"זעקות ואז שתיקה", סקירה 

בכל כתיבת סקירה או ביקורת קולנוע יש קו דק שמנסה ובדרך כלל לא מצליח להפריד עד הסוף בין שלושה צירים: הערכה אובייקטיבית ככל הניתן לגבי איכויות היצירה – מה עובד בה, מה טוב יותר, מה מרשים פחות; התייחסות לטעם הקהל, או יותר מדויק, חשיבה על מי קהל היעד שלה, מי ייהנה או יפיק ממנה הכי הרבה ערך ולמי עדיף להתרחק; ואחרון אך תמיד שם בין השורות או באופן חופשי יותר – טעם אישי. ויש תמיד מאזן כלשהו בין המשקלים של שלושת עמודי התווך האלו, ולרוב סקירה טובה תכלול במידה כזו או אחרת את שלושתם – במינונים שונים. יצא לי לסקר די והותר סרטים שאני מכנה "צפיתי כדי שלא תצטרכו", כאלו שהקוראות והקוראים אינם קהל היעד שלו במבט ראשון, אבל לרוב מדובר או בסרטים שאין סיבה לבזבז עליהם זמן צפייה, או כי אלו סרטים קשים לצפייה מעולמות האונס והנקמה. הפעם מדובר בסרט תיעודי. 

את "זעקות ואז שתיקה" (Screams before Silence והקישור מוביל לצפייה בו באתר רשמי וחיצוני למי שאין מינוי לספקיות התוכן הישראליות), ביימה ענת סטלינסקי בפברואר. בו היא מלווה יחד עם הצילום של סשה גבריקוב את שריל סנדברג, אשת העסקים האמריקאית-יהודייה שהייתה סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, בזמן שזו נפגשת עם ניצולות וניצולי המתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר, בעיקר כאלו ששרדו את הטבח במסיבת נובה. עוד על המסך אנשי המקצוע ומתנדבים מטעם גופים כמו זק"א או מטעם עצמם שהגיעו לזירות הרבות בחיפוש אחר ניצולים, מומחים שהמשיכו את עבודת זיהוי החללים לאחר מכן, וחטופות ששרדו וחזרו, ביניהן עמית סוסנה ואגם גולדשטיין-אלמוג ואמה חן.

בזמן שהסרט קשה לצפייה, וזה המקום להזהיר כי גם הטקסט יעסוק באותם הנושאים, ועוסק באיסוף עדויות, בגוף ראשון, עדויות של אנשים ששרדו בזמן ששמעו קולות מחרידים להם הם מעניקים פרשנות בשיחות, ותיעוד מצולם או בעל פה על מצב הגופות של מי שנאנסו ונרצחו, לא תמיד בסדר הזה – הסיבה שאנחנו, כלומר, כמעט אף אחת ואף אחד בישראל, אינם קהל היעד שלו, היא לא רק בגלל הקושי. ברור שהסרט שזמין במלואו גם ביוטיוב נועד קודם כל לעיניים בינלאומיות, מבקש לחזק את אמינות הדברים, מול קולות שונים שמכחישים. שטוענים שלא היו פגיעות מיניות שיטתיות, או שלא היו פגיעות מרובות, או להגדיל ולטעון שלא היו פגיעות מיניות כלל.

בכתבה של ויקי אוסלנדר בכלכליסט היא מתארת את ההתמדה העיקשת שבהכחשה סביב אירועים שונים בכלל, וסביב הטבח והתקיפות המיניות והיקפן ב-7 באוקטובר בפרט. ההכחשה, בין אם מגיעה מאינטרסים פוליטיים עם נגיעות של אנטישמיות או מאינטרסים אחרים, ניזונה גם מהטעויות שהגיעו מהשטח, ביניהן דיווחים ראשוניים של אנשים שעדכנו בדברים שראו אבל לא במקום הנכון, או שראו דברים אבל אלו לא התרחשו כפי שתיארו אותם, או במקרים בודדים – לא התרחשו. בזמן שמי שהגיעו לזירות מרובות הנפגעים, והגיבו בזעזוע ובבעתה ולכן אולי גם תיארו מקרים באופן שגוי, פעלו ככל הנראה בתום לב, מי שמכחישים משתמשים בכך כדלק כדי לשלול ולהעלות את הכל באש.
העובדה שלא הייתה אישה בהריון שבטנה שוסעה, כפי שעולה מהתחקיר בהארץ, לא אומר שמקרי האונס, השחתת איברי המין של נשים ושל גברים, התעללות פיזית וכל מה שכן קרה – לא איומים מספיק. אלא שבזמן שאי אפשר להתווכח על קיומן של גופות רצוחות (רק לטעון לתאוריות קונספירציה), ולכן אין אלא להכיר בכך שה-7 באוקטובר קרה לנו, אי אפשר לשאול את אותן גופות שנמצאו פסוקות רגליים, מופשלות או קרועות בגדים, קשורות וערומות – מה בדיוק עשו להן. ובשלב שבו חלק גדול מהגופות הגיעו לשלב הזיהוי והחקירה – כבר לא היה ניתן לקבוע מה הן עברו באופן מדויק פורנזית.

כך הגענו לגרסה מחרידה בקנה המידה שלה, של האשמות באונס ובתקיפה מינית, מול הכחשות. אם נשטיח לרגע את הדיון, "זעקות ואז שתיקה" הוא ה"מאמינה לך" בדיון ה"הוא אמר, היא אמרה" של חמאס מול נפגעות ונפגעי, נרצחות ונרצחי ה-7 באוקטובר. והעולם צופה, מתדיין, ונוקט עמדה, לא רק על בסיס מה שסביר שקרה ומה שהוכח שקרה, אלא גם על הדרך בהתבסס על מי נתפסים כטובים ואמינים ומי כרעים ושקרנים. והיות והקהל הישראלי הוא לא זה שמטיל ספק, הקהל הזה לא מי שהסרט פונה אליו. לפחות לא במבט ראשוני. ניכר שסטלינסקי וסנדברג עושות כל מה שניתן עם מי שהתראיינו כדי להוכיח שלא רק שקרו מקרי אונס, התעללות מחרידים ועוד תקיפות, אלא שהם קרו בקנה מידה רחב, במוקדים שונים ובאופן התנהלות דומה, כדי להמחיש שיטתיות והיקף. הסרט עושה זאת דרך שיחות רגישות עם מתנדבי זק"א, שמתארים מה ראו, באילו מצבים מצאו גופות ועל מה הדבר מעיד לדעתם, וגם עם מומחית שעובדת בזיהוי ומה מצב הגופות כשהגיעו אליה מספר על מה שעשו להן.

בתוך השיחות הרגעים הקשים והבהירים ביותר הם כאשר הסרט לא מציג לנו באופן מפורט את התמונות, אלא מתוך מסכי הטלפון של אנשי זק"א, מראה אותם מרחוק בתוך סצנה שבה סנדברג, המראיינת, העיניים המערביות בתוך העדות המקומית, מבקשת – ומקבלת באישורם, את האפשרות להתבונן באותם מראות איומים שהם ראו ותיעדו, בעודם אוחזים במכשירים. בזמן שבתחקיר של הארץ מצוין שהתמונות המדוברות, לפחות חלקן, באיכות ירודה, אבל כן ניתן לשער מהן בצירוף ראיות תומכות על מה שהתרחש – השילוב של האדם המספק עדות ראייה, לצד האחיזה שלו במכשיר, והעיניים האמינות של המנחה שנחות עליו, הוא התשובה ההולמת, במצב הבלתי-אפשרי אל מול ההכחשות. הוא בלתי אפשרי כי אלו הכחשות מול עדויות חלקיות בגלל שאי אפשר לתשאל גופות, בגלל שמי שדיברו מהר היו כנראה מוכי טראומה (איך אפשר שלא). אבל בעידן התיעוד המיידי, הזמינות הדיגיטלית של מראות וקולות בו אנו חיים, התגובות הראשוניות המזועזעות הפכו לדיווחים בכלי התקשורת והתגלגלו לידיים פוליטיות שהריצו אותן הלאה מתוך אינטרסים.

ולצד הסצנה הזו, הסרט עושה עוד מהלך הכרחי של תיעוד והוכחה, של הזדהות, שההשלכות שלו כבר כן חוזרות אלינו כקהל. מלבד עדויות שמיעה מההתעללות והאונס והרצח בפסטיבל נובה, העדויות האישיות הישירות על הטרדה, ניצול ופגיעה מינית בשבי מגיעות מפיהן של גולדשטיין-אלמוג, ושל סוסנה. השיחות גם מרכיבות את הכרונולוגיה של מה שהתרחש, בשילוב העדויות עם תיעודים מצולמים נוספים שהגיעו ממצלמות חמאס. רואים את בנות משפחת גולדשטיין-אלמוג נחטפות, רואים את סוסנה נאבקת בכל מה שיש לה מול החוטפים המרובים שלה, ואז הן ממשיכות לתאר מה קרה אחרי. הן מייצרות הזדהות, מעצם החשיפה והפירוט והאופן שבו הן חולקות את מה שעבר עליהן, את הבלתי ניתן להכלה.
גולדשטיין-אלמוג משקפת מצב שבו ברור לך, בשהות בשבי לאחר החטיפה, לאחר שכבר חווית רצח של האנשים הקרובים אלייך ביותר, שאת חשה ויודעת שהופקרת, ושגופך עלול להיות מופקע בכל רגע. המבטים המאוששים של סנדברג, המתקפים מחדש את האנושיות, שמביעים צער על מי שהיו ואינן ואינם והן יותר מעדויות להתעללות ואונס, עומדים בהיפוך למבטים שנחו כל העת על החטופות בשבי. סוסנה מתארת בפירוט קשה מנשוא אבל נמנעת מתיאורים גרפיים כדי לחמול עלינו, כשהיא מספרת מה עשה לה השובה שלה. את העדות של אלמוג ושלה אי אפשר להכחיש, או לפחות, עבור אלו שינסו, רמת הפירוט שלהן מייצרת תחושת אמינות ברורה.

ואז מה שמחלחל כל העת, מה שברור שנוכח בכל מילה גם בטקסט הזה, הופך לדבר עצמו: כשם שסביר מאוד להניח שהיקף התקיפות המיניות גדול יותר מהיקף העדויות עליהן ב-7 באוקטובר, סביר מאוד להניח שהיקף התקיפות המיניות שהתרחשו אצל מי שנחטפו ושבו, ואצל מי שעדיין חטופות וחטופים, גדול יותר מהיקף העדויות. לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית לוקח לפעמים שנים לדבר, גם הסרט מציין זאת. ולצד הצורך המיידי בשיקום ובתמיכה במי ששבו, בגלל המהירות שבה הסרט נעשה, בגלל שהוא זמין כעת, בזמן שהמלחמה עוד מתרחשת, בזמן שהמשא ומתן על עסקה לשחרור חטופות וחטופים מתרחש, או נתקע בגלל לחצים פוליטיים בלתי נסלחים, ומעורר קריאות השכמה ותחינה מהמשפחות שלהם – בגלל זה הסרט חוזר אלינו.
יש חטופות וחטופים בחיים, בעזה, עכשיו. סוסנה וגולדשטיין-אלמוג חזרו בחיים אחרי 55 ו-51 ימים יותר מדי. מי שהשארנו שם, יש יסוד סביר להאמין שביניהם יש מי שעוברות ועוברים, גם הגברים, אונס ופגיעות פיזיות והתעללות, והם שם 217 ימים יותר מדי. אז למרות שזו אינה המלצת צפייה בשום אופן, הסרט כן פונה גם אלינו, ובזמן שהמאבק על ההוכחות חשוב, המאבק על השבת מי שעדיין שם צריך להיות הפוקוס שלנו פה. בימים הראשונים של המלחמה לא חשבנו שנצטרך לצעוק סמלים ברחבי המדינה כי היה נראה שלכולנו ברור שצריך להחזיר את כולם, ומהר. מהר כבר לא יהיה, וכששום דבר כבר לא ברור, "זעקות לפני שתיקה" מבהיר שכולם צריכים לחזור. הדבר דומה למשפט אונס שבזמן שהוא מתרחש ידוע לכל שהנאשם מחזיק בקורבנות נוספים וממשיך לפגוע בהם, אבל הדיון עוסק רק בראיות לאלו שכבר קרו. זה נשמע די ברור ככה, והקול הברור הזה עולה גם מהסרט. עכשיו נותר לנו להקשיב – ולפעול.