“פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם", סקירה

"היא באה ממקום של שפע!" כך חוזרים ומתארים גברים משתוקקים את פיוריוסה הצעירה (אליילה בראון), משתאים ופוערים פה, חור ממלמל בתוך פנים חרושות תלמים של זיהום ואבק מעולם מתפורר. הם בוחנים ומתפעלים אל מול כפות ידיה הבריאות, עורה הנקי מנגעים, טורי שיניה המלאים, שיערה המלא. האלימות הגסה שלהם מאיימת כל העת להרוס בה כל חלקה טובה, לכבול אותה בשלשלאות, לחסום את פיה כמו חיית מחמד שטומנת בחובה סכנה, כי הם מבינים שהיא אוצרת בתוכה הבטחה. עצם קיומה של צעירה בריאה, תמה למראה ונחושה כמותה, מחזיקה את התקווה למקום אחר: נווה מדבר, שריד של תרבות וחקלאות משגשגת, מים מפכים, פיסה ירוקה בתוך נחשולי החול האינסופיים. ולמרות שיש עוד דמויות משניות של נשים פה ושם, "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם" (Furiosa: A Mad Max Saga), הוא קודם כל סרט על גיבורה אחת, מול איומים ורבים. וכך הוא מתבסס, וכך הוא מרגיש, לכל אורכו המפואר.

"המקום הירוק של האמהות הרבות" – אותו מקום של שפע, אלא אם כן פספסתי, לא מוזכר בשמו. הוא רק מיוצג על ידי פיוריוסה בסרט שמגיע אחרי החזרה המרהיבה ומעוטרת האוסקרים של ג'ורג' מילר לחזון סרטי מקס הזועם שלו. "מקס הזועם: כביש הזעם" יצא ב-2015, והביא יחד עם תחייה של מקס כטום הארדי, את ניק לת'וריס כתסריטאי, ואת פיוריוסה של שרליז ת'רון – נהגת, מכונאית, לוחמת, גיבורה עם אג'נדה משלה וזרוע אחת מכנית שהפכה להיות גם התקווה והתשוקה של רוב מי שצפו בסרט. תשוקה לסרט המשך שייתן לנו עוד ממנה וישים אותה במרכז באופן מלא. והנה, התסריט שכתבו מילר ולת'וריס עוד לפני הצילומים של הסרט הקודם, הגיע כדי לתת לנו אותה, אבל באופן שונה ממה שחלקנו ציפינו – בתוך יצירת פריקוול, סיפור התהוות שהשעתיים וחצי לערך שלו מתקדמות באופן ברור וסוחף רוב הזמן, אבל גם חותרות תחת הציפיות שלנו כמעט בכל פרק מתוך השישה אליהם הוא מחולק. למי שהתגעגעו למקס עצמו, הוא כאן בהבלחה קטנטנה, עם קרדיט לאיש הפעלולים שהיה הכפיל של הארדי בסרט הקודם, ג'ייקוב טומורי. זוהי מחווה, הוא פה כמונו, עושה מקום, מתבונן בגיבורה מתהווה.

העריכה המהירה בכמה סצנות אקשן אפיות במיוחד מצליחה להחזיק את ההתרחשות ולתת לנו אפשרות לעקוב אחרי תמונה מלאה גם כשהיא מתרחשת במקביל בתוך משאית, מתחת למשאית, מעל משאית, מאחורי משאית ומכל צדדיה – ולא ברור מי יישאר לעמוד בסוף. הצילום של סימון דוגן יודע להתמקד בהבעות פנים ובעיניים זועקות שמאפשרות לנו להשלים בראש דיאלוגים שלמים או צעקות – כי פיוריוסה לא מדברת הרבה מרגע שהיא נחטפת. הצילום גם מפליא באותה מידה לתפוס שוטים רחבים מזוויות שונות, נותן לנו פרטי פרטים ומצייר לנו עולם מהפנט כשם שהוא רעיל, מושך כשם שהוא מבחיל. מסודר כשם שהוא כאוטי. מערב פרוע כשם שהוא פוסט אפוקליפטי. צבעוני כשם שהוא בעיקר חולי. מסתדר בראש שדוגן היה במאי הצילום גם של "גטסבי הגדול" מ-2013. עם אותה דואליות בין קרבה אינטימית למרחק שמציג משהו גדול מהחיים, מעורער, צבעוני, מפואר, מופרע.

העלילה מעבירה אותנו סיפור התבגרות נורא. לא קל לצפות אבל מהנה להיסחף איתו, איתה. פיוריוסה הילדה נחטפת על ידי אופנוענים עלובים, שמעבירים אותה מאחד לשני, מעלה בדרגות ההיררכיה של המדבר עד למנהיג שלהם – דמנטוס (כריס המסוורת' שכל מה שהוא צריך כדי לזהור כנבל זה אף מלאכותי ודובי). וכבר כאן, במפגש הראשון של פיוריוסה עם דמות כוח גברית ועשרות הנתינים המלחכים והמגששים עושי דברו, כולל כמה כלבים, התחושה המובילה של הסרט מתקבעת: מועקה. מועקה ופחד מפני הבאות. מועקה ופחד ומתח דרוך. היא משכרת עבורם, נושאת בין כליה פרי טרי, אפרסק שצמח באופן טבעי שזה עתה נקטף. והרי ידוע לנו מה עושים לנערות שנחטפות. במצב הנוכחי זה כמעט יותר מדי.

בסרט, בשונה מאשר במציאות, ואני חושבת שזה פחות ספוילר אלא פריט מידע הכרחי כרגע כדי ללכת לקולנוע ולצפות בו כמו שצריך, אפשר לדעת באופן חד משמעי שבפיוריוסה לא פוגעים מינית. אין בכך כדי להגיד שהיא לא עוברת דברים איומים מפרק לפרק, תהומות של ייאוש נפערים והם עמוקים יותר מפעם לפעם בין סופות התקווה שהיא מנסה להיאחז בהן, חמקמקות כמו סופת חול. מי שאוחזים בה, רוצים לשמר אותה כפריט כמעט מוזיאוני, עדות חיה, כוכב צפון גחלילי יחיד שאמור להוביל את הדרך למקום של שפע. לחזרה למשהו שהיה כאן קודם ונקבר והתפורר תחת ההריסות. הדבר הראשון פחות או יותר שדמנטוס מורה עליו הוא לא לגעת בה. לרחוץ אותה במי השתייה הטובים ביותר, ולהלביש אותה היטב.

לובש גלימה מספק בד ספק יריעת פלסטיק, שמחליפה גוון בהתאם לשינויים באופן שבו הוא מתנהל ושולט בצבא האופנוענים שלו, דמנטוס נאחז בדובון קטן. מה שנראה לרגע כמו קוריוז של מחלקת ההלבשה והארט מתברר במשפט קצר כמאפיין דמות שיחזור לחבוט בנו בכל פעם עד שנבין עד כמה דמנטוס באמת דמנטי. "קחי תשמרי עליו, הוא היה שייך לקטנים שלי". למנהיג שנראה כמו בדיחה חבוטה של מתאבק בזירה מהניינטיז, אכזרי כשם שהוא מבדח, אלים ומוכוון מטרה כשם שהוא עובר כמטופש וקצת מביך, היו ילדים פעם. הוא היה הורה. וככל שהסרט ממשיך ומעמת אותנו עם כמה שהוא מחריד – באופן שבו הוא מטפל באמא של פיוריוסה, בדרישות שלו ובדרך שלו להשתלט על מקומות אסטרטגיים כדי לצבור כוח מול יריביו במארג החברתי המטורלל של השממה, הדובי הזה שם. הדמנטיות שלו היא של אדם או מה שנותר ממנו שחי כל הזמן בהווה, דג זהב של ריגושים סדיסטיים, שאוסף ומשחרר חיי אדם ושוכח מהם, מנסה לשכוח את מי שהיה – אבל מבקש להיאחז בילדה שהגיעה אליו. גם כשהיא לא פותחת פה, גוזרת על עצמה שתיקה ולא מספקת לו מסלול אל הארץ המובטחת, עצם הקיום שלה מספק עבורו.

אבל הסרט לא דורך במקום. הוא אמנם מחולק לפרקים ומתקדם בהתנעות מהירות שביניהן יש הפוגות שזזות לאט יותר, ופה ושם זה מורגש, כי קשה להיות תחת מועקה רציפה כל כך הרבה זמן, אבל הוא כל הזמן בתנועה. פיוריוסה מתבגרת באופן שזז בצורה מרשימה בין אליילה בראון לאניה טיילור-ג'וי, באופן כזה, וסליחה, אבל תהיתי אם לא היה כאן שימוש באמצעים דיגיטליים כדי להפוך את השחקניות לדומות יותר זו לזו. את הטוהר שהיא מסמלת כשבויה צעירה אפשר למכור, בטח כשהיא בוהקת עבור בעלי עניין וכוח שכבר פגשנו והתוודענו לכוח שלהם. כחלק מנסיונות ההשתלטות הלא-הכי מאורגנים, נקרא להם, של דמנטוס הוא מתייצב מול השולטים במצודה. הדבר הכי קרוב למקום של שפע שיש במדבר, אלא שהצמחייה אצלם נמצאת רק בקצה הגבוה והבלתי נגיש, והרעב, העוני והריקבון פושים בצורת משולש ומתרחבים מלמעלה עד למטה. תיאור זריז וגס של כל מה שכיף בקפיטליזם.

בראש המצודה ניצב אימורטן ג'ו (לאצ'י הולם), המנהיג בעל התוספות המכניות והנשימתיות שגורמות לו להיראות כמו גרסת התקלה עם הקרינה של ביין מבאטמן ושני בניו המעוותים. לצידם היועץ האסטרטגי שלו, אוכל האנשים (ג'ון הווארד), שהוא מה שהיה קורה אם אחד הסנובייטס מ"מעורר השאול" היה הולך ללמוד ראיית חשבון. גם הוא, שמחזיק צבא של צעירים ששים אל מהלכי התאבדות בשם הבטחות עקביות, סיפורים על מוות כשיא שיביא אותם אל ולהלה, מזהה בה אות חיים אחרים. אלא שאצלו, כיאה למכונה קפיטליסטית משומנת, היא תהיה אחת מבין כמה בחווה של רעיות שאמורות לסייע להתרבות, אולי לייצר צאצאים לא מעוותים. זו שוב הפוריות שלה שקוסמת כאן, אבל באופן מעשי יותר. מפרק לפרק השאיפה למצוא את המקום השופע הולכת ונדחקת, הולכת ומתרחקת, התקווה לשינוי הולכת ונשחקת אצל מי שסביבה, והם מבקשים לנצל אותה כאן, לא לצאת לדרך של שינוי. היחידה שמטפחת את הרצון לחזור אל הבית הירוק, אל המקום ההוא, היחידה שיודעת שהוא באמת קיים והיכן הוא, נותרת פיוריוסה לבדה – מקעקעת על זרועה, זו שידוע לנו מה יקרה לה, מפה דרך הכוכבים.

הסרט ממשיך ומזיז אותנו ואת הגיבורה בין פרקים, כשיש כאן עשייה מודעת היטב לכך שמועקה מתוחה כל כך, דרוכה כל כך, לכל אורכו – היא סוחטת רגשית. הוא נותן לנו פיצוצים וריגושים, שלא יהיה ספק, אבל אם בדרך כלל בסרטי אקשן הדיאלוגים והעלילה הם רק תירוץ כדי להעיף עוד מכונית ולהבות באוויר, כאן המצב הפוך. סצנות האקשן מבססות לנו עוד נדבך בהיווצרות של הדמות המרכזית, בהתבגרות של פיוריוסה, בתנועה המתוחה שלה בין לשרוד ולהיטמע בסביבה, למצוא דרכים להסתדר, להסתתר או להתגלות בהתאם לנסיבות, לשתוק או לדבר, לעזור או לחבל, לתכנן איך לברוח ובינתיים לפענח איך לחיות ולהישאר. בתוך אלו יש גם מעט נחמה משמעותית בדמותו של פראטוריאן ג'ק (טום ברק) – נהג המשאית שמובילה סחורות. הוא קרוי בכינוי שהדרגה שלו לקוחה מתפקיד בכיר בדרגות בצבא הרומי, המקורב והשומר על הקיסר. לנהוג במשאית המדוברת ב"פיוריוסה: סאגת מקס הזועם" משול להטסת מטוס הקרב המשוכלל והמרשים ביותר. וכשם שמפתיע לפגוש דמות של גבר שאיננו רק אינטרסים כוחניים או רצונות לא מווסתים, בסרט שלא עושה חסד עם המין הגברי ובכלל מבקר אותנו היטב כחברה, השעון מתקתק.

מקור המועקה הוא האתגר איתו מתמודדים כל סרטי הפריקוול שמבקשים להרחיב עולם שכבר ראינו חלקים מהעתיד שלנו. גם מי שלא יזכרו את הסרט הקודם היטב, יידעו שיש בו פיוריוסה מאחורי הגה של משאית, שהיא נמצאת תחת מרותו של אימורטן ג'ו, פחות זרוע אנושית אחת ועם יד אחת מכנית. כל שמץ חיבור אנושי שהיא עשויה, אם בכלל, לייצר בסרט הנוכחי הוא משהו זמני שרק נותר לנו לחכות ולראות כיצד ישתנה, יילקח, ייהרס. וכך גם ידוע לנו שהרצון שלה לברוח ולחזור לא יכול להצליח, לא כאן. לרעתו, ייאמר שלרגעים זה מעיק וכמעט קשה מנשוא, ההבנה שלא משנה מה הגיבורה שלנו תעשה ואיך תתפתח – על פניו אין לה סיכוי.
להגנתו, וזו גדולתו של הסרט, אפשר לומר שהוא מפליא למתוח ולהתל בנו, מבסס לנו את נימי נפשה של דמות שבקושי מדברת, מציג לנו פנים דרך שלל התרחשויות חיצוניות. מדובר בסופו של דבר בהברקה של "להראות ולא לספר", כלומר, בהברקה קולנועית. אבל כדי לקבל אותה ככזו, אין מנוס אלא להתמסר למועקה, להתבונן ולהימשך אל ניצוץ התקווה המהבהב שהוא פיוריוסה, ולא להסיר את המבט גם כשהרצון לנקמה מניע אותה, וכוחות מנוגדים של תאוות נקם לעומת תשוקה לחיים ושיבה מתערבלים בה כל הזמן, מושכים אותה לכאן ולכאן, ולא מוכנים לתת לנו סיפוק טיפוסי של רק סרט נקמה, או רק סרט בריחה.

המאבק של בת מול אב מאמץ מחריד, פיוריוסה מול דמנטוס, המאבק של עקורה מול כל מי ומה שמבקשים לנטוע אותה, מתנהלים בו זמנית. וכשהם מגיעים לסיכום כאן, שוב, הסרט בוחר לסגור את המאבקים לעת עתה באופן מצמרר, אך כזה שלא מוכן לתת לנו להתענג על הדם. דבר שבכלל, הוא מצליח להימנע ממנו באופן מתוחכם, על אף היותו כולל אובדן ניכר של חיי אדם בדרכים יצירתיות וקשות לעיכול. פיוריוסה והסרט שלה מצליחים לרתק, במיוחד בצפייה על המסך הגדול, כשם שהם מצליחים להיות מדכאים. ראו הוזהרתם, אבל גם קבלו זאת כהמלצה חמה וכואבת. זה סרט האקשן שהולם עבורנו כעת, על הצמיחה של גיבורה פמיניסטית שלא צועקת עלינו דפי מסרים, אלא פועלת. גיבורה שרוצה לחזור אל מקום של שפע, בית מוחשי עבורה וכבר סמלי עבור כל השאר, הירוק שמתרחק ממנה ככל שהיא מוקפת בגוונים של שריפה ומלחמה, ושמציגה לנו את המאבק הנצחי בין הצורך הזועק לשחרור, לבין הסכנה שבאובדן צלם אנוש – מכל כיוון.