• המתאבקים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

"המתאבקים" (The Iron Claw), סקירה

21 בינואר 2024 מאת לירון סיני

היאבקות היא בידור אמנותי, מופע עם נראטיב ודמויות שמקבלות בו נתח מהותי ממה שמרכיב את הדבר עצמו. יש בו חשיבות לכישורי משחק ורטוריקה מעבר ליכולות הגופניות של מי שמבצעים אותו. אפשר לקרוא להם מתאבקים, אפשר באותה מידה כמעט לקרוא להם שחקנים, אולי רקדנים, בפעילות תחרותית אגרסיבית שמגיעה עם הסיכונים הפיזיים והנפשיים שלה, כמו כל תחום פרפורמטיבי אתגרי ואינטנסיבי. וכמו בכל תחום ספורט משודר, יש גם בה פולחן אישיות או לפחות האדרה של האדם בעל הכישורים.
בסרט "המתאבקים" ("The Iron Claw"), שביים וכתב שון דורקין ("הקן", "מרתה מרסי מיי מרלין"), ההיאבקות מוצגת בטקסס כתחום שבנה את עצמו מהשוליים אל המיינסטרים. בעבודה קשה שמתחילה כחזון, דם וזיעה של איש אחד, פריץ ואן אריק (הולט מקאלאני), שהופך אותה למנוע של המשפחה שלו, ולא משנה המחיר. בהתחלה נראה שהסרט מציג את התהילה, או לפחות את המשיכה שלה, נותן הצצה לעולם ההיאבקות בשנות ה-70 וה-80, כולל השרירים המבהיקים ממאמץ, הזיעה, ההומור, המופע הפרוע וההעלבות ההדדיות. אבל למעשה, הסרט לא נכנס לעובי החבלים של המקצוע. מהר מאוד הוא מבהיר שהיאבקות היא הרקע, אבל לא הנושא שלו.

בשיחה איפשהו בשליש הסרט, שנמשך קצת מעל לשעתיים שחולפות ביעף, פאם (לילי ג'יימס) שיוצאת עם האח הגדול, קווין ואן אריק (זאק אפרון, שמבהיר כאן שהוא שחקן, שהפרצוף והגוף שלו הם כלים לעבודת דמות ולא רק לתצוגה), מעמתת אותו בקלילות עם הזיוף שבדבר. היא שואלת מה דעתו על כך שיש בספורט הזה תכנון מקדים, תסריט מנחה לכל קרב. הוא משיב שמדובר בעבודה שמסתמכת על כישורים ועל הופעה, עבודה קשה לכל דבר ועניין, ואם אתה טוב, ובכן, החגורה של האליפות היא הקידום שלך, ההוכחה שאתה מעולה במה שאתה עושה ושמרוצים ממך. ההסבר הקצר והכן, מצד מי שרוב הסרט ביטוי עצמי איננו הצד החזק שלו, מתבלט. הוא מגיע כחלק משיחה בה אנחנו כקהל סוף סוף מקבלים מענה על עוד כמה שאלות שמנקרות בחוכמה במבנה מאז שהסרט מתחיל, לפחות למי שלא מכיר את הסיפור האמיתי של משפחת המתאבקים ואן אריק.

פאם, שבוחרת להצטרף למשפחה כי היא רוצה את קווין, שואלת על הטיזר הגדול והאיום שנוכח שם במונולוג פתיחה קצר וברמזים, בהבטחה של האב שאחרי שעברו גיהנום מעכשיו יצליחו ויהיה להם טוב. באמונה של האם, בקלוז אפ של צלב על קירות הבית. בתמונה משפחתית בה כולם כבר גברים צעירים חוץ מילד אחד שמוצמד אליה מתמונה אחרת ולא גדל מעולם. פאם שואלת בישירות ויותר מכך בפתיחות, משהו ששני ההורים לא מצטיינים בו, מה קרה למשפחה הזו. ממה הם פוחדים, מה זו הקללה הזו שיש עליהם לכאורה. היא גם שואלת את קווין מה הוא רוצה לעשות, מה הוא אוהב, וכאן הסרט מניח בפנינו תיאום ציפיות זריז, שכדאי לשים לב אליו כדי לא להתאכזב.

חברה טובה שצפתה איתי התאכזבה שה"המתאבקים" לא נכנס יותר למהות המופע והדקויות שהן היאבקות. יש בסרט זיעה ובגדים נוצצים, והבהרה שמדובר במשהו נחשק ובאמנות פופולרית, אבל לא מעבר לכך. אין בו הרבה היאבקות, או לפחות לא באופן שאפשר להניח שיהיה בסרט על המשפחה האלופה והמצליחה. למרות שהפיזיות, הרצון, העבודה, המנוע הבלתי ניתן לעצירה – נוכחים כל הזמן. הם פשוט לא ממוקדים בזירה, כי מה שמראים לנו שמתרחש בה הוא מאפיין נוסף של מה שקורה במשפחה פנימה. כאשר אי אפשר לדבר עם אף אחד מההורים, ששתיקתם בכל פעם שקווין מבקש שיהיו רכים יותר אל האחים שלו צורמת, צריך להראות לנו מה מתחולל. כל תגובה בקרב היא רגשית, היא עיבוד של הלא ניתן להכלה. המחשה של כוחות מתנגשים שמחליפים מהלומות בבית שאמור להיות בטוח.

בפינה אחת, האב והאם שמשתפת איתו פעולה (מאורה טירני) וצורבת לא פחות ממנו עם אמונה בישו ובבעלה, המשיח של ההיאבקות. בפינה השנייה כל ילדיהם, על הרוך והרצון להיות יחד, חיבה וחדוות חיים שהם מביאים מתחת לחזות של שרירים מהודקים. קווין עונה לפאם על השאלה מה הוא אוהב ורוצה לעשות ולהיות – הוא רוצה להיות עם האחים שלו. בזירה, וגם מחוץ לה, בחווה גדולה בה יוכלו כולם לחיות יחד. השאיפה למצוינות, הדחיפה הבלתי פוסקת של אביו שלא מרפה לאורך כל הסרט היא רק תוצר נלווה של האפשרות לבלות זמן איתם, בזירה, בחיים. השיחה על זיוף מהותית לסרט המקפל בתוכו דיון כל הזמן לגבי מה אמיתי ומה לא, לפי איזה נרטיב נכון וטוב להתנהל, אמונה במה תצליח להושיע אותך כשהכל מסביב הוא פשוט יותר מדי. איזו תפיסת חיים תחזיק אמינות, ואיזו תזרע הרס. כל זה, כאשר האהבה של ההורים לילדיהם והחלום המשפחתי המשותף – הם בעצמם מופע שהולך ומתפרק.

התמונות באדיבות קולנוע לב

גם אם תגיעו אל הסרט בלי שום ידע מקדים, הוא נוטע את החשש מהעתיד לבוא. הוא מציין בקולו של קווין בשלב מוקדם שדברים רעים המשיכו להתרחש למשפחה שלו ללא הרף, ולכן הוא ואחיו הלכו בדרך שאביו דחף אותם, להצטיין פיזית ולהיות הכי טובים ומוצלחים, כדי להתגבר על מה שזה לא יהיה. הם האמינו לו, הוא מדגיש. והמבנה של הסרט בונה סיפור הצלחה וקשר חם ונעים לצפייה בין גברים צעירים, הוא נותן לנו לבלות איתם זמן בנחת לכאורה, להכיר אותם גם מחוץ לתחרות ולדימוי המצליח והבלתי מתפשר, כשהוא מטפח כל העת ברקע אסון שחייב להתרחש.
כבמאי, דורקין מצטיין ביצירת מתח מבעבע, תחושה מבשרת רעות וקודרת מסרטיו הקודמים, ולצד המשחק של השחקנים שהוא מביים הם נקודות החוזקה שלו. לפעמים כל אלו מנסים לפצות על התסריט שכתב, שלא עובד עד הסוף, או מרגיש מוגזם או מלאכותי (למשל ב"הקן", שם תצוגת המשחק המלודרמטית והאפלה מחפות על סיפור מתיש). כאן הוא עבד היטב עם חומרי מציאות שמספקים לו את כל כובד המשקל שצריך. הדברים שמתרחשים במשפחה הזו כל כך עמוסים בטרגדיות וכאב, שהעלילה הייתה מסתכנת בחוסר אמינות אם הייתה בדיונית. אציין כאן ואחר כך ביתר פירוט בספוילרים שהיוצר אף הוריד כמה מרכיבים מהמציאות, או איחד אותם כדי לשמור על סיפור מהודק ואולי על כמות המכות שנצליח לספוג ועדיין להישאר בתוך הסרט.

הסרט מקרקע את הגלאם של ההיאבקות עם החווה הביתית, זירת התרחשות בפני עצמה שמייצגת חום וקירבה ביחס לזירה המקצועית ששייכת לאב כמי שבונה איגוד היאבקות בעצמו כדי להוביל את הבנים להצלחה – להפוך את השם שלהם, השם שלו, לשם דבר. הסרט קורה בין מה שמתרחש בין האחים, ובינם לבין האבא, מתאבק שפרש ומגדל את בניו להצליח במקומו. הבסיס אינו סיפור שלא ראינו – אב שדוחף חזק מדי, שמתמקד בדרישות ובהישגים, ב"חינוך" ומשמעת, במקום בלהיות הורה, והמחיר שהוא גובה מילדיו בגלל הצורך שלו שיגשימו שאיפות כאילו היו יציקות בטון שהוא מעצב בכוח עד לשבירה, ולא ישויות עצמאיות. והסרט לא נכנס לפירוט רב לגבי איך שהאב מתנהל, או צולל לעומק דמותו. בסרט שמכוון לדבר בסופו של דבר על משפחה ועל רגש, הוא מתעקש לא לתת את ההצדקות הרגשיות של האב, אלא לתת לנו להבין מי הדמות דרך משפטים וסיטואציות שחוזרים על עצמם. עקביות עקשנית ונחושה שמזעזעת כל פעם מחדש בגלל שהיא לא משתנה, בגלל שהיא לא מתביישת.

זה לא סרט בעיקר על דמות האב, בעיניי, אלא סרט שנותן בדיוק מספיק ממנו ומההצהרות והדרישות שלו כדי שנבין, ונזיז את הפוקוס ממנו אל הילדים שלו ומה שקרה להם, במידה רבה בגללו. הוא לא הגיבור או האנטי גיבור, הוא המאורע המחולל שממשיך לחלל ולדרוס, מנוע שדוהר מבלי יכולת לבלום ולהתבונן, לעצור ולהרגיש. וכשהסרט בונה אותו כך, הוא מציג לנו אותו כפי שילדיו רואים אותו – כוח מעט מסתורי, טנק בלתי חדיר שאין אלא לציית לו ולהצטיין כדי לזכות בחסדיו, שצריך לפעול באופן מדויק כדי לזכות בקורטוב של הערכה ממנו. כישלון לא בהכרח מוביל לענישה כמו שקל לדמיין אותה, אלא למשהו שמרגיש גורלי הרבה יותר. אכזבה הורית שהיא צריבה בנפש שפוצעת באופן שלעולם לא מפסיק לדמם ולרוקן את האחים, לפרק אותם אחד אחד במגוון דרכים.

ההימנעות המכוונת של הסרט מכניסה לפרטים במקומות שהיינו מצפים היא מתסכלת לפרקים. זה גם מוביל למסר ברור באופן ישיר, בוטה אפילו. אבל הדרך לשם, בנייה קצבית של הטוב, שמאפשרת לנו לחסות באורם של הוואן-אריקים ולחבב אותם באמת, נתמכת על ידי משחק מעולה של כולם, ואז התרסקות באותו הקצב, מה שמרגיש לאט לאט ואז בבת אחת וכל הזמן, מרסקת רגשית. כאשר מתוכה צומחת גם התמודדות מפוארת לא פחות מתהילת הזירה, המהלך מרגיש שלם, אמין, כן, ושווה את הצפייה. זה לא סרט על היאבקות, זה סרט על ניסיון הישרדות, על עמידה מול זיוף ועיוות גדול, על התפכחות כואבת מכל מה שחשבת שנכון לגבי הבית, לגבי ההורים שלך, ובסופה אהבה עצומה.
עוד כמה הערות על נושאים שהסרט עוסק בהם – אחרי אזהרת ספוילרים מכאן.

מנועים מתנגשים: מי כאן הקללה האמיתית

כאמור, מה שקרה במציאות לאחים ואן אריק טרגי ברמה כזו שאפשר להבין למה דורקין הסיר לפחות שני אירועים ודמויות משמעותיים. בסרט הם חמישה אחים, כולל הבכור שמת כשהיה בן חמש. במציאות הם היו שישה. היה אח נוסף בשם כריס, הצעיר מכולם, שהתאבד גם הוא בגיל 21 אחרי שאחיו מייק עשה זאת לפניו. בנוסף, הסרט כלל במקור יותר סצנות עם אחד, לאנס ואן אריק. הוא לא היה אח ביולוגי שלהם, אלא מתאבק נוסף שהאב החליט להכניס איתם לזירה ושייקח את שמם כשותף להיאבקות, כחיזוק ומחליף אחרי שהאח דייוויד (האריס דיקינסון) מת מקרע במעי.

בסרט, המוות של דיוויד קורה מחוץ למסך, אבל מראים לנו שהוא במצב מסוכן, כי אף אחד לא אמור להקיא דם אחרי כמה בירות בחתונה של אח שלו. כל הסרט כולל סצנות שמלאות בדואליות המייצגת את מאזן הכוחות ואת הייצוגים ההפוכים, של האב מול ילדיו. הוא הזירה, הם החווה המשפחתית והטבע, למרות שגם בזירה ניכרת החיבה ההדדית של האחים, וגם בחווה המשפחתית ניכרת השפעתם המצמיתה של האב והאם. אלו השאיפות של האב, לפיתת הברזל, המהלך הנודע שלו שהעביר לילדיו ובעצם לופת אותם באופן אכזרי פי כמה מהלפיתה שלהם על היריבים בזירה.

בסצנת השירותים בחתונה רואים את דייב ואת קווין מדברים באופן מלא חיבה ואהבה הדדית. הם מדברים בכנות על כך שדייויד פתאום הפך על ידי האב לבן המועדף, זה שצריך לקחת אליפות ולנסוע ליפן לשם כך. קווין מתנצל שהוא לא לקח את זה ברוח הכי טובה, בתור מי שהיה הבן המועדף לאליפות ובכלל קודם לכן. הם מביעים רגשות, מודעים למניפולציות, ממלאים את הפריים בצבעים בהירים, וביניהם אסלה מותזת דם. הם גם יודעים בדיאלוג הזה ומבהירים לנו שדייויד צריך לנוח ולא לנסוע, אבל שאין סיכוי שהוא ימרה את פי האב, את צו הקריירה. המנוע של ההצלחה מנצח והודף שיקולים אחרים. הם מודעים לכל מה שנעשה להם, לפחות במידת מה, וחלק מהטרגדיה רק מתגבר מתוך ההבנה שאין להם ולו לרגע בשלב הזה שום אפשרות לעצור, למרוד. 

אחרי שדייויד מת בסרט, האב פונה אל שני האחים הבוגרים בשלב זה, קווין וקרי (ג'רמי אלן ווייט), במה שמרגיש כמו הערב שאחרי ההלוויה, ואומר שאחד מהם צריך לצאת ולזכות באליפות העולם במקום דייויד, כי זו ההזדמנות. הוא לא מניח להם ולרעיון לרגע. והקביעה הזו מיד מייצרת מתח ביניהם, ומרחק גיאוגרפי. במציאות, בשלב הזה הוא הכניס שחקן נוסף שאינו מהמשפחה לתוך העסק, לאנס, לתוך המופע, דבר שהאחים התנגדו לו, ושגם פגע באמינות המופע שלהם והוביל להידרדרות בקריירה. בנייה של הסיפור שלהם בעיני המעריצים כסיפור הצלחה משפחתי, ואז הכנסה של אדם זר למשוואה ברגע שהיה עד אז הכי קשה שלהם, היה מוסיף לסרט עוד גורם של אכזריות שכבר היה מעלה אותו לרמה של פארסה. הוא אכזרי מספיק בלעדיו, ומשאיר אותו, ובכן, אמין ובתוך המשפחה, מבלי לפגוע במה שעבר עליהם או בכובד המשקל של הדברים. 

יש כאן, על פני השטח, דיבור בלתי פוסק על הקללה שרובצת עליהם. קללה שהחלה כי האב לקח את השם הקליט ואן אריק, שמה של אמו שהגיע עם מזל רע. אבל ככל שהסרט מתקדם מתברר לנו באופן די בוטה שזו לא הקללה או השם שהאחים צריכים להתמודד איתו ולעמוד מולו. זה האופן שבו אבא שלהם ואמא שלהם מתמודדים עם קשיי החיים. הוא והיא הקללה שלהם, או אולי יותר נכון, תפיסת העולם הנוקשה שלא מאפשרת להם להיחלץ מאחיזתו של האב, או בכלל לשקול חשיבה עצמאית עבור חלקם, היא זו שמובילה לאסונות. רק ההתרחקות ההדרגתית של קווין מהנרטיב המשפחתי, מהפרפורמנס שהולך ומתפורר בידיים של מי שבנה אותם, כי האב באותה מידה הורס אותו כשאינו מבין אילו עוד כוחות יש לאחים יחד ולחוד, מאפשרת לקווין סוג של חזרה לחיים.
הגורל שלהם הם הנסיבות, האופן שבו אבא שלהם בנה אותם כיחידה משפחתית של אלופים שלא יכולה להפגין רגש של פגיעות או חולשה, מתוך מחשבה שהכוח הפיזי וההפגנתיות שלו היא מה שמחזיק אותם. בפועל מה שהחזיק אותם הוא החיבור הרגשי החזק בין האחים, כזה שלא ברור בכלל מאיפה הגיע עם ההורים שיש להם כפי שהם מוצגים בסרט. המשפחתיות הקרובה, החיבוק שמתנוסס על הפוסטר, זה מה שהחזיק אותם, אבל רובם לא הצליחו להשתחרר בעצמם מכובד המשקל והנסיבות. מאבא שלהם שנוכח גם בחיבוק הזה, ולא מרפה.

דיכאון וריקבון אמריקאי

בסרט שניים, ובמציאות שלושה מבין האחים התאבדו. התאבדות לא חייבת לבוא כתוצר של דיכאון, אבל יש לה קשר אליו. ודיכאון, בעודו מחלה לכל דבר ועניין, כזו שיש לה טיפולים שעוזרים לחלק ממי שמתמודדים איתו, ניזון גם מנסיבות קשות כמו מתח רב. די ברור שהאחים היו נתונים תחת מתח בלתי פוסק, פיזי ונפשי, יחד עם היעדר יכולת לתקשר חולשה או מורכבות או דעה עצמאית, או סתם לתקשר ולא רק לציית. כך שיש בסרט קריאה להביע רגשות, באופן מאוד ברור וישיר, סרט שבו יש כל כך הרבה חיבוקים של גברים והבעות חיבה ביניהם, שמבהיר שזה מקור כוח, הוא פשוט לא מספיק בסביבה בה גדלו ובאופן שבו הכניסו אותם לתבניות. סביר להניח שהיה אצלם דיכאון לא מאובחן, לצד אולי התמודדויות נפש נוספות, נושאים שלא היו מדוברים או על פני השטח אז בפרט לא אצל גברים, ואף היום עדיין יש סוג של תפיסה פה ושם לגבי החוסן הנפשי של גברים ומה מקובל יותר ופחות שיביעו כחולשה ומה זה אומר עליהם.

האחים לא עומדים בלחץ, אין להם לגיטמציה לדבר על זה, בקושי האחד עם השני, ואצל חלקם זו הופכת להיות הדרך היחידה החוצה. הסגירה החיובית לכך מגיעה עם הדור הצעיר שמבהיר לקווין, כשהוא כבר אבא בעצמו אבל אחרי הכל עדיין חושב שגברים לא בוכים. בהיפוך מושלם, הוא שואב כוח מהבנים שלו שאומרים לו שבטח שאפשר לבכות, הם עושים את זה כל הזמן, וגם מבטיחים בפשטות שהם יהיו האחים שלו, כשהם מחבקים אותו, אחד מכל צד. הסצנה הזו בסוף הסרט אמנם סוחטת דמעות באופן כמעט אגרסיבי, אבל היא גם מדויקת באופן שבו היא מציגה לנו את היכולת של קווין להצליח ולעשות תיקון היכן שהוריו השאירו אדמה חרוכה: הוא מפגין חולשה, מפגין רגש, קשוב ואף מוכן ללמוד מהבנים שלו. הוא רואה בהם בני אדם, כבר עכשיו בגיל צעיר, לא שחקני משנה בסיפור שלו.

זו התשובה האחרונה על השאלה לגבי הזיוף, זו שפאם שואלת מוקדם יותר. קווין מבין בהדרגה לאורך הסרט מה מרגיש לא אמין ולא נכון – הזיוף הוא מול ההורים שלו שמתעקשים שהאחים יפתרו עניינים בינם לבין עצמם במקום לקחת אחריות רגשית והורית באמת. נדבך אחרי נדבך, אסון אחרי אסון, הצהרה יומרנית אחרי הצהרה יומרנית, הוא מגלה שאבא שלו לא דאג להם, הוא דאג לטפח דימוי, רעיון, ובשם הרעיון הזה הוא היה מוכן להמשיך גם אחרי שבעצם הוא די הקריב אותם, אחד אחרי השני, ולשום דבר אין משמעות. רגש של זעם בזירה, כזה שנראה מסוכן ממש, ממשיך להחליק כמו בידור קליל. וכאב אמיתי לא עובר מסך. יש כאן גם אמירה רחבה יותר, אולי, על הסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו כדי להתנהל בעולם באופן שירגיש לנו לגיטימי ומוצדק. ועד כמה נתעקש לשמר אותו, אם הוא יתחיל לגבות מחירים ממי שיקר לנו.

״המתאבקים״ הוא אמנם סיפור אמיתי, אבל הוא מזכיר סיפור בדוי אחר, ההיפוך המשלים שלו בדמות "חמש ילדות יפות" (The Virgin Suicides) של סופיה קופולה, שגם בו יש התמקדות במשפחה דרך הדור הצעיר שלה, נערות שנמחצות תחת כוח הורי שמבודד אותן מיכולות בחירה או קיום משל עצמן, עד שהן בוחרות למות. שם כמובן אלו כל בנות המשפחה שמתאבדות, אבל כאן וכאן יש חיבור למתח בבית שמחניק יכולת הבעה וביטוי של העצמי, וההשלכות שלו. הן נתפסות על ידי השכנים כמלאכיות מופלאות, והאחים ואן אריק היו אגדה בחייהם, כוכבים של כוח ומשפחתיות, מפגן של עוצמה מבחוץ, כשבפנים הכל היה קשה באופן בלתי ניתן להכלה. דימוי חיצוני בוהק ומלאכותי, שהולך ומתפורר, שהולך ומכרסם במי שנושאים אותו בשם ההורים שלהם, שלא מאפשרים להם להתפתח ולהיחלץ.

שני הסרטים גם מחזיקים בביקורת על אמריקה. אצל קופולה ישנה התפוררותה של דטריוט ברקע, ניוון כלכלי וחברתי וגז ירוק מבחיל אך חולמני. אצל דורקין יש נימת ביקורת על החלום האמריקאי, או לפחות על החלק הקפיטליסטי המעוור שבו, זה שטוען שתצליחו לעשות מעצמכם הכל, אם רק תעבדו קשה. הוא כן מקדש ערכי משפחתיות, שורשיות, אבל נוגע בהם ממקום של אמפתיה, ושם אותם נגד השאיפה המסנוורת להצלחה וכסף גדול. ההקבלה בין שני הסרטים מחדדת את גודל השבר במשפחת ואן אריק כפי שהוא מוצג בסרט, ועד כמה, למרות האהבה הגדולה שלהם, לאחים לא היה סיכוי לקבל עזרה מול הערכים והנוקשות האיומה של ההורים שגידלו אותם. זה בעצם כמעט נס שהם בכלל הצליחו לאהוב כל כך זה את זה, למרות ההורים שלהם. וזו קריאה שוברת לב שמחבקת אותם עכשיו, וחוגגת את מי שהיו למרות הכל, ומשאירה לנו את המורשת האמיתית שלהם – לא רק ההצלחה בזירה, אלא ההצלחה להביע רגש ואמפתיה אמיתית זה לזה, כגברים שחיו כדימוי היפר ריאליסטי של גבריות, ומתו בגללו. 

תגובות

  1. ג'רי הראל הגיב:

    האב לא לקח את שם המשפחה ואן אריק מצד סבתו וזה בכלל לא ואן אריק. הוא אימץ בזירה דמות של נאצי בשם פריץ פון אריך ובישראל, כדי לא ליפול על דימוי נאצי, עשו מזה ואן אריק

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.