פסטיבל ונציה 2023: Green Border, Origin, Woman of, Daaaaaali!, Memory

כמעט סיימנו. נכון לרגע כתיבת שורות אלו פסטיבל ונציה טרם הסתיים, אבל כל סרטי התחרות כבר נחשפו לפני המבקרים וקשה לדעת מי הם המועמדים המובילים לפרסים השנה. או לפחות, לי זה קשה אחרי צפייה ב-20 מתוך 23 סרטי התחרות, כאשר ייתכן והזוכה ב״אריה הזהב״ יהיה אחד מהסרטים בהם לא צפיתי. במקרה כזה, תהיה לי הזדמנות להשלים בהקרנות ייעודיות. הסרט שהכי קרוב לקונצנזוס ביקורתי הוא "מסכנים שכאלה" של יורגוס לנתימוס, שאם יזכה לא יהיה זוכה טיפוסי וכן יהיה סרט שיפצל את הקהל בהמשך. מועמדים אפשריים אחרים לזכייה נמצאים בפוסט הזה שכולל ארבעה סרטים מן התחרות, כאשר דומני כי לפחות הראשון מהם יוזכר בטקס הפרסים, גם אם הוא לא בהכרח החביב עליי. עוד בדיווח הזה: משהו שונה לגמרי מחוץ לתחרות. אחרי סיום הפסטיבל אכתוב עוד פוסט נוסף של סיכום וסקירה של סרטים נוספים בהם טרם עסקתי. לכל הדיווחים עד כה לחצו על התגית.

Green Border
גבול ירוק

הגבול הירוק בין בלארוס לפולין נראה בצבע שהעניק את שמו לסרט רק בשוט הסמוך לפתיחה, משם הסרט עובר לשחור-לבן בעודו מתאר את מה שמתרחש בגבול כיום. אף כי יש לא מעט סרטים בשחור-לבן בפסטיבל ונציה השנה, במקרה של סרט זה דומה כי חלק מן המטרה היא להדהד בקהל אסתטיקה של סרטי שואה בכל הנוגע לאכזריות מול חסרי ישע. ההדהוד מתבצע כאן כלפי יחס של הצבאות בשני צדי הגבול לפליטים המנסים לעבור לאיחוד האירופאי. אין הכוונה כי הסרט טוען שמדובר באותה עוצמה של שאיפה להשמדת עם, או בתוצאות חמורות באותה המידה, אבל כן ברמה של הסבל האנושי. במאית הסרט היא אניישקה הולנד, שיודעת מן הסתם משהו על ייצוג השואה בקולנוע: שני סרטיה הידועים ביותר, ״אירופה אירופה״ ו״באפלה״, עסקו בהישרדות בשואה. הם עשו זאת בטכניקה אחרת, אך במידה מסוימת יש דמיון בין כל הסרטים.

״גבול ירוק״ נפתח עם משפחה סורית בת שלושה דורות במטוס מטורקיה לבלארוס. יש למשפחה קרוב שממתין להם בשוודיה ואירגן להם הסעה לאזור הגבול, תוך הבטחה שהמסע יהיה מהיר. זה לא מה שקורה. אחרי שפליטה אפגנית מצטרפת אליהם ונקשרת למשפחה למרות היעדר שפה משותפת, מתגלה הניסיון להתקדם ביער הסמוך לגבול. לחצות את הגבול זו לא בעיה, זו למעשה המטרה של הצבאות בשני הצדדים, מה שמוביל לכך שהגיבורים כל הזמן נתפסים ומושלכים באכזריות לצד השני.
בהמשך, הסרט מראה את ההסתה שגורמת לחיילים ולשוטרים לנהוג באורח כזה וגם מצטרפות דמויות נוספות: פליטים אפריקאים וגם אזרחים פולנים, בעיקר אזרחיות, המתנדבות בארגונים למען הפליטים או נקלעות לסיטואציה ומחליטות להסתכן ולעזור ולא להסגיר. זו לא בהכרח התגובה הנפוצה.

אין לי ספק שבתור יוצרת שעסקה רבות בפינות האפלות של העבר האירופאי, הולנד מגיעה ממקום כנה ומודאג למשבר הנוכחי. היא אכן מייצרת סרט שקשה להישאר אדיש אליו ואני שלם לחלוטין עם המסר שהוא מנסה להעביר. יחד עם זאת, הוא לא נוח לצפייה מסיבות מכוונות ולא מכוונת כאחד: הוא ארוך, חוזר על אירועים דומים, ועובר את הקו לסחיטת דמעות שיש בה משהו מעט נצלני ופשטני. הסיטואציה הבסיסית מובנת, אבל יש כמה דמויות בסרט שהם סוג של מלאך בלתי אמין באופי שלהן. בעיקר הפליטה האפגנית שדומה כי הסרט פשוט משתמש בה מספר פעמים על מנת להסביר לקהל, באנגלית, מה כוונת היוצרות.
זה לא אומר שהסרט לא שווה צפייה, ומן הסתם יהיו הזדמנויות לכך ברחבי העולם, כולל אפשרות שהסרט יהיה מועמד מוביל לאוסקר. אבל זה יותר מקרה של סרט טוב ופגום על נושא חשוב מסרט שלם וחשוב בזכות העשייה שלו, או אפילו בזכות הדברים הנחשפים בו.

Origin
מקור

ספרה העיוני של העיתונאית האפריקאית-אמריקאית איזבל וילקרסון, ״קאסטה – מקור חוסר שביעות הרצון שלנו״, היה לרב-מכר כאשר יצא בארה״ב בתקופת הקורונה. כבר אז הוכרז כי הקולנוענית אווה דוברניי תעבד אותו לסרט. זה דבר מאתגר עבור ספר עיוני ולכן התוצאה היא סוג של שילוב בין סרט ביוגרפיה או מאחורי הקלעים של כתיבת הספר, לבין ביטוי חזותי לרעיונות שלו, מה שלפרקים מייצר את השילוב הבלתי אפשרי – סרט מסה מסחרי. לעתים זה מרתק, בחלקים אחרים זה לא ממש עובד מבחינה דרמטית.

התזה של וילקרסון מציגה קריאה מחדש של הגזענות בארה״ב, ככזו שמעולם לא נבעה ממחשבה כי גזע אחד עליון על האחר, אלא מחשיבה מעמדית שמאפיינת חברות רבות בעולם. לכן היא שואלת את המילה ״קאסטה״, בה לרוב נעשה שימוש על מנת לתאר את המעמדות הייעודים מבחינת המסורת בהודו, וטוענת כי זה נכון לגבי חברות אנושיות רבות. הדבר בעיקר מדכא את המעמד הנמוך ומונע מוביליות חברתית, אבל גם פוגע בחופש בכל החברה ומייצר קיפוח ממסדי. בין הודו לארה״ב היא עוסקת גם בגרמניה הנאצית וזוכה גם לתגובה של ״אסור להשוות״, אבל המחקר שלה לא טוען שהתוצאות זהות אלא שונות. והעניין שלה הוא לא האם רצון להשמיד חמור יותר משעבוד בין מאות שנים, אלא שהמערכת שמייצרת את המהלך דומה, ושאפילו הייתה השראה מסוימת לניסוח חוקי נירנברג בגרמניה בהשראת חוקי ״ג׳ים קרואו״ בארה״ב.

כבמאית, דוברניי נעה בין לפעול קודם כל למען העברת האידיאולוגיה לבין הבנה וצורך לתת גוון אנושי לדמויות. חלק מן הקטעים הדרמטיים אפקטיביים כסיפורים קצרים, אבל העלילה הראשית של וילקרסון כוללת משברים משפחתיים ולא מצליחה להתרומם. חלק מן ההקשרים בין החיים ליצירה נראים מאולצים, כמו גם שילוב בנרטיב של חלק מהדוגמאות מהספר שמתאימות למחקר ופחות משתלבות בסרט המנסה לשמר על לינאריות  מסוימת (גם תוך קפיצות). התוצאה הסופית מרגישה מבולבלת, אך לצד הבלבול צצים כמה דימויים ייחודיים וטענות מעניינות לדיון.

!Daaaaaali
דאאאאאאלי!

במאי הביזאר הצרפתי קוונטין דופייה הגביר את קצב היצירה שלו בשנים האחרונות. הבכורה העולמית של סרטו נערכה חודש אחרי שהוא הציג את סרטו החדש הקודם בפסטיבל לוקרנו, גם אם מראית העין של ״סרט בחודש״ מטעה מעט. בכל מקרה, כל מי שמכיר את הקולנוע המוזר ושובר ההיגיון של דופייה לא יופתע מכך שהוא מקדיש סרט לסלבדור דאלי, הצייר הסוריאליסטי הנודע שניתן לראות בדופייה סוג של צאצא שלו ושל האמנים בני דורו. דאלי נבדל מהם מכיוון שרוב הקריירה שלו, האישיות הפרובוקטיבית הייתה יצירה בפני עצמה, בדומה לציורים שלו.

דופייה פותח את סרטו עם דימוי שהוא וריאציה על דאלי, בטרם הוא פונה לעלילה שמתרחשת כאשר דאלי הוא כבר אמן מבוסס הנהנה להלל את עצמו ולבוז לאנושות. לעלילה יש שני צירים: עיתונאית (אנייס דמוסטייה) מנסה לראיין את דאלי עבור מגזין וגם עבור סרט; כומר מנסה לספר לדאלי חלום שחלם במטרה לעורר השראה. דאלי עצמו מגולם בידי מספר שחקנים, ומנסה להתחמק הן מהראיון והן מהחלום. אבל לפעמים הוא משתף פעולה עם העלילות הנכנסות לתוך לופ תמידי.

פרט לדאלי, הסרט שואב השראה גם מן הקולנוע של לואיס בוניואל, גם הוא אחרי שיתוף הפעולה עם דאלי. הסרט גם נראה כמו המשך ישיר לפרויקטים הקודמים של דופייה, הפעם בצורה בה הבדיחות הטובות מצויות במינון גבוה והתחושה היא שיש מעט ביזאר רק לשם ביזאר, מה שהופך את הסרט למרענן הכרחי בשלב בו הפסטיבל נוטה לעבר הכיוונים הכבדים יותר.

Woman of
אישה של

נחזור לקולנוע הפולני עם סרט נוסף שחכול לעורר מחלוקת פוליטית בארצו וגם לצאת מן התחרות עם פרס כלשהו. את הסרט ביימו מלגוז'טה שומובסקה (״בשם…״, ״גוף״), אחת מן הנציגות הקבועות של הקולנוע הפולני בפסטיבלים בעשור האחרון, ומיכאי אנגלרט, שרוב הקרדיטים שלו עד כה הם כצלם. שם הסרט מתכתב עם קלאסיקות של הקולנוע הפולני, הסרטים ״איש של שיש״ ו״איש של ברזל״ של אנדז׳יי ויידה, שני סרטים שהיו דיוקנאות של בני אדם שהם סמלים לחיים בתקופה הקומוניסטית.

הדיוקן בסרט הנוכחי הוא של אישה טרנסית לאורך יותר מ-40 שנה בעיר פולנית קטנה, החל מנעורים ונישואים לאישה בעידן הקומוניסטי ועד לעידן הנוכחי בו יש לה אופציות לטיפול ולחיים בזהות האמתית שלה, אך עדיין לא כל הסביבה מקבלת אותה. הגיבורה נולדה בשם אנדז׳יי, אבל מאז הילדות חשבה על עצמה בתור אישה. היא נאצלה להסתיר את הזהות שלה עקב מה שחשבה שהן מוסכמות החברה ועקב תחושת השפלה. ההסתרה היא גם מבת הזוג איתה הגיבורה מביאה לעולם ילדים, למרות שלפעמים דברים אינם כשורה. בשיחות עם רופאים, הגיבורה מתחילה לחשוף את הקשיים שלה ואחד מן הטיפולים המוצעים הוא ללכת להתרעננות בעזרת עובדת בתעשיית המין.

בחצי השני של הסרט, הגיבורה מקבלת אומץ ומתחילה להזדהות בשם אניאלה, מה שמוביל תחילה לפירוק של כל הרכיבים של חייה ובהמשך לבנייתם מחדש. זה סרט עם מסר מסומן, אבל הוא מועבר דרך סדרה של סצנות קצרות ומעוצבות היטב, דבר בו שומובסקה הצטייינה גם בסרטיה הקודמים. במקרה שלה, דווקא הכיסוי של תקופה ארוכה יותר עוזר לה ולשותפה ליצירה להתגבר על החסרונות היחסיים בעיצוב הדמויות.
הקשיים של אניאלה אמינים וגם העולם בו היא פועלת, כאשר אלו המתנגדים לעצם היותה לרוב סובלים מאותו דבר ממנו היא סובלת – הבנה חלקית של העולם עקב חינוך שמרני, לא שנאה או רשע. אף כי הסתבכות עלילתית אחרת בחיי הגיבורה קשורה בדרכה לסוג של תרמית והפקרה מצד אדם קרוב.

Memory
זיכרון

סרטו דובר האנגלית של הבמאי המקסיקני-יהודי מישל פרנקו עוסק, באופן טיפוסי ליוצר, בתכנים קשים לעיכול. גם הרגעים האופטימיים שבו כוללים חוסר נחת, אבל יש בו עידון שקיים בסרטיו הטובים ביותר של בבמאי, מה שמאפשר לסרט לדון בנושאים בהם הוא עוסק בכבוד וגם להיות יצירה מרגשת ומותחת.

ג׳סיקה צ׳סטיין מגלמת את סילביה, אותה אנו מכירים לראשונה בפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים בה היא נוכחת בקביעות. בפגישה הזו היא גם מביא את בתה בת ה-13, אנה, על מנת שתבין את הצד הזה בחייה. סילביה עובדת במעון טיפולי למבוגרים וחיה באזור בעיייתי של ניו יורק, אבל היא מצליחה לגונן על בתה, גם אם זו לפעמים מעדיפה לישון אצל הדודה (מריט וייבר). אחרי פגישת מחזור של בית הספר שלה, גבר מתחיל לעקוב אחריה הביתה בלי לומר מילה.

אותו גבר נשאר מחוץ לחלון במשך הלילה. בבוקר סילביה מגלה כי שמו סול (פיטר סארסגארד) וכי הוא חולה בדימנציה ולא זוכר מי היא או מדוע עקב אחריה. כעבור כמה ימים, היא חושפת בפניו זיכרון קשה שלה בו הוא מעורב ויותר פרטים לא אחשוף. רק אציין כי הסרט מתפתח לכיוונים לא צפויים וגם חלקים מן המידע הנמסרים לצופה מתגלים כלא-בהכרח אמינים. שווה גם לדעת כי ג׳סיקה הארפר גם מגלמת דמות שיש לה סצנות מפתח בחצי השני של הסרט.
פרנקו מצטיין בבניית אמפטיה גם כלפי דמויות בעייתיות והדיון המשולב באובדן זיכרון ובחיים שעוצבו על ידי זיכרון טראומתי עובד. כך גם רגעים המייצרים לפתע חשש כבד, או בונים אינטימיות מגוונת בין הדמויות.