״חולית: חלק שני״, סקירה

בעיבוד הקולנועי לספרו הקלאסי של פרנק הרברט, "חולית", ניצב אתגר גדול בפני הבמאי דני וילנב. חלק מן האתגר טמון במיתוס סביב הספר: פופולרי מאוד בקרב חובבי מדע בדיוני ופנטזיה ומפורסם בחוסר ההצלחה לעבד אותו לקולנוע. שום סרט שקיים במציאות לא ממש יכול להתחרות באיך שניתן לדמיין את הגרסה השאפתנית והפרועה שאלחנדרו חודורובסקי תכנן לספר בשנות השבעים. ובשנות השמונים, שתי אגדות מקצוות שונים של עולם הקולנוע חברו יחד לעיבוד שבסופו של דבר לא הצליח לבטא את הייחוד האמנותי של הבמאי דיוויד לינץ' או את החושים המסחריים של המפיק דינו דה לורנטיס. הייתה גם מיני-סדרה לטלוויזיה בתחלית שנות האלפיים שמעטים זוכרים. העניין הוא שמראש לא ניתן לעבד במלואו את הספר הגדוש בעלילה ובאופציות לפרשנות והכמות הגדולה של המעריצים מניבה מראש כמות גדולה של מאוכזבים פוטנציאלית. לרצות אותם עלול לבוא על חשבון הרחקת רוב הקהל, שמן הסתם לא קרא את הספר וחלקו לא רוצה בהכרח מסרים מורכבים.

האתגר הוא גדול גם מכיוון שחלפו שנים רבות מאז פרסום הספר באמצע שנות הששים, וסרטי פנטזיה ומדע בדיוני רבים נוצרו בהשפעתו הישירה או העקיפה. למשל, "מלחמת הכוכבים" שכולל כמה וכמה מרכיבים של "חולית", ואם או בלי קשר קבע את התבנית לגבי הדרך שבה סרטים המתרחשים בכוכבים אחרים אבל הגיבורים שלהם הם בני אדם צריכים להיראות. ההשפעה הזו מכרעת כי מדובר בסרט עתיר תקציב וככזה הוא צריך לקסום לקהל גדול ולהרגיש גם מוכר בשדה וגם לחדש. היבט נוסף שחוזר בסיפורים רבים, גם בז'אנרים אחרים, הוא גיבור ראשי שהוא סוג של מקביל לישו, האחד שיכול להושיע וזה שנבואה דיברה על בואו. לך תעשה את זה בצורה מקורית אחרי כל הקולנוע של 60 השנה האחרונות.

אתגר נוסף הוא כזה הניצב בפני כל יוצר של סרט מדע בדיוני – באיזו מידה ללכת בנתיבים הפילוסופיים שמאפשר הז'אנר, או להבדיל, לתת את הדגש לפנטזיה ולספקטקל. חומר הגלם הספרותי מאפשר את שתי הדרכים. יש בו עולם עתיר דמויות ואופציות להתפרע בדמיון, וגם משל כללי יותר על דת, מלחמה, אקולוגיה, גורל, אהבה מול פרקטיקה ובטח עוד נושאים נוספים. ספרו של הרברט הוא לפעמים ישיר ומעט שטחי בנושאים הללו ולפעמים מעמיק ומותיר מרחב דיון. וילנב, בגיחות הקודמות שלו למדע בדיוני ב"המפגש" ו"בלייד ראנר 2049", הראה נטייה לכיוון המורכב והמאתגר יותר לקהל, מה שאולי הוביל לאכזבה קופתית במקרה של האחרון. מצד אחד, זה מה שמצופה ממנו ב"חולית" על שני חלקיו, אבל לא פחות מצופה ממנו לבנות גיבור בלתי נשכח הפועל בעולם שהוא קודם כל מרהיב חזותית.

נכון לשעת כתיבת שורות אלו, קשה לדעת האם מבחינה קופתית הסרט השני עומד באתגר, אחרי שהראשון נחשב להצלחה עבור האולפנים בעיקר בגלל שיצא בשלהי תקופות הגבלות מגפת הקורונה. עבורי, בכל הנוגע לחווית הצפייה ולהצלחה אמנותית, "חולית: חלק שני" (Dune: Part Two) עומד בהצלחה מרשימה באתגר. בצורה מרשימה אף יותר מן החלק החלק הראשון של היצירה, שהיה גם הוא מוצלח, אבל ההצלחה שלו הייתה בעייתית יותר עבורי. החלק השני מהווה יצירה משלימה שמרחיבה את העולם ומאפשרת אופציה למחשבות מעמיקות וביקורתיות כלפי הטבע האנושי, באופן שהסרט הקודם לא ממש עשה. הכל בסרט שיש בו כמות גדולה יותר של סצנות פעולה וגם של דמויות. לא הכל מושלם ב"חולית: חלק שני", אבל הרוב עובד היטב ומשרת את היצירה ביותר מדרך אחת. בתקופה בה הסרטים המבוססים על קומיקס קורסים מסחרית ואמנותית, וילנב מציע אופציה לסוג אחר של שובר קופות מלא רהב. כזה שלהערכתי לא דורש הרבה יותר מן הקהל שלא בקיא במיתולוגיה התרבותית סביב היצירה, אבל נותן אופציה מספקת לדיונים, אחרי יותר משעתיים חצי של קולנוע מרהיב.

בנקודה זו דומני כי על מנת להסביר את היחס שלי לסרט החדש, עלי לחשוף את דעתי לגבי הסרט הקודם, הוא החצי הראשון של "חולית" שביים וילנב בטרם ידע האם יקבל הזדמנות לסיים את הסיפור. אור כתב אצלנו על הסרט ואני פחות או יותר מסכים עם רוח הטקסט שלו – עבורי זהו הישג טכני מרשים וסוחף, אבל גם סרט שמעט לוקה בחסר, שכן הקטיעה באמצע הנרטיב לא אפשרה לדמויות רבות להתפתח למשהו מורכב שנחרת בזיכרון. זאת בעוד חלק מן הדמויות שכן פותחו כראוי, מתו במהלך העלילה לפני סוף החלק הראשון. הדבר נובע בין היתר מכך שבעוד ספרו של הרברט מחולק לשלושה, וילנב חילק את היצירה לשני סרטים שונים כאשר החלק האמצעי נקטע באמצע, אחרי סוג של נקודת מפנה אפשרית (מעבר לכך שהחלק השני של הספר הוא זה שעבר את הקיצוץ היחסית-רחב יותר בעיבוד למסך).

הסרט החדש לא פותר לחלוטין את התחושה כי חלק מן הדמויות הן פלקט, אבל הוא נעזר באקספוזיציה ארוכה ובצוות שחקנים מוכשר על מנת להיות סוחף וגם ליצור תחושה של דמויות ממשיות, שעוברת בצורה חלקית גם לכמות הלא-קטנה של נוכחים על המסך לראשונה בחלק השני. כמו כן, המסרים של הסרט לגבי הסיפור העומד במרכזו הם מעט מורכבים יותר, בהתאם לחלקים הרלוונטיים: לא רק מאבק פנימי על שליטה בכוכב לכת בו יש סם/תבלין/מרקוח שהוא סחורה חשובה מבחינה כלכלית, ועלילה על מושיע של ציבור מדוכא שמגיע דווקא מאחת ממשפחות השלטון הנאבקות, אלא סיפור יותר מורכב בו אותו מאבק פוליטי מואץ מחד, אבל יש הרבה לבטים וביקורת גם כלפי הצדדים שנראו "הטובים" מוקדם יותר בעלילה. כדי להרחיב אכנס לעלילה, ואניח שמי קורא מנקודה זו צפה בסרט הראשון, או לחלופין קרא את הספר. ייתכן ואפשר להנות מן הסרט החדש גם בלי לצפות החלק הראשון, אבל הבנת העלילה תהיה מוגבלת. בכל אופן, החל מן הפסקה הבאה אכתוב על הדברים כפי שהם בתחילת "חולית: חלק שני", לפני אזהרת ספוילר חמורה יותר בהמשך.

הסרט החדש מתחיל כאשר פול אטריאידס (טימותיי שאלאמה) הוכיח את עצמו בקרב שבט הדררים עמו הוא ואמו ג'סיקה (רבקה פרגוסון) מוצאים מקלט בתוך המדבר שלכאורה לא ראוי למגורי אדם בכוכב אראקיס. הוא עדיין מעורר חשד כזר וכמי שעדיין לא בקיא בדרך החיים במדבר, מאידך רבים מאמנים כי ייתכן והוא מי שהנבואה דיברה עליו במשך מאות שנים כזה שיוביל אותם למרד ולשליטה על הכוכב כולו. מי שדבק באמונה כי פול הוא המשיח הוא סטילגאר (חוויאר ברדם) שמתגלה כמנהיג נחוש וחכם אבל גם איש המאמין בדת ובמסורת. חלק מן המנהיגים המבוגרים יותר מעלים ספקות והדבר נכון גם ללוחמים והלוחמות מן הדור הצעיר, המיוצגים בין היתר בידי צ'אני (זנדאיה). אחרי שבסרט הקודם הופיעה בעיקר כחיזיון, בסרט הזה היא דמות די ראשית ואולי זו שקרובה ביותר ליצירת הזדהות עם הקהל: היא מתאהבת בהדרגה בפול, אבל גם נרתעת מן הנבואה. זה נובע גם בגלל ספקות לגבי מקור האמונה וגם מחשש מן המחיר של התגשמותה. מהר מאוד, פול יקבל את השמות האחרים בהם הוא נודע ואמו ג'סיקה תקבל תפקיד חשוב יותר בעולם של הדררים.

במקביל, אנו חוזים לראשונה בסרט בדמותה של הנסיכה אירולן (פלורנס פיו) בתו של הקיסר השולט ביקום (כריסטופר ווקן) אשר חיה בסמוך לו, במקביל להיותה חלק ממסדר בנות גשרית (יסלח לי המתרגם של הסרט שהחליט על איות אלטרנטיבי), המתכננות את גורל היקום בסתר ומקוות לבואה של "קפיצת הדרך" – הגרסה שלהן לגאולה ומעבר לשלב הבא דרך אדם שאת לידתו הן תכננו מראש. הנסיכה עצמה לומדת על דברים שהסתירו ממנה האנשים הקרובים לה ביותר ובעצמה מתחילה מהלכים פוליטיים הנוגעים לכוכב אראקיס, שהמאבק עליו עשוי להפוך למאבק על שליטה ביקום כולו.

בינתיים, בית הארקונן תפס מחדש שליטה על אראקיס והברון ולדימיר (סטלן סקארסגארד) מתחיל לטפח את יורשו, פייד-ראותה (אוסטין באטלר). בתור דיסלקט אני חייב להגיד שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי בציון שמות הדמויות. ניתן בהחלט להנות מן הסרט גם בלי להבין כל הזמן מה ההקשר הפוליטי הפנימי, זאת מכיוון שההקשר הרחב יותר נותר בהיר יחסית רוב הזמן. זאת גם מפני שלאורך כל הזמן, מה שנמצא על המסך נראה נהדר.

"חולית: חלק שני" עמוס מאוד בסצנות פעולה מרשימות: קרבות של צבא בהם דררים מנצלים את היתרון שבהיכרות השטח, קרב גלדיאטורים הנועד לראות את כוחו של פייד-ראותה, וסיקוונס יפהפה בו פול מנסה להוכיח את עצמו ולרכב על תולעת חול. כל מה שנראה נהדר בסרט הקודם והוביל לזכייה בשישה פרסי אוסקר נראה מרשים לא פחות בסרט הזה. זהו ספקטקל כפי שהוליווד במיטבה יודעת לייצר, בו האפקטים משולבים עם צילומים בלוקיישן והשחקנים, שכמעט כולם יכולים לשחק דברים מורכבים יותר ממה שנדרש מהם כאן, הם בהחלט די והותר. למעשה, ייתכן ואחד מן החסרונות היחסיים של הסרט הוא עומס יתר של קטעים שהיו יכולים להיות רגעי שיא בסרט אחר, ולפחות עבורי בשלב מסוים מה שיכול היה להיות עוצר נשימה הרגיש לי קצת כמו השגרה.

רבקה פרגוסון, מצטיינת הסרט הקודם, מקבלת קצת פחות זמן מסך אבל עדיין אדירה בתפקיד שהפעם הצד האפל שבו בולט יותר, מבלי שהוא משתלט על היכולת שלה לעורר סימפטיה. פלורנס פיו ושרלוט רמפלינג, בתפקיד מנהיגת בנות גשרית המכהנת, מדגימות כיצד לעשות הרבה עם מעט. מי שעובד בצורה קצת פחות טובה עוברי הוא אוסטין באטלר, שדומה שהקול שלו נתקע בין חיקוי של אלביס לחיקוי של סטלן סקארסגארד, אבל הוא רחוק מלהיות נקודת חולשה. הדבר נכון גם לגבי זנדאיה ושאלאמה, שאפשר לטעון שהם לא המצטיינים בקאסט למרות שהם לכאורה ראשיים יותר, אבל מייצרים זוגיות מוצלחת על המסך. הכל בדרך לשיא הנבנה גם על ידי הכנסת הרבה דמויות לסצנה אחת וגם על ידי הבאת הסיפור האישי למיצוי דרמטי.

בעת הנוכחית, הצפייה מעלה מן הסתם הקבלה למצב הפוליטי. היא הנובעת משני דברים: הרברט הושפע בעיצוב הדררים בין היתר מן הבדואים (אבל ממש לא רק), והמראה של הסרט הוא ללא ספק מזרח תיכוני. אבל ההקבלה הגדולה יותר היא כללית לגבי ילידי הארץ מול כוחות שבאים מבחוץ על מנת לנצל את משאבי הטבע ולשלוט בעמים אחרים, דבר שגם אותו ניתן להקביל למזרח תיכון. אולם, לעשות הקבלה ישירה בין הדררים לבין הפלסטינים תהיה התייחסות רק לחלק מן התמונה, שכן מה שמעניין את וילנב זו פחות הזהות של השבטים ויותר השאלה מה לעשות עם הזהות.

באותו אופן, הסיפור הוא פחות לגבי צבירת הכוח של פול, או של כל גורם אחר בעלילה, אלא מה תהיה התוצאה של צבירת אותו כוח. על פניו, הסרט בונה עולם עם כוחות חיוביים וכוחות שליליים, אולם ככל שצוללים עמוק יותר ביצירה, הן מבחינת הזמן שעובר והן מבחינת מחשבה שאחרי, מגלים כי סיפור של טובים מול רעים זה לא מה שמוצג כאן. זה לא אומר שהסרט לא מבקש לעשות הקבלות למציאות, זוהי בהחלט חלק מן המטרה שלו. אבל בעוד עבורנו זה יכול להיות הסכסוך במזרח התיכון, יש בסרט מחשבה גם על הטבע האנושי כולו ודומני כי אין בו הקבלה ישירה לאף פוליטיקאי בן זמננו.

יש בסרט מספר דמויות הרדופות בידי חזון של עתיד אפשרי, בין אם על ידי אמונה ובין אם על ידי חיזיונות של ממש לגבי העתיד. היחס של כל דמות לכך הוא שונה: תקווה, קבלת הגורל, התרסה נגדו, או ניסיון חלקי לבריחה. אף אחד לא מקל ראש באף בחירה והסרט גם לא עוצר להסביר לקהל את המניעים, אלא מראה את הפעולות כמו גם את ההיסוס. באופן מוזר, "מאדאם ווב", אחד מן הסרטים הכי גרועים שמציג עכשיו בקולנוע, משתמש בכלי עלילתי מעט דומה. "חולית: חלק שני" (כמו גם החלק הראשון) מדגים כיצד אפשר לשלב את חיזיון העתיד בבניית דמות. ויש לגבי כך גם נקודה נוספת, אבל זה כבר יהיה ספוילר, גם לסרט הנוכחי.

-ספוילרים מכאן-

עבורי, הסרט תוקף את הדת דווקא מפני שהוא מציג עולם בו הדת צודקת. הנבואה על המשיח נכונה והתכנון של בנות גשרית מתממש. אבל עדיין הדת היא אופיום להמונים, ממש כמו התבלין שהוא מקור הסכסוך. פול לא מביא לדררים רק ניצחון, הוא מביא להם תאוות כוח ומלחמה גדולה אותה אנחנו לא רואים, אבל מבינים כי היא מביאה להרס רב ביקום. אף כי פול הוא מי שהחל בה, היא כל מה שהוא מנסה להימנע ממנו במהלך כל הסרט. זה לא מסר פשוט בו ניתן להבין כי מלחמה היא בהכרח רעה. הדררים בהחלט סבלו מקיפוח ויש הגיון ביציאה שלהם למרד/רצון לכוח משלהם. העניין הוא שהמלחמה היא לא הפתרון ובעולם בו יש כוחות חזקים אפילו יותר מן הקיסר הרשמי מאחורי הקלעים, אין גם ממש פתרון שלא כרוך בהרג והרס.

זוהי הטרגדיה של כל אדם וזו גם הטרגדיה של פול. לכאורה הוא הופך לגיבור מעורר השראה והזדהות, בפועל הוא נכנע הן לנבואה והן למשחק הפוליטי שגורם לו להכריז על נישואין מטעמי פוליטיקה ולא ללכת בעקבות הלב שלו. הניצחון הוא גם תבוסה, לא רק עבורו, גם עבור יתר הדמויות שלכאורה מסיימות את הסרט בצד המנצח. הדבר הזה נכון בסרט לא רק לגבי עימותים בין מדינות, אלא גם לעימותים בין כוחות כלכליים ולעימות בין תאגידים לבין הטבע. בסופו של דבר, העימות מתחיל בשליטה על משאב טבע שעבורו המעמד השולט מנסה לחיות בסביבה בה הוא נטע זר.

זה אלמנט שקיים בספר (אותו קראתי בעבר אך איני בקיא בו לפרטים) ואותו וילנב בוחר להדגיש: אנחנו אולי מספרים לעצמנו סיפורים של גאולה וצדק, אבל בפועל גם במהפכים ומרידות, נשמר סוג של סדר המאפשר הרג ולא מאפשר שלווה והשגת המטרה, אף לא לחזקים. כמובן, יש סרטים שצללו עמוק יותר לרובד הפילוסופי הזה וייתכן ווילנב יעמיק אותו במידה והסרט יצליח, וספרי ההמשך יהפכו לסרטי המשך נוספים. משמע, גם האלטרנטיבה לשוברי קופות המודרניים היא רק התחלה של יקום קולנועי.