה משהו שאין לי שום בעיה לפתוח אתו כדי לפזר את המסתורין. סרטו השלישי של בריידי קורבט (הבנתי שעכשיו שהוא מכנה את עצמו "קורביי", אבל לא בטוח לגבי זה) הוא בפער הטוב ביותר מכל הסרטים שהספקתי לראות במהלך הפסטיבל.
הרבה מילים גדולות נשפכו לכיוונו מאז הקרנת הבכורה, אז אומר בראש ובראשונה שמושלם הוא בטח לא, ואפשר לבוא באי אלו טענות לגבי התסריט שלו בעיקר בחלקיו המאוחרים. אבל מה שלעולם לא יהיה אפשרי לקחת ממנו זה שבערב השלישי של הפסטיבל עברתי את אחת החוויות הקולנועיות הכי מרהיבות שהיו לי.

המסך של אולם דארסנה (הגדול מבחינת כמות המושבים בלידו, אבל לא האולם המרכזי של סרטי התחרות) איננו עצום במיוחד, אבל בגלל שישבתי מאוד קרוב אליו, יחד עם הסקופ האפי של הסרט, גרם לכך שהסרט השתלט על כל מרחב הראייה שלי, ומשך אותי פנימה ללא אפשרות להתנגדות.
"הברוטליסט" נפתח בכמה שוטים ארוכים ומורכבים עם עיצוב סאונד אינטנסיבי שכולל קול-על ומוזיקה גדולה מהחיים שמטשטשים את תחושת המרחב, אז לקח לי כמה דקות להתאפס, אבל במהרה נשאבתי פנימה, מנסה כמה שפחות למצמץ על מנת שלא אפסיד דבר.

ההקרנה ב-35 מילימטר, העצימות של כל אלמנט קולנועי (כולל המשחק של אדריאן ברודי, שמזמן לא נהניתי לראות אותו ככה), וכמובן האינטרמישן אחרי כמאה דקות שהוציאה כמעט חצי מהאולם שכולל 1500 מושבים מלאים עד אפס מקום החוצה להתאווררות, גרמו לכל האופרציה להרגיש כאילו אנחנו בעידן אחר. כאילו אנחנו בהקרנת הבכורה של "לורנס איש ערב" או "זה ייגמר בדם" (לא שאני משווה בין הסרטים), ולסינפילים שבינינו – ויש לא מעט כאלה מתרוצצים בלידו – זאת הייתה מתנה שאני באמת לא חושב שנשכח אי פעם. האנרגיות היו מחשמלות.
אני מאוד מסוקרן מהמשך דרכו של הסרט, בין אם בעולם ההפצה או הנוכחות שלו בעונת הפרסים, אבל יהיה מה שיהיה אתו, דבר כזה קורה לנו צופי הקולנוע האדוקים רק כל כמה שנים, אם יש לנו מזל.

מהצד השני של קצוות האיכות, הסרט הכי רע שראיתי בפסטיבל מההתחלה ועד הסוף נקרא "Basileia". אתם לעולם לא תתקלו בו.

הסיפור שאינו נגמר

זה מוזר לכתוב את זה אחרי שהכרזתי על סרט בין 215 דקות כחוויה המשמעותית שלי מוונציה, אבל אם הייתי צריך לחשוב על מאפיין אחד מרכזי של הסרטים שראיתי בפסטיבל, הוא שכולם ממשיכים הרבה יותר ממה שראוי. ברובם ממש אפשר להרגיש את הסצנות שהיה אפשר לקצץ כדי להדק על מנת להיות צלול ואפקטיבי יותר.
מבין 23 הסרטים שנכנסתי אליהם, כמחציתם היו מעל שעתיים או נושקים לכך, ואף אחד – ואני בכל לבי מתכוון לאף אחד – לא היה צריך את כמות הזמן הזו כדי להעביר את הסיפור, התחושות, הרגשות או הפאנץ' במקרה שהיה.

רבות מדובר כיום על האורך המוגזם של הסרטים (זו כמובן לא המצאה של ונציה. גם בקאן נדהמנו מול כמות הדקות הלא חיונית של סרטי התחרות הרשמית, "The Substance" כנראה בראשם). למעשה, זאת אחת השאלות הראשונות ששאלו בעיתון וראייטי את מנהל פסטיבל ונציה, אלברטו בארברה, בראיון עמו. זה עניין של טשטוש הגבולות בין טלוויזיה וקולנוע, ניסיון להפוך את הסרטים לאירוע או סתם שיקול דעת מוטעה. כך או כך, אני לא זוכר קבוצת סרטים שבה זה היה יותר בולט כמו בוונציה השנה.

המשמעותיים ביותר בהקשר הזה היו חמישה סרטים שראיתי, ארבעה מהתחרות הרשמית ועוד אחד מזו המשנית אוריזונטי, חלקם יכלו להשתבץ בקלות ברשימת שיאי השנה אילולא פשוט לא ידעו מה להשאיר בחוץ ומתי ללכת הביתה.
הראשון הוא סרט שעופר כתב עליו, "Leurs Enfatns Apres Eux" ("ילדיהם בעקבותיהם" בתרגום ישיר מצרפתית, אני מאמין) של צמד הבמאים לודוויק וזורן בוקהרמה, שקוראי סריטה הרציניים אולי זוכרים מ"טדי" שקיבל מקום באימת החודש ז"ל. משהו במהות של סרטם החדש לקח אותי אסוציאטיבית אל "המקום בתוך היער" של דרק סיאנפרנס, גם מבחינת הסטינג וגם מבחינת הנראטיב. וממש כמו אותו סרט אמריקאי, גם זה הצרפתי נראה כאילו יש שם יצירת מופת שפשוט לא לגמרי נחצבה עד הסוף מתוך הסלע. על פני שעתיים וחצי ארוכות נפרש סיפור ההתבגרות האלים והטראגי של בחור בעיירה קטנה ונחשלת בצרפת (פול קירשר שהיה בסרטו הקודם של כריסטוף הונורה "נער חורף", וגם בנם של אירן ז'ייקוב וז'רום קירשר), ואיך רגע אחד פזיז שלו משפיע על סביבתו. ואכן על כל סביבתו נלמד, כולל כמה סצנות המתרכזות בדמויות לא מעניינות שבאמת אין שום צורך להרחיב בעניינן. רגע בלתי נסלח של הכאת כלב, חסר משמעות מוחלט לעלילה, כמעט והוציא אותי מהאולם.
היו כל כך הרבה פעמים במהלך הצפייה בו שכל החושים שלי התעוררו והבטתי במסך במחשבה שמדובר באחת היציאות הקולנועיות הכי מרשימות של השנה, אבל אז הוא פשוט המשיך והמשיך, מדלל את גדולתו בעוד ועוד חומר לא הכרחי ועריכה מבולבלת.

מתסכל באותה מידה היה גם הברזילאי החדש של וולטר סאלס, בשם "Ainda Estou Aqui" ("אני עדיין כאן" מפורטוגזית). ממה שקלטתי סביבי, הסיפור על משפחה בצל דיקטטורה במרכזו הופעה נהדרת של פרננדה טורז (בתה של פרננדה מונטנגרו, שהייתה מועמדת לאוסקר על סרטו של סאלס "תחנה מרכזית ברזיל"), היה אחד האהודים מהתחרות הרשמית. אני לא לגמרי מתווכח עם זה, אבל מה שכולם נאלצו להסכים אתי הוא שלסרט הזה יש רשימת סיומות כל כך ארוכה שהוא נותן פייט ל"שר הטבעות: שיבת המלך". לא אפרט כי אני מאמין שעוד נראה את הסרט בישראל בקונסטלציה כזו או אחרת, אלא אם סאלס יחליט שפחות מתאים לו, אבל בחיי שהיה אפשר להרגיש את הקהל מתארגן ועומד לקום מהמושב רק כדי לגלות שיש עוד אפילוג. ועוד אחד. ועוד אחד. כשעלו האורות הרבה מהאנרגיה החזקה שהייתה לסרט הייתה זיכרון רחוק.
גם את "קוויר" של לוקה גוואדניניו מצאתי ארוך באופן שמתח את גבולות היכולת שלי (ואני, כמתועד, מעריץ גדול שלו ושל סרטיו הארוכים) ואני רק יכול להודות על כך שהבמאי הסכים לקצץ לא מעט לטובת הגרסה הסופית שהוקרנה בוונציה והיא 135 דקות; עוד מהתחרות הרשמית, סרטה החדש והמצופה של אתינה רייצ'ל צנגארי, "Harvest" גם הוא נגמר ואז נגמר ואז נגמר שוב, אבל בינינו, זאת הייתה הקטנה שבבעיותיו.

יותר מכולם, הסרט שהכי סבל מאורך יתר ועריכה שמאוהבת בחומרים היה התיעודי של אלכס רוס פרי, "Pavements", שעוסק בלהקת הרוק-אינדי המשמעותית של שנות התשעים שעל שמה הוא קרוי.
הקונספט של הסרט הזה מבריק להפליא. מסעיר, הייתי מגדיל ואומר. פרי, שאני לא תמיד משתגע על הקולנוע שלו אבל מאוד אוהב להקשיב לו כשהוא מתארח בפודקאסטים כאלו ואחרים כי הוא באמת סינפיל נהדר, הבין שיש לו בעיה אחת מרכזית בנוגע לסרט תיעודי על הלהקה – חבריה הם אנשים שגרתיים למדי, משעממים אפילו, ובעלייתה ונפילתה של פייבמנט אין דרמות גדולות במיוחד.
כאיש די חכם ויצירתי שנושם קולנוע, פרי מצא ערך נוסף להוסיף לסרט: להפוך אותו לפארודיה על הביוגרפיות המוזיקליות שצצות כמו פטריות אחרי דואי קוקס באורגיה, ועל הטרנד שנקרא ג'וקבוקס מיוזיקלז (מחזות זמר שמבוססות על דיסקוגרפיה, כמו "מאמה מיה", "מרי לו" ו"ג'אגד ליטל פיל").
בסגנון קולנועי של וידאוקליפים משנות התשעים (אגב הטקסט הקודם שלי על "העורב" גרסת 1994), פרי עוקב אחרי הלהקה המפורקת לקראת מופע איחוד, ובמקביל כביכול גם מלווה שתי הפקות שונות המתבססות על חומריה: אחת סרט קולנוע מתוסרט על עלייתה ונפילתה של פייבמנט, והשנייה מחזמר בימתי שלוקח את שירי הלהקה כנראטיב של סיפור מומצא.

קשה לשער כמה צופים יבינו את זה, אבל גם הביוגרפיה הקולנועית וגם המחזמר הבימתי הם הנפצה מוחלטת. אלו אינם פרויקטים שבאמת קורים, אלא מרפקייה של פרי בכל תעשיית הבידור שדובקת באפנות ריקות מתוכן ובסיפורים אמיתיים בלי טיפה של יצירתיות או אומץ. העניין הוא שפרי לשנייה לא חושף שזה שקר וכזב אלא מתייחס לזה ברצינות תהומית, מה שכמובן הופך את זה למצחיק יותר. זה באמת מבריק. הבעיה היא שאחרי השעה הראשונה, הרבה לפני שהסרט מסתיים, הבדיחה ממצה את עצמה וממשיכה על אדים. מונטאז' הסיום נהדר אמנם, אבל אני ישבתי שם כבר מותש ובעיקר מתוסכל, מכיוון שאם פרי היה קצת יותר ממוקד ויעיל בבניית החומרים שלו, יכלה להיות לו ביד אחת היציאות הקולנועיות הכי אדירות בז'אנר התיעוד המוזיקלי של השנים האחרונות.
ובכל זאת, יש משהו אחד שלחלוטין מצדיק בעיני את הצפייה בו (גם אם אתם לא אוהבי פייבמנט) וזה מביא אותי לחלק הבא.

הופעות משחק מהשוליים שחייבות לקבל את הריספקט המגיע להן

באופן טבעי להמון סרטים גדולים של טובי היוצרים בעולם, בוונציה נחשפו עשרות הופעות משחק נפלאות. אז כאמור אינני יכול לדבר על חואקין פניקס, ליידי גאגא, טילדה סווינטון, ג'וליאן מור או אנג'לינה ג'ולי שאת הסרטים בכיכובם לא ראיתי, אבל גם בלעדיהם היה לא מעט למה להריע.
מכולם, אני חייב להגיד שכנראה ההופעה האמיצה והמפתיעה ביותר של השנה באופן כללי הייתה ממש באותו "Pavements" התיעודי, והיא זו של החבוב החתיך ג'ו קירי, שלעשרות מיליונים מוכר בעיקר בזכות תפקידו כסטיב של "דברים מוזרים" הנטפליקסית.

ב-"Pavements" קירי מופיע בתפקיד עצמו, לאחר שכביכול נבחר לגלם את מנהיג הלהקה סטיבן מלקמוס בביוגרפיה הלא-קיימת עליה עובד פרי. קירי כמובן חלק מהבדיחה, אבל כמו הסרט עצמו הוא ממש לא מתייחס לזה ככה, ומרהיב לא רק בהומור עצמי משובח אלא גם פוגע בול בכל ביט קומי ודרמטי שהוא מתבקש אליו. העניין הוא שכנראה לא כל האנשים יבינו שזה הפוך-על-הפוך, וככזה קירי מסכן לא מעט מהמוניטין שלו, כי הוא באמת יוצא כמו שחקן די מטומטם אם לא מבינים את הפאנץ', למרות שזו בעצם העמדת פנים. כך או כך, אם מישהו ראוי להיות מועמד לאוסקר השנה על הופעה בסרט תיעודי, זה חד משמעית קירי. הלוואי שעוד במאיות ובמאים ייתנו לו אתגרים כמו שאלכס רוס פרי העניק לו, כי מסתמן שהוא לחלוטין יכול לעמוד בהן.

את ההופעות המרהיבות של אדריאן ברודי, ניקול קידמן, האריס דיקינסון ופליסיטי ג'ונס נזכיר בחלק האחרון של הפוסט הזה – אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם באיזה ההקשר – אבל מעבר להם יש חמש הופעות משחק די משוגעות מהפסטיבל שאני לא בטוח אם תהיה להם תהודה מעבר ללידו, אבל תמיד אפשר לשמור על אופטימיות. שלושה מהם צרפתים, ושניים מאיטליה. אבל לפני זה, אם הייתי צריך להעניק את פרס האנמסבל לקבוצת שחקנים, כנראה שלא הייתה לי דילמה רצינית במיוחד.
יש לי כמה הסתייגויות לגבי "Happy Holidays" של סכנדר קובטי, אבל כל השחקנים בסרט הזה – ויש המון – פשוט מדהימים, בטח עם גישת הבימוי של קובטי כפי שכבר נחגגה מעל במות סריטה בהקשר של "עג'מי". הרגשות שם כל כך חשופים שלפעמים התגובות שלי למתרחש על המסך יצאו מפרופורציה. הרבה אנשים עושים דברים איומים בסרט הזה, והכעס שלי עליהם היה כל כך גדול שהייתי צריך להזכיר לעצמי אקטיבית שאלו רק דמויות ולא אנשים אמיתיים. וזה בעיני, לכל הפחות, עדות מדהימה לשחקנים ולבימוי.

בנוגע להופעות אינדיבידואליות, נתחיל עם האיטלקים, כי בכל זאת מגרש ביתי. בשבילי תגלית הפסטיבל הייתה בחור בשם מנפרדי מריני, שסוחב על גבו את "Diciannove" ("תשע עשרה") ממסגרת אוריזונטי, סרט שעופר כתב עליו ואני בגדול בעיקר רוצה לצעוק אותו מהגגות אבל מנסה להתאפק. לפי מה שאני יודע זו ההופעה הראשונה שלו בקולנוע, כבחור שגילו ככותרת הסרט. מה שמרגיש קצת כמו הגרסה הגברית והאיטלקייה של ליידי בירד, זו הברקת ליהוק די מרשימה.
יש עוד לינק מוזר – וקצת עקום – של הסרט הזה ל"ליידי בירד": המפיק של "Diciannove" הוא לא אחר מאשר לוקה גוואדניניו שהוזכר לפני רגע, שכזכור ב-2017 העניק תפקיד ראשי ראשון ומועמדות לאוסקר לבחור צעיר ומדהים אחר, טימותי שאלמה, בדיוק באותה שנה בה עשה דאבל של "קרא לי בשמך" ו… ניחשתם נכון – "ליידי בירד".
עוד הופעת בכורה מרשימה מאיטליה היא של מרינלה אמאטו, בסרט "ויטוריה" שהוקרן באוריזונטי אקסטרה (מסגרת צד של המסגרת המשנית, כי למה לא לסבך אם אפשר), וזה אפילו לפני שמתגלה הטוויסט של כותרות הסיום. מכיוון שמסתמן שהסרט הזה לעולם לא יוקרן בישראל, לפחות כל עוד זה תלוי בבמאים קייסי קאופמן ואלסנדרו קאסיגולי (אין קשר קאמשפחתי), אני מרשה לעצמי להסגיר שבסוף מתגלה שאמאטו לא לגמרי משחקת, אלא משחזרת את חוויותיה האישיות שלה ושל משפחתה, ובעצם כל הסרט היפה הזה מבוסס על אירועים שקרו לה.

בתחום הצרפתי, אני חייב להודות שלקח לי חצי מ-"Leurs Enfatns Apres Eux" עד שזיהיתי שאת אימו של הגיבור מגלמת לודווין סינייה, בתפקיד הכי טוב שלה שראיתי אי פעם. איזו דרך היא עברה מאז "בריכת שחייה" ו"שמונה נשים" בחסות פרנסואה אוזון. בשנה שבה כמעט כל הופעות המשנה האהובות עלי הן אימהות (ג'ואן צ'ן ב"דידי", קורינה הארפוך ב"יצירה אחרונה", רוז ביירן ב"עולם משלו"), סינייה נותנת להן פייט ומתעלה על עצמה.
לצדה באותו הסרט ניצבת עוד הופעה מרשימה במיוחד, זו של ז'יל ללוש ("דאאאאאאלי!") כבעלה, אחד הגילומים הכי מרשימים שראיתי לאלכוהוליזם.

במסגרת אוריזונטי, חזרה לור קלמי שלוש שנים אחרי שזכתה שם בזכות "משרה מלאה", הפעם עם "Mon Inseprabale" של אן-סופי ביילי, דרמה טובה מאוד שיש בה הרבה מן המשותף לסרט היפה ההוא – גם הפעם היא אמא שנאבקת בחיים עצמם, ובכל רגע שנראה שהם עומדים להביס אותה, היא מוצאת איכשהו את הדרך להמשיך. פשוט שחקנית אדירה, הגברת הזו. וזה מחייב אותי לעשות מעבר לטרנד משונה שאני רוצה להתעכב עליו קלות.

הנה אנחנו. והנה שוב

לא ברור איך זה קרה, אבל המסגרת העלילתית המאוד ספציפית של "הורה גרוש שמנסה לגונן על בנו האוטיסט לוקח אותו למסע במקום להתמודד עם המציאות" חזרה על עצמה שלוש פעמים לאחרונה. הראשונה, שאני נתקלתי בה לפחות, הייתה כמובן "הנה אנחנו" הישראלי, זוכה ארבעה פרסי אופיר לשנת 2020. ואז, ממש לפני כמה חודשים, יצא לבתי הקולנוע סרט חביב למדי שאף אחד לא שם לב אליו – "עולם משלו" (Ezra), בכיכובם של בובי קנאוולה, רוז ביירן ורוברט דה נירו לא פחות. בגדול, די הייתי בהלם כשגיליתי שלא מדובר ברימייק רשמי לסרטו של ניר ברגמן. לדעתי מישהו צריך לתבוע מישהו.
והנה, בוונציה 2024, עוד סרט כזה בדיוק – "Mon Inseprabale". הפעם זה איננו אבא אלא אמא, בגילומה של אותה לור קלמי כפרה על העיניים שלה, שלא מתמודדת היטב עם זה שבנה האוטיסט-בתפקוד-גבוה עומד להיות הורה בעצמו, ומנסה לברוח עמו "אל הים" אבל במהרה זה הופך להיות אישה בורחת מבשורה.
ניר, בבקשה תמצא עורך דין ראוי וקנה לך פנטהאוז.

פריז פריים: טרנד נוסף שחייב להסתיים

שובו של שוט הסיום הקפוא חזר לחיינו כאילו פרנסואה טריפו לא הביא את זה לכדי שלמות ב-1959. לא ברור לי למה במאיות ובמאים חושבים שזה רעיון טוב, אבל אלא אם כן מדובר במחווה ל-"400 המלקות", זה פשוט לא עובד. למעשה, הטרוניה היחידה שלי לגבי "ויטוריה" המוצלח היא הפריז פריים הדי מגוחך שסוגר אותו.
אבל כדי להוסיף חטא על פשע, ישנם יוצרות ויוצרים שמחליטים להתחכם, ואחרי הפריז פריים יש להם את החוצפה להמשיך עם הסרט, בקטע של "הא! עבדנו עליכם". זה קרה ב-"Happyend" היפני וגם ב-"Diciannove", שני סרטי התבגרות אגב טריפו, שברגע יפה למדי לקראת הסיום המסך קופא, אבל אז מפשיר לעוד כמה שניות. שזה בכלל מטופש כי הנה מה שצריך לזכור, בטח לסרטי פסטיבלים: האמת המרה היא שרוב הקהל כבר רוצה לצאת החוצה. בין אם מדובר בסוף יום ארוך, או סרט ראשון מבין כמה שעוד מחכים, אין לנו זמן למשחקים. כשהפריים נעצר אנחנו מבינים שזה הסוף ומנטלית מתנתקים. כל שנייה לאחר מכן תראה מיותרת וסתם תרגיז.
או שסתם אני רוטן שלא לצורך. גם אופציה.

לרענן את הפלייליסט, בבקשה

מאוד אהבתי את "Babygirl". ביחס לתוצר מהמיינסטרים אני חושב שהוא מתמודד מאוד יפה ואלגנטי עם מיניות ובמיוחד עם סקס-פוזיטיב, מה גם שזו אחת מההופעות הכי טובות של ניקול קידמן אי פעם, ולא פחות חשוב, נראה לי שזו הפעם היחידה שמצאתי סרט שעוסק במיניות של סטרייטים כסקסי. כל השבחים לבמאית ההולנדית הלינה ריין.
עם זאת, הפעמים בהן גלגלתי עיניים ואפילו פלטתי צחקוק קל היו עם בחירת השירים לפסקול. במונטאז' לוהט במיוחד לצלילי "Never Tear Us Apart" של אינקסס כאילו "דוני דארקו" לא היה קיים מעולם עוד החלקתי, אבל בסצנת מסיבה עם "Dancing On My Own" של רובין כבר איבדתי את הרצון הטוב. באמת שאין שום סיבה אי פעם להשתמש בשיר הטחון הזה, מושלם ככל שיהיה (ומושלם הוא ללא ספק, שלא יהיו טעויות בעניין). זו בחירה עצלה להפליא, שבעיקר מוחקת כל סיכוי לתחכום או סאבטקסט.
גם "Leurs Enfatns Apres Eux" סובל מבחירת שירים קלישאתית למדי, על אף סיקוונס "Under the Bridge" יפה. אל זה אני מוסיף את ההחלטות של לוקה ב"קוויר", בעיקר כי לא הצלחתי להבין למה אם אתה עושה סרט תקופתי על משיכה גברית חד-מינית, תהרוג אותי מה קשור קאברים לנירוונה, שהיא גם לא מאותה תקופה וגם באחוזון העליון של התרבות הסטרייטית או לפחות הטרו-נורמטיבית. קצת מעוף, נשמה.
לא אהבתי מאוד את "קוויר", כנראה שכבר הבנתם את זה.

יאללה, חלק אחרון.

מה ישרוד עד האוסקר?

האמת היא שאני מאוד לא אוהב את השידוך הכפוי הזה בין פסטיבלי הקולנוע לפרס התעשייה האמריקאי. אלו שתי חיות שונות לחלוטין זו מזו, שמציינות וחוגגות דברים אחרים. כל המהות שלהן היא נפרדת. לעבור פסטיבל קולנוע שלם ולהתרכז ברק מה אולי יגיע לקו הסיום בלוס אנג'לס זה חוטא למטרה של הפסטיבלים בצורה הכי מובהקת שיכול להיות.
עכשיו כשזה נאמר, בכל זאת אנסה לפנטז קצת מה ימשיך להדהד בעונת הפרסים כי זה גדול ממני. אני רק בן אדם.

כשזה מגיע לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אנחנו בשלבים מאוד מאוד (מאוד) מוקדמים, ובטח נגלה עוד דברים בהמשך, אבל כרגע יש רק סרט אחד מוונציה שהוכרז כנציג מקומי לפרס – זהו "Cloud" שנבחר להישלח על ידי יפן, ולגמרי במקרה היה הסרט הראשון שראיתי עם הגעתי לפסטיבל.
בעשור האחרון יפן חזרה להיות כוח מרכזי במרוץ לאוסקר. אחרי הניצחון המפתיע של "פרידות" ב-2008 יפן נעדרה לחלוטין מהאוסקר אבל השיבה את כוחה החל מ-2018 אז הייתה מועמדות בזכות "המשפחה שלי". ארבע שנים לאחר מכן עשתה את הבלתי יאומן כשלא רק זכתה עם "הנהגת של מר יוסוקה" אלא גם השתלבה בפרסי התסריט, הבימוי והסרט הטובים ביותר (ובצדק. איזה סרט מדהים). שנה שעברה הייתה מועמדת – והייתה צריכה לזכות לעניות דעתי – עם "ימים מושלמים" בחסות וים ונדרס.

"Cloud", אחד מתוך איזה חמישה סרטים שעשה רק השנה הבמאי העסוק קיושי קוראסווה, מאוד שונה מכל הנציגויות האחרונות של יפן, בעיקר מכיוון שהוא איננו דרמת איכות אלא סרט שמגיע מז'אנר הפעולה. אמנם לוקח לו קצת זמן לחשוף את זה, אבל לקראת המערכה האחרונה שלו, קוראסווה 2.0 מרים את המחוגה עד ל-11 עם רצף של קרבות ירי ואלימות מהנהדרים שראיתי לאחרונה. זה סרט מצוין, לדעתי, אבל אני מאוד סקפטי לגבי היכולת שלו להתחבב על מצביעי האקדמיה. מה שכן, אני כותב את זה בהסתייגות גדולה כי באמת שאנחנו רק בהתחלה. הכול יכול לקרות.
בפזילה למדינות נוספות, לא אתפלא אם "Ainda Estou Aqui" של וולטר סאלס יהיה נציג ברזיל ושספרד תשלח את "Marco".

בשנה שעברה את אריה הזהב לקח "מסכנים שכאלה", ומשם הפך להיות אחד מסרטי האוסקר הגדולים ביותר של 2023, עם נוכחות בהמון קטגוריות וכמובן זכייה מפוארת לאמה סטון בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. עוד סרטי אוסקר שהגיעו מהלידו היו "הרוזן" (מועמדות לפרס הצילום), "קפיטאנו" (מועמדות איטליה לפרס הסרט הבינלאומי), "מאסטרו" (אין לי כוח להיזכר בזוועה הזאת) ו"אחוות השלג" (מועמד לפרס הסרט הבינלאומי ופרס האיפור).
נדמה שהמפיצים האמריקאים ראו כי טוב, ובאמת שבוונציה השנה היו לא מעט כותרים שיכולים להחזיק לא רע עד האוסקר עם הקמפיינים הנכונים.

השמות המיידיים הם כמובן "Babygirl" שבהחלט ראוי שיביא את ניקול קידמן לאוסקר, ואולי גם לתת סוף סוף מקום ברשימות להאריס דיקינסון כשחקן משנה או אולי ראשי (אחרי שכבר הוכיח את יכולותיו ב"משולש העצבות", "החיים על פי פרנקי", "המתאבקים" ו"שירת סרטני הנהר"); "מריה" שאולי יחזיר את אנג'לינה ג'ולי לאוסקר לראשונה מזה 15 שנה בחסות פבלו לאריין שאפילו הצליח לסדר מועמדות לאוסקר לקלקר האנושי קירסטן סטוארט ("ספנסר"), ובשנה שעברה השחיל את אד להמן כמועמד על צילום "הרוזן"; "הברוטליסט" ו"ג'וקר: טירוף בשניים" הם סימני שאלה גדולים מאוד, בטח בפרסי המשחק שכוללים זוכי ומועמדות עבר; לגבי "קוויר" אני לא צופה לו אופק פרסים מרהיב במיוחד, וכנראה עדיף שלוקה יתרכז ב"מתחרים" הנהדר, אבל אני מתפלל לראות מועמדות ללזלי מאנוויל על ההופעה שלה שם, כי זה יהיה הדבר הכי כיפי אי פעם; ובהמשך כמובן לשמות הגדולים של הלידו, אולי אלמודובר יצליח לסדר לטילדה סווינטון את המועמדות לאוסקר השנייה שלה. הגיע הזמן, בואו נודה באמת. זאת לגמרי הזיה שהיא לא הייתה מועמדת מאז הזכייה שלה ב-2007.

החלק המתסכל בפסטיבלי קולנוע, בטח בסדר גודל של ונציה, הוא שלא משנה כמה יעיל תהיה, כמה אנרגיה תצליח לאגור, לעולם לא תצליח לצאת בהרגשה שראית מספיק, שתפסת הכול.
מהמקום האישי שלי, מכיוון שהפסטיבל שלי ביולי, יש לי את הפריבילגיה לקבל סקרינרים בחודשים הקרובים ולכן ונציה הולך להמשיך בסלון שלי בירושלים לפחות עד סוף ספטמבר. ובכל זאת, כאשר אתה שם בזמן שהכול קורה, ההתלהבות מכל מה שעולם הקולנוע יכול להציע מכניס אותך בעל כורחך לאיזשהו מרוץ שאי אפשר לנצח.
אני כותב את זה כדי להבהיר שאני לא באמת מסוגל לסכם את פסטיבל ונציה, אלא רק לספר על נקודת המבט שלי מתוכו, שכניסיון ראשון כמובן שיש מה לשפר. במקביל, הרעיון יהיה להמשיך לנסות לתפוס בשתי ידיים את הקצוות הרחוקים-כל-כך-קרובים של חיי, סריטה ופסטיבל הקולנוע ירושלים. שיהיה בהצלחה לכולנו.