אימה לנשמה, אוגוסט 2024: "אמבט השטן", "Infested", "Sting"

חם היום. חם כבר כמה חודשים, כשהעומס הרגשי שמכביד מתוך שלל האסונות סביבם החיים שלנו מתנהלים חובר לעומס החום והקיץ הזה פשוט לא תקין. כל תלונה שגרתית על הלחות והטמפרטורות והטף והחרקים שמגיחים מכל חור, היא שיא הפריבילגיה כעת. מה שלא הופך את הלחות לפחות מזיעה, או את בקיעת העכבישים בחדר המקלחת לפחות משונה. זהו עוד דוק של אשמה שדבק בכל התנהלות יומיומית. המלחמה לא נגמרת, המוות לא מפסיק. אז מהיכן התעוזה להתעסק במחול הכלולות של הנמלים שהחליטו לחגוג אצלנו בחדרים, או להיאנח כשעוד ג'וק בא לסיים את חייו אצלנו בדירה, לא לפני שיצוץ בין הרגליים דווקא ברגעים לא נוחים בשירותים, עדות רוטטת מחושים לכך שהריסוס בחצר הבניין עובד.

באווירה הדחוסה הזו, האימה לנשמה של חודש אוגוסט מגיעה קרובה יותר לסופו מאשר לתחילתו, ועל כך הסליחה. בין הסרטים שעוד מציגים, או הציגו עד לאחרונה, יש סקירה שלי על ״לונגלגס״ – ללא ספוילרים, אבל עם צלילה לאופן שבו הסרט צוחק איתנו ואולי קצת עלינו בכל הקשור לרצינות התהומית בה חלקנו לוקחות ולוקחים סרטי אימה. יש גם סקירה של עופר על "הנוסע השמיני: רומולוס". התוספת הקצרצרה שלי פה היא שגם אני התרשמתי מהיעילות של הסרט, כי הוא עובד מבחינת בניית מתח וכמה רגעים יצירתיים במיוחד בכל מה שקשור לחומצה וגלגולי ההתפתחות של הזינומורף. ובזמן שאני מעריכה את השרירותיות האכזרית של פדה אלברז בגישה שלו לעולם הזה – ככל שאני מתרחקת מהסרט, הדברים שקצת הפריעו לי מייד אחרי הצפייה, מפריעים יותר והופכים אותו לפרק מאכזב. אלו קשורים לשאלות שהוא שואל ובעיקר לתשובות שהוא נותן, שנראות לי פשטניות, וכאלו שנעשו כדי לספק עוד סצנה מסעירה או מבחילה, ולא כדי להמשיך את הדיון על גבולות האנושיות, כמו בסרטים הקודמים.

בעוד בענייני סרטים חדשים שנעדרים מכאן: את אלו של שאמאלן הבת ושאמאלן האב כבר אשלים יחדיו, ואני משערת שיצוצו בחודש הבא. היו לי שאיפות לצפות בגרסה החדשה של "העורב" על מסך גדול, אבל לפי התגובות של מי שצפו בינתיים, הוא ייאלץ לחכות.

על ההתכה של האימה שבחיים עצמם עם הנחמה שבצפייה באימה בדיונית בחודש הקיצי כתבה החודש הסופרת נטע חוטר בטור שלה במאקו. דרך תיאור הצפייה בסרטים מפחידים, כולל אימה של ממש כמו "מלתעות" עם בן ה-10, היא מתייחסת לאופן שבו לצפות בסרטים מפחידים מרגיע את הפחדים שלנו, בגלל הכללים הברורים והסביבה המבוקרת והבטוחה. אני לא מסכימה במאה אחוז איתה לגבי הטיעון שבסרטים יש הנטייה היא יותר לכיוון של סוף טוב מאשר סוף רע, אבל כן מתחברת לרעיון של ודאות. בחלק גדול מסרטי האימה יש מערכת ברורה של חוקים, מבנים, מוסכמות שעוזרות לנו לצפות בדברים איומים ונוראים גם מתוך ידיעה שהם לא אמיתיים, וגם מתוך ציפייה לאן כל זה הולך, בהתאם לתת הז'אנר.
אישית, דווקא סרטים שמשחקים עם הציפיות ושוברים אותן במגוון דרכים ומאתגרים אותנו, הם כאלו שהרבה פעמים מושכים אותי יותר – כמו "סקינאמרינק", או "מחוץ למים" אם לחשוב על דוגמאות עדכניות יחסית. סרטים שהחוקים שנשמרים בהם הם שמדובר בבדיון ובפרק זמן קצר. מעבר לכך הכל מיטלטל. אלו סרטים שמתווכים לנו את הפחדים שלנו או של אחרים, כולל את הפחד העצום והתמידי שהוא אי הוודאות.

וכמו כדי לערער עוד קצת את החוקים הברורים, בתחנת הרדיו האלטרנטיבית העצמאית "הקצה", שידר בחודש שחלף אורי זר אביב תכנית עם תמה קשה במיוחד. השיר הפותח היה של Soap & Skin, שם הבמה של אניה פלאשג האוסטרית, שגם הלחינה את המוזיקה וגם מככבת בתפקיד הראשי בסרט הראשון ברשימה היום. סרט שהוא עצמו אולי לא בדיוק אמת לאמיתה, אבל כן מסתמך על אירועים מתועדים ואמיתיים מאוד, איומים ככל שיהיו הם והנסיבות שהובילו אליהם.

אמבט השטן
The Devil’s Bath

הפעם לא היה צורך לחשוב על תרגום לשם הסרט, כי הוא הציג בפסטיבל ירושלים. צפיתי בו עם הסתייגות קלה מראש, כי הבמאים-תסריטאים ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה עשו את "הבקתה" מ-2019 שכל כך הרבה אנשים שאני סומכת על הטעם שלהם הזהירו אותי מפניו שעוד לא צפיתי בו, ו"לילה טוב אמא" מ-2014 זכור לי בתור סרט שהאווירה שלו הייתה מצוינת, אבל לקראת הסוף כשהדברים מתבהרים, משהו שם לא עבד עבורי. למרות נושא מצמרר ומעניין של שני ילדים קטנים שהסרט מתנהל ברובו מנקודת מבטם, כשאמא שלהם, עטופה בתחבושות שנראות כמו תכריכים אחרי הליך רפואי, מרוחקת והכל מרגיש לא בטוח. כשמבינים מה קרה, הצלחתי להיות מרוחקת יותר ממנה, במקום לחוות את הצמרמורת אליה ניסו לכוון אותי. הפעם, אולי בגלל שאין איזו תעלומה גדולה או מסתורין, אלא יותר התנהלות של קטסטרופה זוועתית, התקדמת לקראת טרגדיה ידועה מראש, הנרטיב והמתח הנבנה עובדים ועוד איך. בתנאי שתהיו עם תיאבון לסרט תקופתי ואיטי. 

אז כמו שציינתי, אניה פלאשג שגם אחראית על המוזיקה מחזיקה את רוב הסרט על כתפיה. היא מגלמת אישה צעירה במאה ה-18 באוסטריה, שמתחתנת אל תוך קהילה נוצרית אדוקה. היא נראית שמחה בחלקה בהתחלה, עוברת כמישהי מעט ילדותית. מעל ההתחלה המעייפת, מקרטעת ומתישה של חיי אישות בשאיפה העיקרית להביא ילדים לעולם, מרחפות כתוביות הפתיחה של הסרט וגם הסצנה איתו הוא מתחיל. בתקופה הזו, התאבדות נחשבה ביתר שאת כחטא, כזה שבגינו הנשמה הולכת לה לגיהינום ומי שמבצע אותו לא יוכל להיקבר כמקובל, אלא יושלך מחוץ לבית הקברות. מה עשו מי שקצו בחייהן, כי מדובר בעיקר בנשים? הן מצאו פרצה מחרידה בחוק הכנסייה. אם יבצעו פשע שהעונש עליו הוא גזר דין מוות, הן יוכלו להתוודות על חטאיהן, להיות מוצאות להורג, ולמות לאחר שכומר מוחל להן, ולהניח שהן יגיעו לעולם הבא מבלי להישרף בגיהינום לנצח. כאן גם מגיעה הבהרה שהסרט נוצר בהתייחס למקרים אמיתיים שתועדו בהקשר זה.

אכנס קצת יותר לפשעים עצמם בפסקה הבאה, אבל אם תעדיפו לא לדעת כלום, אסכם כאן שהוא מלווה את הכלה הטרייה בהידרדרות הדרגתית בתוך חיים שהולכים וסוגרים עליה, הולכים ומדכאים אותה, כשהצל הנורא של האפשרות הזו כמוצא אחרון מרחפת מעליה כל הזמן. זה אפקטיבי, זה עגום, מעורר אמפתיה, מדכדך, ומטריד. ואם זה נשמע כמו קצת יותר מדי לעכשיו, אז כן, מדובר בצפייה קשה בגלל הנושאים ובגלל הפגיעה העצמית ובאחרים. ראו הוזהרתן והוזהרתם.

ובקצת יותר פירוט: הסרט מתחיל עם סצנה קשה, לא בגלל הברוטליות שהיא מציגה על המסך, אלא בגלל האופן שבו היא מתרחשת, ללא היסוס וללא התרגשות. אישה כלשהי מתהלכת באזור כפרי, לוקחת בזרועותיה תינוק צווח והולכת איתו עד למפל מים, ופשוט משליכה אותו. ברור לנו שאין דרך לשרוד כזו נפילה. משם היא הולכת ומודיעה לאנשי הדת שהיא ביצעה פשע. היא ממתינה לגורלה בתא המעופש, ובשלב הבא מראים לנו את מה שנותר ממנה לאחר מכן. גופה שמוצגת בטקסיות כאות אזהרה. מכאן הסרט עובר ללוות את הצעירה המתחתנת, ובהדרגה הוא הולך ומרוקן ממנה את שמחת החיים שלה, שמתחלפת בבלבול ותסכול כשבעלה הטרי לא ממש מתעניין בה, כשחמותה ממשיכה להתערב, לבקר ולהתאכזב ממנה, ולאט לאט להתייאש כשהלחץ להתעבר גדל, מול ההבנה שאין לה כל כך מה לעשות כדי להיחשב לרעייה טובה. כל טיפת ייחוד שבה הולכת ונמחצת תחת חוקי המקום והחברה, ואנחנו משערים לאן זה הולך, מקוות שלא, אבל התקווה, קשה להחזיק אותה במהלך הצפייה.

כמה הוא מפחיד: הוא יותר מערער לאט ובשקט. יש בו כמה סצנות עם מראות דוחים ולא נעימים, אבל הן מרווחות יחסית. ככל שהוא מתקדם הוא כן בונה אי נוחות ויכול להיות מטרגר.
כמה הוא לנשמה: הוא מצמית, בעיקר ככל שהוא מתקרב לסוף. לקח לי זמן להתחבר, והוא יכול היה להיות קצר יותר משעתיים, אבל הדקות האחרונות שלו, ואפילו עוד כמה פרטי מידע שמגיעים בכיתוב בסיום, הפכו אותו לבעל ערך מוסף. יש בו בסך הכל משהו ברור וקצת בוטה: נשים שמדוכאות על ידי החברה עד לרמה שהדרך היחידה החוצה, אחרי פגיעה עצמית, היא התפרצות אלימה איומה כלפי חסרי ישע, וקהילה שלא רק שלא לוקחת אחריות על כך, אלא חוגגת את הדחיקה שלהן אל הקצה, ניזונה מלאת חדווה מהדיכוי, וממשיכה לטפח לתוכו את הדור הבא. מתבקש לראות בו סרט שמבקר את הדת, אבל זה לא מה שהוא עושה, הוא מבקר את ההתנהלות האנושית, את הנוקשות, את הרמיסה של כל מי שסוטה מעט מהזרם, בשם שימור מערכת של חוקים ואמונות. זו התבצרות הרת אסון. והיא מוכרת באופן מכאיב.

Infested
שרצים

נתחיל בפרט המידע הבא: במהלך צילומי סרט הביכורים באורך מלא של סבסטיאן וניסק, שגם כתב את התסריט עם פלורן ברנרד, הוא שילב 200 עכבישים אמיתיים וגדולים. מאוד. אחר כך הם עברו טיפול דיגיטלי כדי להגדיל אותם עוד יותר בסצנות רלוונטיות. מדובר בין היתר בעכבישי הטרופודה מאקסימה, או בעברית: עכביש הצייד הענק. העכבישים האלו התגלו לראשונה ב-2001 בלאוס, והם לא מסוכנים לנו, הם רק הזן הכי גדול, לפי מדידה של אורך הרגליים. אני מקווה שגם התייחסו אליהם יפה בסך הכל, השנה האחרונה הביאה לפתחי מגוון עכבישים (קטנים) שחולקים איתנו דירה שכורה, וחוץ מכאשר הם מחליטים לבקוע בהמוניהם, הם יצורים בלתי מעיקים או מסוכנים ברובם, שאמורים להיפטר מחרקים אחרים.

זהו סרט ראשון מבין שניים שיצאו בהפרש של כמה שבועות על עכבישים שיוצאים משליטה והופכים לאיום קיומי על בניין דירות, אבל הטון והסיפור שלהם שונה לגמרי. על הסרט האחר בהמשך המדור, בעוד כאן החלק המפתיע הוא הרצינות התהומית של הסרט. התרגלנו שסרטי יצורים ותפלצים שונים בדרך כלל מגיעים עם כמויות לא מבוטלות של הומור שחור. "שרצים" הוא לא רק סרט רציני בשאיפה שלו להפחיד, הוא גם משתמש בנרטיב כמטאפורה שהולמת לנו בראש במהלך הצפייה ברמה יעילה מצד אחד, ומדכדכת מצד שני.

העלילה מציגה עכבישים ארסיים ומסוכנים להחריד שמגיעים כל הדרך ממדבר מרוחק אל פרברי פריז, אל חלקה האחורי של חנות עם סחורה לגיטימית יותר ופחות. את אחת מהם קונה כאלב (ת'או כריסטין), צעיר שמוכר וקונה כל מיני דברים, בימים אלו מדובר בנעלי ספורט. הוא גם חובב זוחלים ופרוקי רגליים, וככזה הוא מביא את הרכש החדש לדירה הצפופה והקצת מתפרקת אותה הוא חולק עם אחותו. הבניין בו הם גרים מוצג באופן ברור כמקום שמקבץ את כל מי שפריז לא אוהבת – מהגרים ממגוון קהילות, חלקם עם עבר או הווה מפוקפק, אבל רבים מהם רק נחשדים ככאלו בגלל המוצא והמצב הסוציואקונומי שלהם. ביצה, תרנגולת.

הבניין מתפקד כקהילה בפני עצמו, כולל חברויות, ערבות הדדית בין הצעירים למבוגרים יותר וגם פוץ גזעני אחד. כאלב לא שם לב בזמן שהעכבישה ברחה, היא עושה את כל מה שמי שמפחדים מעכבישים יכולים לשער שיקרה בסרט אימה: מתרבה, מחסלת אנשים, והצאצאים שלה עוברים התפתחות מהירה והופכים גדולים יותר מבקיעה לבקיעה, תוך שעות ספורות. כך שהעכבישים שצולמו לסרט אמיתיים, אבל העלילה לוקחת אותם לכיוונים בדיוניים ומלחיצים יותר.

כשהדייר הראשון נמצא מת, ועוד לא ברור למה, המשטרה מכניסה את כל הבניין להסגר, מרכיב עלילתי שמזכיר את "rec" הספרדי. כאלב, אחותו, וכמה חברים כולל מי שהיה החבר הכי טוב שלו, עד שהיחסים התקררו בגלל סיבות שמתבהרות בהמשך, הופכים להיות הלב הפועם של הבניין. הם הראשונים לזהות מה קורה, בגלל ההבנה של כאלב ושל החבר לעכבישים ועוד חיות שרובנו לא היינו רוצים להתקרב אליהן יותר מדי, וכשהם מבינים שבעלי הסמכות מבחוץ לא יעזרו להם, הם מנסים לשרוד ולעזור למי שאפשר. המתחים עולים, והסרט זז בין בעיות שנובעות מהיחסים בין בני האדם, לבין עכבישים קטלניים. 

היוצר ציין שהוא הושפע עמוקות מ"חדר מנוחה" ומ"הנוסע השמיני". אלו אילנות גבוהים להיתלות בהם גם עם קורים, והוא לא מבדר או קצבי כמו הראשון, או מופתי ברמת המתח והחיבור לדמויות כמו השני. הוא כן מותח, כן מייצר עניין, כן מעורר רמה כזו או אחרת של הזדהות – ויש משהו מרענן בדמות שסוחבת איתה אשמה לאורך הסרט גם אם היא לא מטופלת מספיק, לצד התמקדות בקבוצה שמורכבת מכל מי שהחברה המבוססת יותר מבקשת להקיא מתוכה ולדחוק לשוליים. לא מדובר בפרברים ירוקים ורכים, אלא בבנייני רכבת מיושנים ומוזנחים, סביבה עירונית עייפה ומאובקת, כזו שהמשאבים העירוניים שכחו ולמעשה הזניחו. השימוש בעכבישים מרתק ומלחיץ יותר דווקא כשהם עוד פחות צפויים, יותר בחלקו הראשון של הסרט כשהמתח הוא כשברור שמשהו נורא הולך לקרות, רק עוד לא לגמרי ברורה ההתנהגות. אחר כך, ככל שיש יותר מהם, הפחד עובר לשאלות של כמות ומי ישרוד אם בכלל, ואיך.

כמה הוא מפחיד: אם פחד מעכבישים קיים בכם, מאוד. אם לא, הוא עדיין עובד, בעיקר בגלל האופן שבו נשיכה מהעכבישים האלה לא מאפשרת שום סיכוי הישרדות, וההשתלטות שלהם על הבניין. יש כמה רגעים מכאיבים גם כשהסרט לא חס על דיירים חביבים יותר, וגם כשהקבוצה המלוכדת מוצאת את עצמה בסכנה הולכת וגוברת.
כמה הוא לנשמה: למקרה שהמשל על היחס למהגרים לא היה בולט מספיק מהעלילה ומהשם המקורי של הסרט בצרפתית (כך תרגמתי אותו), שמתייחס גם לאנשים בלתי רצויים, הבמאי אמר בעצמו שהוא ביקש ליצור סרט אישי על החוויות שלו בפרברים, על היחס הרווי בחשדנות, עוינות ובהכללות. וכן – ממש לייצר השוואה בין דיירי הבניין לעכבישים עצמם, כאלו שהופכים אגרסיביים כי פוגעים בהם ומנסים לסלק אותם. המסר הזה כל כך ברור שהוא כבר מרגיש בחלקים מסוימים בולט מדי. הוא כן מוסיף עוד רובד לסרט, והופך אותו מסרט מבדר, לסרט קודר. חבל שהאשמה של הדמות הראשית לא מפותחת ונחקרת יותר, אלא די מונחת שם כדי לקדם עלילה. הפגמים הקלים כן נסלחים כשנזכרים שמדובר בסרט ראשון באורך מלא. יהיה מעניין לראות מה הבמאי יעשה בהמשך, אולי כשיהיה דווקא קצת יותר רחוק מחומרי המקור.

Sting
עוקץ

הסרט השני שעוסק בעכביש שגדל לממדים מטרידים מגיע אלינו השנה מאוסטרליה, אחרי שהבמאי והתסריטאי שלו, קיה רואץ' טרנר, ביים בעיקר סרטי זומבים ומד"ב מופרכים, כנראה במתכוון. משיטוט קצר ב-IMDB נראה שזה הסרט הכי רציני שלו, שלצד ההומור השחור הרב כולל גם דרמה משפחתית שמסתעפת בין הקומות של הבניין אליו חודר העכביש המסתורי. היצור הפעם הוא בכלל חבר מכוכב אחר, אותו מוצאת ילדה בתחילת גיל ההתבגרות בשם שרלוט (אליילה בראון, היא פיוריוסה הצעירה ב"פיוריוסה: סאגת מקס הזועם", כך שכישורי משחק יש כאן בהחלט). במקום לברוח בצווחות, הגישה המורבידית הסקרנית שלה לחיים מובילה אותה לאמץ את החייזר-עכביש, משערת שהוא פשוט זן חכם במיוחד שמגיב לקול שלה הרבה יותר מעכביש טיפוסי.

בזמן שהיא שומרת אותו בצנצנת, מתפעלת ולא מגלה למשפחה שלה שהוא גדל בקצב מסחרר, או קיים, לצורך העניין, מתחוללת דרמה בינה לבין אמא שלה (פנלופה מיטשל, ששיחקה ב"המלוק גרוב" וב"יומני הערפד") ואביה החורג (ריאן קור, "בית הדרקון"). לזכות הסרט ייאמר שלא מדובר בעוד גרסה משמימה של יחסי אב ובת חורגים בסגנון "אתה לא האבא האמיתי שלי אני שונאת אותך עד שתוכיח לי אחרת!" אלא בגישה יותר מרעננת בסגנון "אתה יותר האבא האמיתי שלי מהאבא הביולוגי שנטש אבל קשה לשנינו להכיר בזה כי אני בת 12 ואמא לא סיפרה לי שהוא כבר מזמן לא חי בחו"ל וסתם לא מבקר כי הוא אפס, ואתה חי בצל שלו כי כנראה שיש לך דימוי עצמי נמוך או שאמא שלי לא עושה עבודה מספיק טובה בלשדר לך שהיא איתך לא רק כי אתה קצת פחות דוש ממנו".

אם תהיתם למה שיהיה דימוי עצמי נמוך לאבא, שעובד בין היתר כיוצר קומיקס שמקבל השראה ומשתף רעיונות עם שרלוט הנוטה לכיוונים גותיים-לייט ופאנק, התשובה היא: המשפחה של אשתו. באותו הבניין גרה אמא שלה שהידרדרה לדמנציה, מרכיב שהסרט מצליח לעשות בו שימוש קומי, מקאברי, מבלי לצחוק על המצב שלה. יחד עם האם גרה אחותה (רובין נבין ששיחקה בעשרות סרטים ואישית זכורה לי לטובה מ-"Relic", אפרופו דמנציה) – מעין קריקטורה של בעלת בית נבזית ודודה קשוחה שלא מקבלת את הגבר החדש-יחסית למשפחה.

העניין הוא שהאב החורג משלים הכנסה גם כאב הבית של הבניין, מה שמאפשר לדודה להזעיף לו פנים פעמיים: גם בתור איש מקצוע לא יוצלח בעיניה, וגם בתור בן זוג ואב חדש לא הולם לדעתה. ולמי אכפת מדעתה? לכולם, כי היא מחזיקה ברכוש וביכולת לפטר אותו. כל זה אולי נקרא מעט סבוך אבל זה רקע שמוסבר היטב. לצד עוד קשרים עם שאר הדיירים, אליהם אנחנו נחשפים בזכות העבודה של האבא, וגם דרך שיטוטיה של שרלוט בנבכי מסילות האוורור של הבניין כשהיא משועממת, הוא מהווה כר פורה לדמויות שאפשר לחבב יותר או פחות, ולחשוש או לקוות שהעכביש המתפתח בזריזות יבצע בהם את זממו. ככל שהוא גדל, הוא הופך חכם, רעב ונועז יותר. אז גם כאן יש בניין דירות שבו הסרט מתרחש, וגם הוא מהווה מעין קהילה בפני עצמו. אלא שהטון שונה לחלוטין מהסרט הקודם שתיארתי, וכך גם הנושא.

הסרט נע בין הדרמה המשפחתית, לבין ביטים כמעט קומיים בכל פעם שמתרחש או מתגלה חיסול ועיכול נוסף. ככל שלוקח זמן להבין במה מדובר, יש יותר מתח שנבנה מתוך תהייה כמה האורח יספיק לאכול ועד כמה יספיק לגדול, עד ששרלוט תבין שהמיתות וההיעלמויות המשונות קשורות אליה. וכן, אולי היא גם תצליח להתבגר מעט ולפתור את העניינים בינה לבין אביה החורג. יש בסרט כמה סצנות מקוריות, בעיקר בכל הנוגע לגורלם של המדבירים שמגיעים לנסות ולטפל בבעיה המיסתורית. מעבר לכך, הוא מבדר, אבל לא מסעיר, אולי כי הוא לא מייצר תחושה אמינה של סכנה לדמויות הראשיות, למרות שהן בהחלט נמצאות במצבים מעוררי חשש, כולל האח הקטן של שרלוט. ואולי זו העובדה שמערכות היחסים בנויות באופן מעניין על פני השטח, אבל הן, לצד החוקיות של ההתנהלות של העכביש, קצת מקרטעות ומתגלים בהן חורים ברגע שמתעמקים. טוב שאפשר ליהנות במידה סבירה מהסרט הזה בקלילות מבלי להתעמק.

כמה הוא מפחיד: שוב, זה תלוי בפחד מעכבישים, או אולי גם מחייזרים. בגלל שהטון שלו רציני רק מדי פעם, אפשר לקפוץ בו במקומות האפקטיביים, או להיגעל ברגעים הדוחים יותר של התנהלותו של העכביש הרעב, וזהו פחות או יותר. יש דם, יש מיצים כאלו ואחרים, וכמה פגיעות די גרפיות, כולל בבעלי חיים.
כמה הוא לנשמה: הוא מאוד מנסה להיות על עוד משהו מלבד עכביש חייזר שעושה בלגן בבניין. אבל בזמן שמערכת היחסים כוללת קווי מתאר יפים ומעוררי הזדהות, הם לא באמת מצליחים להיות לב העניין, לא משנה כמה ויכוחים יכניסו לסרט. במהלך הסצנות הדרמטיות יש סיכוי טוב שתחפשו את העכביש כדי שהעלילה המעניינת יותר תתקדם. ויכול להיות שבמקום כלשהו הבמאי-תסריטאי הבין את זה בעצמו, כי יש סצנה אחת שעושה שימוש בדרמה ובאימה בבת אחת, והיא מצליחה לעורר, גם אם רק לכמה רגעים, דאגה לתא המשפחתי המתאמץ שמוצג לפנינו, כזה שזקוק לניעור טוב כדי להעריך את מה שיש להם ולתפקד.