מדריך פסטיבלי הקולנוע של דצמבר 2023: גאה, יהודי, ילדים ונשים

רוחות המלחמה אמנם מסרבות לדעוך אבל השנה הלועזית מתקרבת אל סיומה. התחושה היא כאילו 2023 הסתיימה ב-7 באוקטובר, אבל לוח השנה טוען אחרת. לראייה, לא פחות מארבעה פסטיבלים לקולנוע נדחקו מן התאריכים המתוכננים שלהם אל השבועיים-שלושה האחרונים שעוד נחשבים חלק מהשנתון הנוכחי. בפסטיבל קולנוע דרום כנראה שכבר לא נזכה לבקר השנה, מסיבות ברורות. אלו שכן צפויים לנו מתחלקים בדיוק באמצע בין תל אביב וירושלים, ומעלים על נס מגזרים וציבורים שונים עד כדי שהם מרכיבים משפט שנשמע מצמרר ברוח התקופה: יהודי, גאה, ילדים ונשים. בזמנים אחרים הייתי כותב שננסה לסקר כמה שיותר מהם, במציאות הנוכחית החלטתי להכין מדריך מאוחד, גם אם לא מלא, על כל צרה שלא תבוא.

בכל אחד מן האירועים תמצאו לפחות סרט אחד שבעיניי אפשר לבנות ערב מסביבו, אבל בכל זאת ראוי להדגיש כאן את האירוע הממושך ביותר מבחינת ימים והעשיר ביותר בתוכניה שלו, והוא פסטיבל הקולנוע הגאה שאני כן מאמין שנמשיך לדון בו. ומכיוון שכל האירועים האלה עלולים להיתפס כנישתיים, אני מרגיש שזה חשוב לחזק אותם ולתמוך בהם, היות והחליטו בכל זאת להתקיים בשעת מלחמה וכנגד כל הסיכויים. סידרתי אותם באופן כרונולוגי, כאשר שבוע הקולנוע היהודי בירושלים כבר נפתח שלשום בעצם וזאת גם הזדמנות להתנצל שהפוסט עולה כעת ולא מוקדם יותר. למרות הכל, יש עדיין סיבות להגיע גם אליו בימים שנותרו, ואז לזגזג בין שתי הבירות של ישראל (הרשמית והלא-רשמית) ממש עד היום האחרון של השנה.

עדכון מאוחר: התנצלות כפולה בפני פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, שמתקיים בין ה-24 וה-31 בדצמבר בסינמטק תל אביב, במקביל לפסטיבל הגאה. ראשונה משום שכאשר הכנתי את הפוסט, או שהתוכניה לא הייתה עדיין באוויר או שמסיבות שאינני מבין לא הבחנתי בה באתר הסינמטק או באתר הפסטיבל. התנצלות נוספת משום שבניגוד לשנים עברו, הפעם לא הכרתי או זיהיתי את רוב סרטי התוכניה כלל ולכן קשה לי לכוון ולהמליץ. על ״דיסקו בוי״ שמוקרן בפסטיבל במקביל להפצה קולנועית כתבנו בזכות האחרונה, ואולי נספיק לעשות זאת גם עם ״אי של שפיות״ שעושה בדיוק את זה.
ברמת התקציר בלטו עבורי ״מולדת״ על אם שכולה בבלארוס של הרודן לוקשנקו, ״הכדור בידיים שלה״ על שחקנית כדורעף בברזיל הנדרשת לבצע הפלה בלתי חוקית כדי לשמור על הקריירה שלה, ו״קרקע משותפת״ המחבר בין כוכבים הוליוודיים ופעילי אקלים במטרה לחולל מהפכה חקלאית וקולינרית באמריקה. התוכנית הישראלית עשירה אף יותר מן הבינלאומית, כאשר על חלק מן הסרטים שם כתבנו (מ״סינמה סבאיא״ ועד ״לרוץ על החול״) וכל השאר מסקרנים למדי. זה כנראה נכון לכל הפסטיבלים פה, אבל במיוחד לזה שמוזכר באיחור, אשמח גם לשמוע המלצות ולא רק לכוון אחרים.

שבוע קולנוע יהודי
סינמטק ירושלים | 9-14 בדצמבר

״עיר כבושה״ של סטיב מקווין

אירוע הקולנוע שהיה מכונה אצלנו בעבר ״מהדורת החורף של פסטיבל ירושלים״ כבר בעיצומו, בגרסה מצומצמת עקב המצב, יש להניח. סרט הפתיחה היה ״נפש אחת״ (One Life) של ג'יימס האוז, בו סר אנטוני הופקינס מגלם גיבור שנחשף רק לפני מספר שנים. מדובר בבנקאי בריטי שהגיע אל פראג ב-1938 והזדעזע ממצב הפליטים היהודים בעיר, משם לקח על עצמו משימה להציל כמה שיותר מהם מאימת השלטון הנאצי עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיפורו האמיתי של האדם, ניקולס ווינטון, נותר בערפל לאורך עשורים והסרט העלילתי הזה מציע להתוודע אליו. גם הלנה בונהם קרטר ולנה אולין מככבות לצד הופקינס, בסרט שוודאי עתיד לעלות לאקרנים בשנה הבאה בהתחשב בנושא ובשמות המעורבים בעשייה.

עוד סרטים בינלאומיים בולטים הם ״אזור העניין״ של ג׳ונתן גלייזר שכתבנו עליו רבות, ״תיק גולדמן״ של סדריק קאהן שמזכיר את הקשר לפסטיבל הקיץ הירושלמי, ״בשם הבן״ של מרקו בלוקיו שהוקרן בפסטיבל חיפה בשם אחר (״חטוף״), וגם ״עיר כבושה״ של סטיב מקווין שאתעכב עליו רגע. הלינק יוביל לדעה שלי מפסטיבל קאן, וזה קצת ספונטני מדי לשלוח אתכם ואתכן לסרט של ארבע שעות ורבע שמוקרן הערב, אבל אני לא בטוח מתי תהיה הזדמנות לצפות בו על מסך גדול בישראל. מדובר במסה תיעודית מרתקת בעיניי, ובה הבמאי הבריטי שמתגורר באמסטרדם מצלם בזמן מגפת הקורונה כל מיני בתים ורחובות בעיר ההולנדית, כאשר הקריינות חוזרת לאירועים אנטישמיים או סיפורי גבורה יהודיים מתולדות המקום. זה תובעני ומאתגר אבל כמה מהרגעים היפים או המצמררים של השנה בקולנוע מצויים ביצירה השאפתנית הזו. במסגרת הקלאסיקות תוכלו לראות בין היתר את ״הלו, דולי!״ של ג'ין קלי (הסרט האהוב על ״וול-אי״, חשוב לציין).

התוכנית הישראלית תתפוס תאוצה רק מחר, כך על פי הלו״ז שבידיי, אבל כולה חדשה לגמרי עבורי אז מבחינתי מומלצת על עיוור. על ״חידת שושני״ של מיכאל גרינשפן, המנסה לפצח את הדמות של המורה הנווד והמסתורי מן הכותרת, תוכלו לקרוא את דעתו של עופר בלינק; ״מי כמוך?״ של שירה גרין עוקב אחר רבה רפורמית (ואמה של הבמאית) במסעה לפגוש קהילות יהודיות באוגנדה; ״שושה״ של ניר מיימרן ודוד פראם מוציא לאור את המרכז לתרבות היידיש בתחנה המרכזית בתל-אביב, בשעת עבודה על קברט מוזיקלי על-פי רומן מאת יצחק בשביס-זינגר; ״תקווה ללא גבול״ של איתי ורד מלווה צוותי רפואה ישראליים שטסו להקים בית חולים שדה באוקראינה ולטפל בנפגעי המלחמה. אפשר לראות גם מקבץ סרטי חרדים תוצרת המחזור הנוכחי של ביה״ס לקולנוע מעלה, וישנה גם תחרות הסרט הקצר ע"ש בניה. הרשימה חלקית, בעיקר כי פספסתי את התזמון הראוי, אבל ייתכן ועוד סרטים ישראליים מסתתרים במסגרות הנוספות של הפסטיבל הקצר אך עמוס. פרטים מלאים ותוכניה באתר סינמטק ירושלים.

פסטיבל תל אביב הבינלאומי ה-19 לסרטי ילדים וילדות
סינמטק תל אביב | 13-16 בדצמבר

״חלום של רובוט״ של פבלו ברגר

נקפוץ אל הסינמטק התל-אביבי שהחל מיום רביעי יתמלא בהורים וילדיהם, מפגשים וכיתות אמן, וגם סרטים. אני אתמקד באחרונים למרות הנטייה של האירוע הזה להכיל בעיקר הרצאות וסדנאות שנראות כמצדיקות את הבילוי בו. לפני כן, שווה להדגיש אלמנט נוח במיוחד בשיטוט בתוכניית הפסטיבל והוא פילוח מדויק יחסית לפי גיל, כאשר הקטגוריות הן שנתיים עד חמש, שש עד תשע, ועשר ומעלה. לקטגוריה האחרונה משתייך מה שנראה כמו ההיילייט של המהדורה הנוכחית, ״חלום של רובוט״ של פבלו ברגר, עליו אור כתב אצלנו כחלק מהחוויה שלו בפסטיבל הסרטים ערבה.

סרטים חדשים שרק הגיעו לקולנוע, כמו ״חתול במוזיאון״ ו״תעלול של משלוח״, יוקרנו לצד קלאסיקות כמו ״פיטר פן״ המונפש של דיסני, וגם קלאסיקות מודרניות (נגיד) כמו ״הורטון שומע מישהו״ ו״הלורקס״, שניהם על פי דוקטור סוס. דוגמה לאירוע שהיה מעניין אותי בתור ילד הוא ״סודות הדיבוב עם עדי ארד״, מה גם שהוא מגיע עם הקרנת הסרט ״מאווקה נסיכת היער״ שלא ייצא בקולנוע לפני ינואר וזו בעצם הזדמנות לראותו בטרום-בכורה.

עוד טרום בכורות קשורות לסדרות ישראליות שאני לא בקיא בהן אבל שומע עליהן מכל עבר, למשל ״מקיף מילאנו״ שיקרינו פרק מהעונה החדשה ויציעו מפגש עם היוצרים והכוכבים, ואותו הדבר נכון גם לגבי הסדרה ״כראמל״ על-פי ספרי מאירה ברנע גולדברג וגם ״להציל את חיות הבית״ של ארז ברנהולץ, שאינו ״להציל את חיות הבר״ אבל זהו המשכון בעצם ושל אותו הצוות. פרטים מלאים ותוכניה באתר סינמטק תל אביב.

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה – TLVFest
סינמטק תל אביב | 21-31 בדצמבר

אנדרו סקוט ופול מסקל ב״כולנו זרים״ של אנדרו הייג

כאמור בפתיחה, אפשר לקרוא לכל הפסטיבלים כאן ״נישה״, אבל זה יהיה ממש חטא לעשות זאת לפסטיבל הגאה. ראשית כי הוא מתקיים בפעם ה-18 והוא כבר מוסד תרבות ישראלי ואפילו עולמי, לקולנוע קווירי אבל לא רק. שנית משום שבאורך של 11 ימים ועם התוכניה היחידה פה שחוצה את רף 150 הסרטים, זהו פסטיבל גדול לכל דבר ועניין. שלישית, יש פה את הסרט הבודד הטוב ביותר בכל הפוסט הזה, הלא הוא סרט הפתיחה – ״כולנו זרים״ (All of Us Strangers) של אנדרו הייג (או ״היי״, אני מתחיל להשתכנע ששתי הצורות נכונות), הבמאי של ״סופשבוע״, ״45 שנים״ ו״להישען על פיט״.
אילולא המלחמה הארורה הייתי מפרסם את הסיכום המתוכנן שלי מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק, שם צפיתי בפלא הזה, וכבר היה לנו טקסט בסריטה שאוכל לתת גם אליו לינק. בזכות הפסטיבל הגאה אפשר יהיה לכתוב עליו באופן ייעודי, וכיוון שאירוע הפתיחה כבר סולד אאוט זה יהיה בעיקר למטרות לינק להוסיף לסיכומי השנה שלנו. כן, זה היה טיזינג והסרט עד כדי כך טוב. אני ממליץ לא לדעת עליו דבר מלבד הקאסט: אנדרו סקוט, פול מסקל, ג׳יימי בל וקלייר פוי, בארבע מתצוגות המשחק הטובות של השנה בעיניי. ההקרנה בה צפיתי בסרט כללה את הכי הרבה עיתונאים מתייפחים יחדיו שיצא לי לחוות, ואני מאוד מקווה שיהיו עוד הזדמנויות לראותו בצוותא.

גם בניכוי הסרט שנראה כמו מוקד המשיכה המרכזי של הפסטיבל, המייסד-מנהל יאיר הוכנר וצוותו המסור הרימו תוכניה שמצדיקה פוסט נפרד. אני מאמין שזה עוד יקרה אצלנו, עד אז אעשה כמיטב יכולתי כדי להבליט לפחות חלק מהסרטים בשלב מוקדם זה, בהנחה שיהיו עוד מקרים של הקרנות סולד אאוט. יש כמה וכמה סרטים שכבר כתבנו עליהם, והם: ״בלו ג'ין״ מפסטיבל ונציה ו״ריקוד חגיגי״ מירושלים, שניהם טקסטים של עופר, ״מחנה קיץ לתיאטרון״ שראיתי בסאנדנס ומוקרן תחת שמו העברי החדש ״חזרה גנרלית״, וגם ״מעברים״ המשותף לשני הפסטיבלים ועליו כתב אור. אבל רגע, יש עוד: ״נשי״ ו״מתחת לצל של השמש״ מאותו הדיווח של אור גם כן מירושלים, ״ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר״ זוכה דוקאביב עליו כתב עופר, וכמובן ״חסד מופלא״ האייקוני שאור נפעם ממנו שוב בפסטיבל ירושלים. הרשימה הזו לבדה יכולה להחזיק פוסט המלצות אבל אנחנו כאמור שואפים להרחיב אותה.

יש עוד לא מעט סרטים שזו הזדמנות נוספת לראותם, למשל ״עשרים אלף מינים של דבורים״ או ״דרך מוזרה לחיות״ הקצר של פדרו אלמודובר, נדמה לי שכולם כבר הוקרנו לרגע בארץ אבל פספסנו אותם קולקטיבית. יש גם מספר סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם, למשל ״קורה בורה״ עם מייגן סטלטר המצחיקה שראיתי אך לא ידעתי מתי יוקרן בישראל, ובעיקר לא מעט סרטים בלעדיים לפסטיבל הגאה. למשל ״הנסיך״ ו״מעורב״ חביבי הפסטיבלים בחו״ל, או סרט הנעילה ״נצנצים ואבדון״, סרט מוזיקלי-רומנטי תוצרת מקסיקו על התאהבות של שני צעירים ששמם כשתי המילים בכותרת. לכך יש להוסיף תוכנית ישראלית וקצרים ושלל אירועים, כמו גם מסגרת קלאסיקות. שם יוקרנו ״אלים ומפלצות״ של ביל קונדון, סרט שחוגג 25 שנים ליציאתו השנה, וגם ״לרדוף אחרי איימי״ של קווין סמית ולצידו הדוקומנטרי החדש של סב רודג'רס בעקבות הסרט של סמית׳, שזכה בפסטיבל לשם ״לרדוף אחרי "צ'ייסינג איימי"״.

פסטיבל סרטי הנשים הבינלאומי בירושלים 2023
סינמטק ירושלים | 25-28 דצמבר

סידני סוויני ב״ריאליטי״ של טינה סאטר

זו הפעם הרביעית שהאירוע הזה מתקיים אך שוב במתכונת קצת אחרת, בשל המצב. בכל זאת אפשר יהיה למצוא בו כ-60 סרטים ארוזים יחדיו באמצע השבוע האחרון של השנה הלועזית, שיהיה מלא ביצירות של נשים ועל נשים. סרט הפתיחה יהיה ״אלף ואחד״ זוכה סאנדנס של איי-וי רוקוול, שהוא עדיין אחד מסרטי הביכורים האמריקאיים המדוברים של השנה מאז ינואר. אני אשמח להפנות דווקא לכיוון ״ריאליטי״ של טינה סאטר, עליו המלצתי כבר במסגרת פסטיבל ירושלים, ושוב על סרטם של מולי גורדון וניק ליברמן, שכאן נקרא ״מחנה קיץ לתיאטרון״ ולא ״חזרה גנרלית״ (אולי זה ישתנה אם דיסני+ יגלו זאת, לא אתפלא).

מן ההיצע הבינלאומי, שלא אפרט את כולו משום שאינני מכיר מספיק את שאר הסרטים אלא אפנה אל התוכניה בסינמטק ירושלים ובאתר הפסטיבל, הכי מסקרן אותי ״בלאקבירד בלאקבירד בלאקברי״ (Blackbird Blackbird Blackberry). שמעתי עליו רבות במהלך פסטיבל קאן אבל לא הספקתי לראות בעצמי. סרטה של אלנה נאווריאני, הפקה גיאורגית-שוויצרית, מתמקד בבעלת מכלת שפוצחת ברומן עם נהג הובלות המשלוחים שלה. פרשת האהבים הופכת לשיחת היום בכפר ומפתיעה גם את הגיבורה, שלא ציפתה לכך בגיל 48 ולכן מנסה לפענח את רגשותיה.

בצד הישראלי, מרבית התוכניה מורכבת מסרטים קצרים, עצמאיים כסטודנטיאליים, כולם של יוצרות כמובן. לאיזון וגיוון, תתקיים מחווה והוקרה ליוצרת הוותיקה מיכל בת אדם ובכורה לסרטה החדש, ״הילה״, על חרדותיה ואהבותיה של אם יחידנית המגלה כי אבי בתה שב אל ישראל. בכורה ישראלית נוספת תהיה לסרט ״עד שתחזור״ של שרי תורג׳מן, אודות צעירה היוצאת להפלגה מחיפה לקפריסין במטרה למצוא את אביה. בנוסף, אפשר יהיה למצוא גם בפסטיבל זה לקט קולנוע חרדי של נשים, כמו גם מחווה לפסטיבל קולנוע דרום. הלוואי שגם הוא היה מתקיים השנה, אבל נסתפק ואפילו נחבק כל אירוע תרבות וקולנוע שיוצא לדרך באקלים הנוכחי.