אימה לנשמה – יולי 2024: "מקום שקט: היום הראשון", "הם באים בלילה", "מתוקה רצח", "I Saw the TV Glow", "In a Violent Nature"

בזמן שהמציאות מורטת לנו את קצות העצבים, יש החודש יבול עשיר של סרטי אימה שראויים לתשומת לב. רובם עם איכויות שוות צפייה, ואחד שהפתיע לטובה במיוחד. כל כך עשיר, שהחלטתי שמגיעה לנו סקירה מלאה על "לונגלגס" (Longless) שיצא לאקרנים בסופש. היא תגיע בהמשך החודש, אבל אם תרצו כבר לדעת – בקצרה: כן, זה סרט טוב מאוד, וכדאי לצפות בו על מסך גדול. לא, זו לא יצירת המופת הגדולה של המאה, וזה בסדר, ההתלהבות קצת מוגזמת וחבל שתהרוס חוויית צפייה מצמררת. קחו בחשבון שהוא, לפרקים ארוכים, קצת פחות סרט אימה, ויותר גרסה אפלה של סדרות וסרטי "תהליכים" – בהיעדר מילה טובה יותר בעברית לאלו המתמקדים בהליך חקירה עד לפתרון. כאלו שאהבנו בשנות ה-90 ותחילת ה-2000. עם זאת, הוא בהחלט גם סרט אימה. וכדאי. יותר מזה לא אספר כרגע.

בנוסף לסרטים, שבוע, או שמא חודש, הספר מאחורינו וגם שם שמתי לב לתוצרת עשירה של אימה בעברית בדוכנים, חלקם ותיקים כמו מבחר ספרים ז'אנריים בהתאמת גיל לילדים ולנוער: ממדריכי מפלצות מפוארים ועד הדוכן של הוצאת סיגליות שהתקשט כולו בדמותה של איזדורה מון, וכלה בתרגומים חדשים לאימה קלאסית בדוכן של הוצאת קתרזיס, ספרונים קטנים שיוצאים בכל פעם כל אחד בנפרד, או כמה יחד במארז. מההוצאה אמרו לי שהם מודפסים במהדורה מוגבלת, וכשזו אוזלת – זהו זה, עד להוצאת הספרונים הבאה בתור. בינתיים עוד זמינים תרגומים ל"המקדש" ו"דגון" של ה.פ. לאבקראפט, האדם הגרוע והסופר המשמעותי, ו"יונים מהשאול" של רוברט אי הווארד (היוצר של ״קונאן הברברי״ – בספרים, לפני שהפך לארנולד שוורצנגר). חוץ מזה, מעבר לים יצא ספר עיון על קולנוע האימה הישראלי. שמו "New Israeli Horror" וכתבה אותו החוקרית אולגה גרשנזון. מי שכבר הספיקו לקרוא בו – משבחים. 

ורק ברמת האזכור – שירות הסטרימינג Tubi, חוקי, חינמי (כולל פרסומות שעד כה כמעט ולא נתקלתי בהן במהלך הצפייה) וכולל המוני כותרים, גם בז'אנר האימה. צריך לסנן כי הוא מכיל כמות נכבדה של סרטים שהם צללים חיוורים של מה שקולנוע יכול להיות, או בקיצור – חיקויים מקושקשים. אבל, חפירה מביאה עימה אי אלו אוצרות – בעיקר סרטי ג'יאלו, קלאסיקות אימה משנות ה-60, וגם אי אלו סרטים חדשים יותר ששווים צפייה. אקדיש המלצות לסרטים ספציפיים ממנו, בינתיים אני מלקטת אותם בהדרגה. ובחזרה להווה.

מקום שקט: היום הראשון
A Quiet Place: Day One

אורון כבר הצביע מראש על כך שיש משהו מעורר רתיעה, ספק, או תחושה חשודה של מותג שמתחיל לסחוט לימון בסרט השלישי שלו. הסיבה: הסרט השני, והחלש יותר מבחינת סיפור, כבר הציג לנו איך נראה היום הראשון של מתקפת החייזרים שהם למעשה תנוכי אוזניים ענקיים ומהירים, עם שיניים. ולמרות שמערכת היחסים של המשפחה היא החלק החזק בסרטים לא פחות מהטריק האפקטיבי של יצורים שרגישים לכל רחש ולכן יש להתנהל סביבם בשקט עד כמה שניתן, חזרה אחורה אל עברם הייתה יכולה להרגיש מאולצת למדי בשלב זה. לכן, משמח לדעת שהסרט השלישי אמנם מתרחש באותה מציאות עלילתית, שעדיין אין סיבה לקרוא לה יקום קולנועי, אבל הוא לא רק זז אחורה בזמן. הוא מתמקד בדמויות אחרות לגמרי למעט תפקיד משני קט, ויותר מכך – הוא מתנהל בסגנון אחר, בטח ביחס לפוסטרים שמלווים אותו.

גם הבמאי והכותב אחר. הפעם מדובר במייקל סרנוסקי, שאחראי ל"פיג" הנהדר ומלא החמלה, הסרט שאיפשר לניקולס קייג' לשחק בעדינות, ולפרקים אפילו בשקט. לא מפתיע, אם ככה, שכאשר היוצר הזה מטפל בחומרים שקשורים לפלישת החייזרים של "מקום שקט", הוא מייצר סיפור אינטימי וקטן, אפילו שהוא מתרחש בניו יורק הגדולה, בימים הראשונים של המתקפה. אפשר היה לחשוב שנקבל כאן סצנות אחרי סצנות של ספקטקלים. אבל בזמן שיש כמה התרחשויות מרהיבות ומותחות, הדגש והמנוע העלילתי והרגשי של הסרט הוא דרך שתי הדמויות שמובילות אותו, מערכת היחסים הנרקמת ביניהן, וקווי האופי שלהן שמציירים תמונת מצב של אנושיות ומה קורה איתה בתוך סכנה ברורה ומיידית.

מדובר בסאם (לופיטה ניונגו המצוינת, "אנחנו"), משוררת חלשה פיזית מסיבות שמתבררות במהלך הצפייה, ובאריק (ג'וזף קווין, מ"דברים מוזרים", שנראה כאן כבן, או לפחות קרוב משפחה כלשהו, של רוברט דאוני ג'וניור), סטודנט בריטי מבולבל למשפטים. מלכתחילה, אלו לא דמויות שהיינו מצפים שיובילו אותנו בתוך סרט אפוקליפטי. וקל להניח הנחות מוקדמות ולשער שהוא, הגבר הלבן הצעיר, יהיה זה שמסייע לאישה החלשה השחורה. הסרט עוד מציג בבתי הקולנוע, והוא ראוי לגמרי לצפייה על מסך גדול, דווקא בגלל שהוא מציג דמויות שמייצרות תחושה של קרבה גדולה, לצד תיאור מרהיב ומחריד של ניו יורק המתפוררת. לכן לא אכנס לעוד יותר פרטים, רק אציין שיש חתול, וטוב שכך, ושמערכת היחסים שנרקמת בין השניים משחקת וזזה באלגנטיות בין הציפיות שלנו מהז'אנר ומהדינמיקה בין שני הטיפוסים שהם מייצגים.
הדבר היחיד שהסרט הזה סחט ממני היו דמעות. קל להוציא אותן ממני בקולנוע לאחרונה, אבל כאן התמסרתי לתחושות שהוא מעלה. אזהיר גם שיכול להיות שאנשים שמתחבאים בשקט ומחכים לכוחות שיבואו לעזור להם, בזמן שיש מקומות שעולים באש, אינו התרחיש שתרצו לראות כרגע. אם תוכלו לעמוד בכך, הסרט כולל עוד סצנות רבות שלא מתמקדות רק בזה.

כמה הוא מפחיד: ככה-ככה. הוא מסתמך על כך שכבר יש לנו בקיאות במנגנון לפיו החייזרים עובדים, ולמרות שלפעמים הוא לא הכי אחיד לגבי מה הם שומעים ומה לא, הם הופכים בחלק מהזמן לרעש רקע. השימוש בהם יותר מותח מאשר מפחיד, רוב הזמן.
כמה הוא לנשמה: כל הנשמה כולה. כמו שציינתי, מדובר בבחירה מכוונת בדמויות לא טיפוסיות לסרטי אימה ואקשן של פלישה. אם המשפחה הייתה הגרעין של שני הסרטים הקודמים, כאן הוא מניח בפנינו דיון על בדידות, על חרדות, על מה מחבר אנשים ומהי תמצית האנושיות שלנו, והיכן לחפש אותה כשהכל מסביב מתמוטט. אפשר גם לבקר אותו על חלוקת התפקידים לפי מוצא, דיון שמצריך ספוילרים, אבל במקרה הזה ההתנהלות של הסרט סלחנית ומאזנת מספיק כדי שיהיה ניתן להתייחס גם אליו בסלחנות. תראו, ותשפטו.

הם באים בלילה
Arcadian

למען ההגינות אציין שלא תכננתי לכתוב על הסרט החדש בו לניקולס קייג' יש תפקיד משני שאיננו "לונגלגס", אבל אז הוא הגיע לבתי הקולנוע שלנו. הסרט שביים בנג'מין ברואר וכתב מייק נילון לא רע, בסך הכל, ויש בו יצורים שמעוצבים באופן די מרשים, משחק טוב, וניצנים של מערכות יחסים ומתחים מעניינים. אבל משהו בתוצר הסופי לא אחיד לכל אורכו, ולא הותיר רושם מספיק חזק.

הסרט עוסק, לא מאוד בשונה מסרטי "מקום שקט" ועוד סרטים כמו "זה בא בלילה", שאפשר לכנות כסרטי פוסט-אפוקליפסה פסטורלית, במשפחה המורכבת מפול (קייג') ושני ילדיו ג'וזף (ג'יידן מרטל, גם הוא מ"דברים מוזרים") ותומאס (מקסוול ג'נקינס). האב דאג שישרדו את הזוועה, וכעת השלושה חיים בשלווה דרוכה בבית בכפר. הם מקפידים על חוקים נוקשים כדי להמשיך ולשגשג, ובתוכם מצליחים לנהל שגרה סבירה, ותומאס אפילו מתחבר לבת של השכנים, שרלוט (סיידי סובראל מ"סולטברן"), שם הוא עושה עבודות תיקון מזדמנות ושאר תירוצים כדי לראות אותה.

כצפוי, בשלב מסוים משהו משתבש והשגרה הדרוכה מופרת. מתחים עולים בין האחים, ובינם לבין השכנים כאשר החייזרים, שההתנהלות שלהם לא לגמרי ברורה מבחינת חוקיות אבל הם מקבלים כמה סצנות מרשימות, מאיימים לפלוש לבתים. הסרט מתנהל בקצב שמנסה לבנות את המתח הגדול לקראת המערכה השלישית, אבל עד שמגיעים אליה הוא קצת מדשדש. מערכות היחסים בין הדמויות קצת מסומנות, כשיש לנו אח חכם ואח חזק ואלו המאפיינים שלהם בערך, לצד תפניות עלילתיות שלא באמת הולכות עד הסוף.

כמה הוא מפחיד: יש כמה סצנות מרשימות לקראת הסוף, וכמה חלקים בעיצוב ובפונקציונליות של החייזרים שיכולים להיות מבעיתים. אבל אין הרבה מאלו.
כמה הוא לנשמה: הוא מעניין בחלק מהזמן, ומניח יסודות לנושאים של אמון לעומת חשדנות במצבי קיצון, ובכלל בחינה של האנושיות שלנו – אבל לא הולך איתם למחוזות מאתגרים מספיק.

מתוקה רצח
Abigail

זה מתסכל כשיוצרים מוכשרים עושים סרט מפוספס, בפרט כשנראה שהם היו די קרובים ליצירה מוצלחת, או לפחות מבדרת. אבל ל"מתוקה רצח", שהציג אצלנו בתחילת מאי ובטח יצוץ בשרתי הסטרימינג בקרוב, יש בעיית אחידות בטון, והתפתחויות עלילתיות שצונחות משום מקום, שמפריעות לו להיות חוויה מלהיבה. היוצרים הם חלק מקבוצת אימה שמכנה את עצמה Radio Silence. הבמאים טיילר ג'ילט ומאט בטינלי-אולפין, שאחראים יחד עם התסריטאי גאי ביוסיק ל"מי שעומד מאחורי" ולשני סרטי "צעקה" האחרונים. הפעם כתב גם סטיבן שילדס ("הבור באדמה").

העלילה עוקבת אחרי חבורת ארכיטיפים של חוטפים להשכרה, אותם מגלמים דן סטיבנס, מליסה בררה, קתרין ניוטון, מתיו גוד, קווין דוראנד ואנגוס קלאוד ז"ל, שהסרט מוקדש לו. הם תופסים את הילדה-הבלרינה אביגיל (אלישיה וויר, "מתילדה" מנטפליקס), ואמורים בסך הכל לשמור עליה ל-24 שעות עד שיקבלו עבורה כופר. אלא שכמובן שהעניינים מסתבכים והולכים, ויחסי הכוחות מתהפכים, מתפתלים ומתפתחים.

הבסיס של הסרט יכול היה לשמש לקומדיה שחורה, אלימה ופרועה, ופה ושם הוא מתקרב למקומות האלו, אבל לא שוהה בהם די זמן. יש בו כמה סצנות דוחות באופן מרשים, אבל הן לא באמת מפצות על כך שהוא מתקשה להחליט מה הוא רוצה להיות. חלק מהדמויות מקבלות סיפורי רקע, ואלו לוקחים אותנו פתאום למחוזות דרמטיים או רציניים יותר. אבל אז מגיעה עוד הפוגה מבדרת או עוד תפנית עם גילוי נוסף או הטעיה כלשהי, ואין פנאי להתעמק בהם. לא שחייב להיות עומק בכל סרט, בידור קליל ואגרסיבי הוא יופי של דבר, כשהוא נעשה כמו שצריך. אבל כאן הסרט כל הזמן רוקד מסביב להשתוללות פרועה באמת – ואף פעם לא ממש מגיע אליה. וויר משחקת היטב, אבל גם לה בסופו של דבר לא נותנים להיות מחרידה עד הסוף, למעט סצנות בודדות.

כמה הוא מפחיד: הוא רווי דם ויש בו סצנות אלימות ויצירתיות להחליא, פה ושם.
כמה הוא לנשמה: יש בו סיפור וחצי שאמורים להפעיל לנו את הרגש, שכוללים נושא של יחסי הורים וילדים, אחריות, הזנחה ועוד מטעמים כאלו. אבל בגלל שהוא לא מתחייב לא לכיוון הדרמטי הרציני ולא לכיוון המבדר הקיצוני, הכל נותר קצת שטחי וקצת סתמי.

I Saw the TV Glow
ראיתי את הטלוויזיה זוהרת

הסרט הקודם של ג'יין שואנברן, "We're All Going to the World's Fair" היה גבולי מבחינת ההגדרה שלו כסרט אימה, אבל זכה לחיבה רבה בקהילת חובבי הז'אנר, בין היתר כי הוא ממחיש תחושות של זרות, ניכור – מהסביבה ומעצמנו. הסרט הצליח להמחיש, דרך התמקדות בצעירה שנשאבת אל משחק חברתי, מעין אתגר באינטרנט, איך זה מרגיש להיות בתקופת מעבר כטרנס או טרנסית, או מה התחושה עבור בעלי זהות א-בינארית, כמו שואנברן. הסרט החדש, שהופק על ידי A24 וכבר נהנה מתקציב קצת יותר גדול, ממשיך את הדיון המגדרי, הפעם באופן יותר ישיר, וגם את המיקום בשולי ז'אנר האימה, איפשהו בינה לבין פנטזיה מלנכולית ומעט אפלה. כמו הקודם, גם הוא לא מופץ בארץ (בינתיים?) ואין לו שם רשמי בעברית.

הסרט מלווה את אואן (ג'סטיס סמית'), חלק מהזמן כולל מונולוגים בקולו ברקע, מילדות ועד בגרות בפרוור קטן. שם הוא פוגש את מאדי (ברידג'ט לנדי פיין) הגדולה ממנו בדיוק בכמות השנים שמאפשרת לה להישאר ערה עד מאוחר ולצפות בתכנית טלוויזיה שנראית בסרט כמו הלחמה של "באפי ציידת הערפדים", "דר' הו", וסדרות הרפתקאות נוספות על חברות אמיצה, נוער ופנטזיה מסמרת שיער ותואמת גיל. בעלילה שהשוו באווירה ובחלק מהמרכיבים לעונה הראשונה של "Channel Zero", הצפייה המשותפת בסדרה הופכת לא רק לבילוי המועדף על אואן, אלא למרכיב משמעותי בחוויית ההתבגרות שלו, לאירוע מצופה, לדבק חברתי ולחומר מגבש אישיות.

במקביל, מתוך ההתייחסות לסדרה ולמה שקורה לו ולמאדי כשהם גדלים, עולה דיון על זהות, בזמן שעלילת הסרט זזה ממחוזות של נוסטלגיה לצפייה בטלוויזיה ליניארית, כזו שמשדרת תכניות מסוימות בשעות ספציפיות, לפנטזיה מערערת ואווירה קודרת. החברות שלהם עומדת במבחן, בזמן שמרכיבים עלילתיים, בעיקר החלקים המאיימים שבסדרה, מחלחלים אל המחשבות והמציאות מול הבדיון מייצרים בלגן שלם. חבל שגם הסרט עצמו קצת מבולגן, איטי ומהורהר, ולא קורה בו הרבה. הרעיונות שבו לא מפותחים עד הסוף, ויש בו סצנה שמעדיפה למסור לנו מידע במונולוג ארוך ודיווחי, במקום להראות לנו או להעביר אותנו אל הלך הרוח של הדמות.

כמה הוא מפחיד: יש לו כמה רגעים, אבל הוא יותר עגמומי ואפלולי מאשר מפחיד באמת. הסצנות המפחידות לקוחות בהשראה מסדרות טלוויזיה משנות ה-90, אז האימה בהתאם.
כמה הוא לנשמה: יש כאן פוטנציאל, ואפשר להבין למה גם הסרט הזה מתקבל בחיבוק בין אוהבי האימה. לא כל מי שצופה בסרטי אימה להנאתה או הנאתו הם קווירים, אבל הרבה מאיתנו גדלו או חוו מתישהו תחושת חריגות חברתית, ויש מתאם גבוה בין קוויריות לתחושת זרות. הסרט הראשון של שואנברן עסק בכך דרך משחק אונליין, והשני מטפל ישירות בנושאים של מגדר וזהות מינית דרך הבילוי המבודד אך באותה נשימה המחבר של צפייה בסדרה אהובה בטלוויזיה. התחושה שיש עולם שלם וספציפי שגלוי ומובן רק לך ולמתי מעט שמרגישות או מרגישים כמוך, המתקת סוד איתם לעומת תחושה מאיימת של בדידות נוראית, עוברים כאן היטב, למרות שהם תפורים בגסות, ולפרקים מעט מנמנמים.

In a Violent Nature
אלימות בטבע שלנו

קנדה מצטלמת נהדר, בעיקר הנופים רחבי הידיים שבה. כריס נאש שביים וכתב את סרט הביכורים שלו, החליט להראות לנו את כל היופי הזה – בתוך מסגרת של סרט סלאשרים. הוא כנראה גם אוהב משחקי וידאו, בעיקר כאלה שבהם אנחנו מתהלכים במשחק וחווים אותו דרך נקודת המבט של הדמות שאנחנו מגלמות. וכך נוצר סרט סלאשרים שמתנהל ברובו מנקודת המבט של הרוצח, אחד שלאו דווקא הולך מהר, אלא פוסע ביער ובמרחבים הפתוחים שבשוליו, ומוצג לנו, בכוונה, כמו עוד חיית טרף שאורבת, מכתרת, צדה ומבתרת את הטרף שלה. אלא שמדובר באדם, או מישהו או משהו שהיה אדם מתישהו, והשיטות שלו יצירתיות כשם שהן מזוויעות.
בעודנו צמודים אל נקודת המבט שלו, אנחנו חוות אותו ככוח הרסני בלתי ניתן לעצירה, ופוגשים באירוניה כשהוא נמצא בסמוך לצעירים שמבלים ביער. ג'וני (ריי בארט), הרוצח שלנו, בנוי ומתנהל כמו רוצחים בסלאשרים איקוניים רבים לפניו, ובהתאמה גם הצעירים שמתבדחים על סקס ויחסים ובעיקר מעצבנים מזכירים חבורות שלא שרדו ברובן מסרטי "יום שישי ה-13", או כל סרט בו יש חבורה ביער בבקתה.

הסרט מצולם באופן יפהפה, בסגנון של סרט טבע, כולל שוטים רחבים ופתוחים ומצלמה כמו-תיעודית שעוקבת אחרי המושא שלה מבלי להתערב בנעשה. והדברים נעשים, לפעמים בברוטליות מתודית שמעוררת התפעלות מאמינות האפקטים בסרט, לצד הזעזוע. אלא, שהם גם נעשים לאט, ובגלל שאין ממש בנייה של דמויות – למעט דמותו של הרוצח כולן מעין טיפוסים שראינו כבר, שלא מעוררים יותר מדי אמפתיה או עניין בפני עצמם – הסרט יכול להיות קצת מתיש פה ושם. הוא היה יכול לעבוד, כנראה, גם באורך של שעה, ולאו דווקא כסרט באורך מלא. ובכל זאת, הוא מטפל בנושא הסלאשרים באופן חדש שעוד לא ראינו, וכן מצאתי את עצמי חושבת עליו ועל איך האסתטיקה שלו מעבירה רעיון.

כמה הוא מפחיד: הוא מייצר תחושת לחץ וציפייה מעורערת כל הזמן. הסרט גם בונה היטב את רמות האלימות והפירוט ומה הוא מראה לנו, ובאיזה שלב, ולמשך כמה זמן, כך שבסצנה האחרונה שלו, העצבים כבר מרוטים היטב. והחיסולים חלקם נעשים ברוטליים ומפורטים וממושכים.
כמה הוא לנשמה: הוא סרט די קר, אבל בבסיסו יש רעיון, שדרך היצמדות לנקודת המבט של הרוצח עד שלב מסוים, ליווי שלו והשתהות הדרגתית על מעשיו, כאילו שהיו חלק ממהלכם הטבעי של הדברים, מצליח לערער. כחלק מדיון שערכתי עם חבר עוד במהלך הצפייה (הביתית), תהינו אם המצלמה משתהה על חלק מהרציחות והביתור והדם כי היא מתענגת ומייצרת האדרה שלהם. ההנחה הייתה שלאו דווקא, יש כאן צפייה כמו בכוח טבע, כמו בגזירת גורל, במשהו משובש עד כדי כך שההתנהלות הזו הפכה לו לטבע, למצב בלתי ניתן לבלימה או שינוי. והחשיפה אליו, ההבנה שיש מצבי קיצון כאלו שעלולים לקרות, ושאין לנו שליטה עליהם, גם אם נוכל להסביר מה המקור שלהם, מחייבת אותנו להסתכלות חדשה על המציאות. הסרט שומט בהדרגה את הקרקע הבטוחה של החיים הרגועים מתחת לרגלינו תוך כדי צפייה, ונותן לנו ניעור רציני וקיומי. לא ניעור שחלקנו צריכים כרגע, אבל הוא בהחלט מרשים, רעיונית ואסתטית.