פסטיבל סרטים ערבה 2023: מדריך, ״הילד והאנפה״, ״רוזאלי״, ״Stop Making Sense״

מחר זה קורה – פסטיבל סרטים ערבה, אירוע הקולנוע הגדול הראשון להתקיים באופן פיזי מזה שבועות, ייפתח במהדורה מיוחדת. מאז שפסטיבל חיפה הסתיים באותה שבת ארורה של ה-7 באוקטובר, באופן הכי פתאומי ומזעזע שקיים, עולם הקולנוע בישראל מחפש את דרכו וכל אירועי אוקטובר ונובמבר המתוכננים נדחו. ביניהם הפסטיבל המדברי שאמור היה להיפתח בתחילת החודש ולספק עשרה ימים של צפייה בסרטים תחת כיפת השמיים בסמוך למושב צוקים שבערבה התיכונה. בין ה-30 בנובמבר וה-8 בדצמבר זה בכל זאת יתרחש, בפעם ה-12 בתולדות היוזמה של אייל וטינקר שיראי ובשיתוף מועצה איזורית ערבה תיכונה. פרטים מלאים והזמנת כרטיסים באתר הפסטיבל, אני כאן כדי לספק מדריך מקיף וכמה המלצות.

ייחוד המהדורה השונה הפעם היא פתיחת השערים לכל מפוני הדרום והצפון בשל המצב הבטחוני, כלומר כרטיסים בחינם עבורם ועבורן, וייחודו של הפסטיבל בנוף הישראלי אינו רק באווירה השונה. התוכניה השנתית של סרטים ערבה נוטה להיות ההעידית של סרטי הפסטיבלים העולמיים לשנת 2023, והמצב אינו שונה הפעם. הזדמנות להשלים את רוב מה שצריך בשביל סיכום שנה מעודכן, בשבוע וחצי מרוכזים ובניתוק יחסי מן היומיום הישראלי, אפילו בשעת מלחמה או הפסקת אש. זה גם אומר שלאורך השנה כתבנו על לא מעט מסרטי המהדורה, כפי שיוכיחו הלינקים בהמשך, אבל היו עוד שלושה שראיתי וטרם התייחסנו אליהם והם מרכיבים את חלק הארי בפוסט זה – שלוש המלצות, שתיים רותחות ואחת פושרת. תודה ליח״צ על הסיוע ועל תמונת האווירה ממהדורה קודמת, שצילם אדוארד קפרוב, נחזיק אצבעות לפסטיבל מוצלח גם השנה ולמרות הכל.

סרטים שכבר ראינו וכתבנו עליהם

״אנטומיה של נפילה״. סוגר פסטיבל שלישי בישראל, ממש כמו ״על עשבים יבשים״

אזור העניין – על סרטו המבריק של ג׳ונתן גלייזר, שהצית מיני-פרויקט בסריטה, כתבתי בקאן
איך לעשות סקס – סרט הביכורים של מולי מנינג-ווקר עורר עניין בקאן, ועופר כתב עליו בירושלים
אמא גלוריה – עוד דיווח של עופר מירושלים, באותו פוסט כמו הקודם, לסרטה של מארי אמשוקלי
אנטומיה של נפילה – זוכה דקל הזהב, ומועמד מוביל לתואר סרט השנה, עליו כתבתי בקאן
באנל ואדמה – עוד שילוב קאן-ירושלים שתפסנו כבר בהמלצות המקדימות, ושוב תור עופר
דניאל אויערבאך – סרטו של דוד וולך יצא מנצח מפסטיבל ירושלים, וגם עליו כתב אצלנו עופר
הרוע אינו קיים – נישאר עם עופר אבל נגוון קצת עם ונציה-חיפה, וסרטו של ריוסוקה המגוצ׳י

זכרונות – סרטו של מישל פרנקו טרם הוקרן בישראל, אבל עופר צד אותו בפסטיבל ונציה
חדר המורים – נציג גרמניה לאוסקרים, אז רק טבעי שאור כתב עליו, בזמן פסטיבל חיפה
ימים מושלמים – אור ממשיך עם הסרט שכבש את ליבו בפסטיבל חיפה, מאת וים ונדרס
לה כימרה – סרטה המכשף של אליצ׳ה רורוואכר, שתפס את עופר בפסטיבל ירושלים
על עשבים יבשים – בהמשך טבעי, עופר מירושלים, אבל גם אני כתבתי. בכל זאת, ג׳יילן
עלי שלכת – זה מחזיר אותנו באופן טבעי אליי, ואל חיבתי הנודעת לסרטו של אקי קאוריסמקי
קזבלנקה – חוגגים 80 שנות קסם לזוכה האוסקר, מה שאומר טקסט של אור במגה-פרויקט שלו

חסרים לנו: הסרט הספרדי ״20 אלף מינים של דבורים״ של אסטיבליז אורסולה סולגורן שהוקרן בירושלים, ויצירת האנימציה ״חלום של רובוט״ של פבלו ברגר מיבול חיפה, מבין הסרטים החדשים. אליהם מתווספות צמד הקלאסיקות של מיאזאקי ״הטירה הנעה״ ו״פוניו על הצוק ליד הים״, וכמובן הקצרים הישראליים שיוקרנו בבכורה, כך שלא היה לנו היכן לראותם. שלושתם הופקו במסגרת ״קצר במדבר״ של הפסטיבל והם – ״גבול״ של רוני בהט, ״ים טתיס״ של שמר גאון, ו״הוריקן ללי״ של מאיה קסל. על שלושה נוספים שראיתי בהזדמנויות שונות אבל טרם כתבתי עליהם, אכתוב כעת ובזאת נכסה יחדיו 17 מתוך 23 משבצות ההקרנה של הפסטיבל. אני חלש במתמטיקה אבל נדמה לי שזה באיזור השלושה רבעים. שלא תגידו ששלחו אתכם ואתכן אל הערבה בלי הכנה מקדימה.

The Boy and the Heron
הילד והאנפה

עשור חלף מאז סרט הפרישה הקודם של הייאו מיאזאקי, גדול במאי האנימציה של יפן בכל הזמנים (חבל על הוויכוח). סרטו האחרון עד עתה היה ״הרוח העולה״, מעין אוטוביוגרפיה שאחריה הכריז על פרישתו. הוא כבר עשה זאת בעבר, ולמעשה שבר את המילה שלו לפני חמש שנים כדי להנפיש סרט קצר על זחל מאוהב. בקיצור, הוא מתחרה רק בסטיבן סודרברג או בראד פיט שמכריזים על פרישה בכל פעם שהם זקוקים לקצת מנוחה. עם זאת, מדובר באדם בן 82 שפועל כבר שישה עשורים בשדות האנימה, כך שאם הוא אומר ״זה הסרט האחרון שלי״ יכול להיות שהוא רציני הפעם. יש כבר דיווחים שלא, אבל השיטה שלי היא להתייחס לכל סרט שלו בתור האחרון. בשל כך, בתור מי שלא התחבר עד הסוף אל ״הרוח העולה״, שמחתי שמיאזאקי חזר מפרישה והתמלאתי אושר נוכח ״הילד והאנפה״, בו צפיתי בפסטיבל ניו יורק. אם זה באמת החותם הסופי על הקריירה שלו, מדובר בסיכום ראוי וביצירת פרידה מרגשת מאין כמוה, העומדת מבלי להתבייש לצד כמה מן היצירות הגדולות והמשפיעות ביותר שלו.

הסרט נפתח עם תמונות שכמו נלקחו מתוך ״קבר הגחליליות״, סרט מאת אולפני סטודיו ג׳יבלי שמיאזאקי היה ממייסדיו אבל אותו לא ביים (עשה זאת שותפו הוותיק, איסאו טקאהאטה). מלחמת העולם השנייה נוכחת למדי בקולנוע גם בקולנוע של מיאזאקי, כמי שנולד במהלכה והתבגר בצל השלכותיה, כפי שאפשר היה להיווכח למשל בסרטו הקודם. אירועי הפתיחה של הסרט הנוכחי מותרים את גיבור הסיפור, ילד-נער בשם מהיטו, יתום מאם. אביו נישא בשנית, לאחותה של האם (אם אינני טועה), ומאלץ את מהיטו לעבור עימו מטוקיו המצויה בשלהי המלחמה לאיזור כפרי יותר. כך אביו ימשיך לנהל את עסקיו כיצרן תחמושת למטוסים, ואת מהיטו אמורה לגדל דודתו/אמו החלופית. כדי לנהל את הבית רחב הידיים היא נעזרת בדבוקה של שבע סבתות/משרתות, הנעות כאישה אחת ונדמה שמכירות כל פינה באיזור. לכן הן מזהירות את הגיבור מפני הסכנות האורבות בטבע הסמוך. אחת הסכנות נכנסת פנימה ללא הרף – אנפה אפורה בעלת התנהגות חריגה, המתגרה בגיבור. מהיטו עוקב אחריה ומוצא מגדל חבוי שדלתו חסומה, מגדל אותו הקים הדוד-רבא שלו – ומאז נעלמו עקבותיו.

שוחרי מיאזאקי כבר יוכלו להשלים את התקציר ולספר כי מה שמוצא מהיטו הוא שער לעולם קסום ואלטרנטיבי, שיהיה גם אלגוריה למסע הפנימי של הדמות הראשית ולאירועים שהתרחשו במציאות, אבל בעיקר הזדמנות לבמאי לתת דרור לדמיונו הפרוע באופן שאין דומה לו. יש כל-כך הרבה הפתעות בסרט הזה, בעיקר בתחום בעלי הכנף, ואני ממש מתאפק לגלות רק אחת מהם, סתם בלי קונטקסט: תוכים ענקיים, מואנשים, ורעבים. הם רק תמונה אחת בגלריה מרשימה של יצורים פלאיים ומבעיתים, חלקם רפרור פנימי בתוך המוזיאון הפרטי של מיאזאקי. למשל יצורים עגלגלים וקלים כבועות שכאילו יצאו מתוך ״הנסיכה מונונוקי״. יש גם אתרי התרחשות שמזכירים סרטים אחרים שלו, ואת כל סימני ההיכר שרק תרצו: טרנספורמציות גופניות, מסע התבגרות, הטבע בשיא גדולתו ואימתו – וניצחון הרוח האנושית על כל הנ״ל. אם לנסות להבדיל דווקא, יש כאן פחות גיבורות עשויות ללא חת או סיקוונסים של תעופה מאשר בסרטיו האחרים, ויש גם רפרנס שיכול לייצג את הבמאי עצמו – דמות של יוצר מעונה המחפש יורש.

הצרה היא שאת הייאו מיאזאקי אין לרשת, כפי שהדגימו מספר יוצרי אנימה. כולל בנו, גורו מיאזאקי, בשני הסרטים שביים עבור סטודיו ג׳יבלי. מדובר ביוצר יחיד בדורו שצריך להשאיר בפנתיאון האנימציה העולמי, לא לנסות לחקות אלא לשאוב ממנו השראה. ממילא מלאכת ההנפשה הידנית והקלאסית הולכת ונעלמת מהעולם בעידן המחשב, אבל כאשר היא מבוצעת כהלכה הלב מתמלא זיכרונות ילדות והעיניים נפערות כלא-מאמינות וצוללות אל השפע החזותי. ועוד לא אמרתי מילה על הפן הקשור בשמיעה, ממלאכת ההלחנה המציפה רגשית של ג'ו היסאישי, האיש שבזכותו סרטי מיאזאקי זכירים גם לאוזן, ועד הופעות הדיבוב של שחקנים שנותנים את כל כולם מאחורי המיקרופון. בגרסה היפנית, זו שראיתי, כולם טובים ובגרסה האמריקאית אוכל לומר שכולם מפורסמים, עד שייצא לי להאזין לה. זהו סרט האנימציה המרהיב ביותר שראיתי השנה על עולמות מקבילים (סליחה עם האנימטורים שהזיעו בפרך על ״ספיידרוורס 2״) ואילולא הייתי מכיר סרטים קודמים של מיאזאקי גם הייתי מכתיר אותו כמקורי ביותר. אולי גם זה אחד מיתרונותיו – יצירת חשק לצפות בכל סרטיו הקודמים של המאסטר. כמה נכון ששניים מהם מוקרנים אף הם בפסטיבל.

Rosalie
רוזאלי

על רוב הסרטים שראיתי בפסטיבל קאן האחרון לא הספקתי לכתוב בסריטה, חלקית מתוך ידיעה או תקווה שתהיה לי הזדמנות לעשות זאת בהמשך השנה כאשר יהיו זמינים לציבור בישראל. לקח קצת זמן אבל הנה הגיע תור סרטה של סטפני די ז׳וסטו, שהוקרן במסגרת ״מבט מסוים״. על פי מה שקראתי אך לא ראיתי, גם סרטה הקודם והראשון, ״הרקדנית״, היה יצירה תקופתית שהתמקדה בדמות נשית שהיוותה השראה. בסרטה השני והנוכחי, היא מתמקדת במקרה המתועד המכונן בצרפת של אישה עם זקן, שהפכה את מצבה הגופני לאטרקציה ואפילו העזה להיות סמל מיני בתצלומים מסוגננים. מבחינת אווירה, דמיינו אגדה דוגמת ״היפה והחיה״, אילו שתי המילים בכותרת היו מתייחסות לדמות אחת. אגב, מעניין לראות עד כמה סיפור העם הזה ממשיך להשפיע, בין אם סרטים מונפשים כמו ״בל״ או מצולמים כפי שקרה השנה גם עם ״החיה״ בוונציה.

העלילה מתרחשת בסוף המאה ה-19 ומתמקדת בצעירה בשם רוזאלי, שהסתירה את מצבה הרפואי לכל אורך חייה הקצרים. את גופה השעיר לא הראתה לאיש ואת פניה גילחה מדי יום, מחביאה זיפים מאחורי איפור. כאשר מגיע זמנה להתחתן, מסיבות כלכליות, השידוך שנמצא עבורה אינו אידיאלי: בעל פונדק מבוגר ומוגבל תנועה, הנתמך בידי סד וסובל מכאבים כרוניים ומזג רע. הוא לא מפגין שום סימני חיבה כלפיה, או מוקסם ממנה במיוחד. גם הסביבה הכפרית השמרנית והקשוחה אינה מחבקת את רוזאלי, החנוטה בבגדים המסתירים את גופה אבל יופיה הקורן מבלבל את המקומיים. היא מוצאת את הדרכים אל הלבבות של כולם ומתחילה להרגיש בנוח עם מצבה הרפואי, עד כדי גידול זקן מלא וחשיפת חלק משיער גופה בפני צלם של גלויות אירוטיות. זה לא עובר בשתיקה, כי בסרטים כמו בחיים, לכל אחד יש דעה וצורך למשטר את זולתו.

את הבעל מגלם בנואה מאז׳ימל, בליהוק שספק מתכתב עם תפקידו הידוע ביותר – התלמיד של ״המורה לפסנתר״ בסרטו של מיכאל האנקה. האכזריות שלו לכאורה נובעת ממצבו הגופני והכלכלי, או העובדה שהוא תקוע בחור מלא בוץ, אבל לרגע לא קניתי את חוסר העניין שלו ברוזאלי. זה נכון לסיפור שהוא ייפתח אליה בהדרגה, בדומה לקבלת הפנים הקרירה והחשדנית של כל הכפריים, אבל כאן יש צורך להתחשב גם בליהוק של הדמות הראשית.

את רוזאלי מגלמת נדיה טרשקביץ, מן הכוכבות העולות בצרפת שאולי ראיתם וראיתן השנה על המסכים ב״צעירים לנצח״, ובעבר בסדרה הישראלית-צרפתית ״דיבוקים״. בניסיון לבנות טיעון שלא מוציא אותי הכי שוביניסט שאפשר, אומר שבעיניי ללהק מישהי שנראית כמו האחות היפה של מריון קוטיאר רק כדי שכולם יסתכלו עליה ויגידו איכסה, זה קצת לשים רגל לעצמך. קצת צבוע מצידי בתור מי שמאוד אוהב לסנגר על ״המין האנושי״ של גונדרי, עם פטרישיה ארקט בתפקיד אישה שעירה מאוד. וזה לא שאני חושב ששחקניות יפהפיות צריכות לגלם רק דוגמניות הלבשה תחתונה. אבל לראות את טרשקביץ על המסך ואז לשמוע שוכן ביבים אומר את דעתו השלילית על המראה שלה, קצת פוגם באשליית המציאות שהסרט מנסה ליצור. קשה לי לדמיין דעה לפיה היא לא נראית מדהים, עם או בלי זקן ושיער גוף. לכן במקום לנסות ״לכער״ אותה הייתי מתרצה אילו התסריט היה מעדן יותר את התגובות של שאר הדמויות אליה.

כנראה שזו העדפה אישית שלי, אבל הסרט קצת נופל בין הכסאות בעוד תחומים. בעיקר כאלו שאני לא האדם לכתוב עליהם, שכן מדובר בסרט על פלג מסוים באוכלוסייה הקווירית, אך גם סרט שלא נעשה עבורו ואולי אפילו עלול להרגיזו. שלא לדבר על קבוצות פייסבוק כמו ״שיער מיותר? אני אבחר״ ושאר ציבורים שעלולים לתלוש שיערות (סליחה) מאופני הייצוג שלהם. מאידך, אין לי ספק שהבמאית כיוונה לסרט מעצים, וזו גם הסיבה לבחירה בשחקנית זוהרת כמו טרשקביץ, שהרבה בזכותה רוזאלי מתחילה את הסרט כנועה ובוקעת מן הגולם שלה כפרפרית פרוותית. יחד עם הנופך האגדתי שהזכרתי בפתיחה, התוצאה היא משהו שבין סרט מוזר לקהל הרחב או להיט פסטיבלים שהפן האמנותי שלו בוטה מדי. זה שוב אומר שאני לא בטוח מי הקהל הנכון לו, כי הוא עלול להתפספס אצל שני הפלגים, אבל בואו נקווה שאני טועה.

Stop Making Sense
הפסיקו להיות הגיוניים

לכאורה מקומו של הסרט הזה בקטגוריית הקלאסיקות, אבל הוא גם מגיע מהפצה קולנועית מחודשת בארה״ב, וכך צפיתי בו. חברת A24 החליטה להיכנס לעולם השחזורים הדיגיטליים, והפרויקט הראשון שלה הוא סרט ההופעה של להקת Talking Heads מ-1984 בבימויו של ג׳ונתן דמי. ההקרנה הזו בעצם חוגגת 40 שנה לסיבוב ההופעות שמצולם בסרט על פני ארבעה לילות, בדצמבר 1983 ובתיאטרון הוליווד פנטג׳ס. גם מי שלא צפה בסרט-הופעה ודאי שמע אודות מעמדו המיתי, או מכירה אימג׳ים כמו הסולן דייויד ביירן עוטה ז׳קט אפור ענקי ורוקד על הבמה. זה היה מצבי לפני הצפייה, היכרות שטחית, ואחריה אני חייב לחזק את הקביעה הרווחת – מדובר בסרט ההופעה הטוב ביותר שראיתי אי פעם, חוויה קולנועית בעלת עוצמה אודיו-ויזואלית מטמטמת חושים ודעת.

מוזיקולוגים או מעריצים אדוקים ממני יספרו לכם שהתקופה המתועדת של הטוקינג הדס היא אחת המעניינות בהיסטוריה של הלהקה, שכן היא פעלה אז לא רק בהשפעת הפוסט-פאנק אלא גם מוזיקת עולם לסוגיה, בדגש על אפריקה. כולל צירוף נגנים נוספים וזמרות ליווי, לצד הרביעייה המקורית: ביירן שכבר הוזכר (שירה וגיטרה), ג'רי הריסון (גיטרה וקלידים), טינה וויימאות' (בס), וכריס פרנץ (תופים). לכל אחד מהם, אולי חוץ מהריסון, יש רגע או יותר בהם הוא זורח על הבמה, אם כי הבסיסטית הנודעת גונבת כל פריים בו היא נמצאת. יש לה אפילו רגע של זרקור חצי-בלעדי, הופעה בתוך הופעה בה וויימאות׳ ופרנץ מנגנים שיר של הלהקה הנוספת שלהם, טום טום קלאב. אני לא זוכר שהכרתי אותו לפני והוא נתקע היטב באוזניים גם שבועות אחרי, אם כי אולי תרמה לכך האזנה מסיבית של האלבום מאז הצפייה ועד היום.

תחושת השלם הגדול מסך חלקיו נובעת בין היתר מאיך שההופעה בנויה. שלא לומר מתוסרטת, ולסרט התיעודי הזה אכן יש קרדיט כתיבה, לבמאי וללהקה יחדיו. ביירן מתחיל את הסרט כאשר הוא עולה לבמה הריקה, לבדו, מניח טייפ עצום על הארץ ואומר: ״היי, יש לי קלטת שהייתי רוצה להשמיע לכם״. הטייפ מלווה אותו במקצב, בעוד הוא מתחיל לנגן ולשיר את ״סייקו קילר״ בביצוע שהיה למזוהה ביותר עם השיר המדבק. קשה להאמין שבתוך כמה דקות אקראיות הבמה תתמלא מוזיקאים ואנרגיות שונות לגמרי למשך שעה וחצי של עושר מוזיקלי ואושר עילאי. הרי זו להקה שגם בלי להכיר את כל השירים שלה יש לה מספיק המנונים, ואם ביירן לא מספיק מכשף בעיניכם (למה?), הוא דאג להקיף עצמו במשתפי פעולה משובחים בכל התחומים.

זה בוודאי המקום (כן, הייתי חייב) להגיד שאולי עוד יותר מהמוזיקה, הדהימה אותי העשייה הקולנועית. דמי היה אז במאי לא צעיר ולא ותיק, מספר שנים לפני ״שתיקת הכבשים״ ו״פילדלפיה״ אבל כעשור לאחר של קריירה, גם אם משמעותית פחות ממה שעשה בהמשך דרכו. רוב סרטי ההופעה שראיתם או ראיתן כנראה מושפעים מהביצועים שלו כאן, ולכן הסרט הזה הוא איזה מן אירוע מסוג ״לפניו ואחריו״. הוא לא גרנדיוזי אך סטטי כמו ״וודסטוק״ (1970), אלא אחוז תזזית ומכיל אנרגיה מהפנטת, כמו מהפכת ה-MTV שהתחילה בערך אז אבל תגיע לשיאה בעצם אחריו (ואולי בזכותו, אינני היסטוריון מוזיקה, כאמור). זה גם הזמן להזכיר שביירן הוא לא סתם יקיר הקולנוע, וזוכה האוסקר על תרומתו לפסקול של ״הקיסר האחרון״, אלא גם מספר סיפורים בחסד בשיריו ואפילו במאי בזכות עצמו. לא רק פרויקטים של הלהקה שלו, אלא גם ״True Stories״, סרט של ממש שיצא לאקרנים קצת אחרי יציאת סרט ההופעה הזה במקור.

בחזרה אל הבמאי, זה בכל זאת סרט של דמי מהתחלה ועד הסוף. עבודת המצלמה הווירטואוזית של ג׳ורדן קרוננוורת׳ הענק (שצילם את ״בלייד ראנר״ שנה קודם לכן) והעריכה הקולחת של ליסה דיי, הן כל מה שאפשר לצפות לו מסרט של ג׳ונתן דמי. בזכות העותק הדיגיטלי המחודש, הסאונד עוטף וצלול מאי פעם. ההתמקדות בנעשה על הבמה בכל רגע ומיעוט הצילומים של הקהל, רק מוסיפים לתחושה שהנה, אנחנו שם, באחד מרגעי השיא של הלהקה לפני פירוקה. בדיעבד, הבנתי שמרבית ההנאה שלי מ״אוטופיה אמריקאית״, סרט תיעודי של ספייק לי המצלם את דייויד ביירן מופיע בסוף העשור הקודם, היא בשל הדמיון הרב ל״הפסיקו להיות הגיוניים״. כך קראו לסרט בישראל להבנתי, בפסטיבל סרטים ערבה תמצאו אותו בשם הלועזי בלבד. הסרט אכן מזמין להשאיר את ההיגיון בבית ולהתמסר טוטאלית לרגע של פעם בחיים, כמאמר אחד משירי הלהקה.