פסטיבל חיפה 2023: "חדר המורים", "מיילדות", "אין צל במדבר"

מחצית פסטיבל חיפה 2023 מאחורינו, התחרות הישראלית דוהרת קדימה, האולמות ממשיכים להתמלא, ואפילו אנחנו עדיין מחזיקים מעמד. זה כבר הסיקור הרביעי שלנו מאז שהתחיל הפסטיבל, תוצר של הרבה שעות צפייה ומעט מאוד שעות שינה. עכשיו תורי לחזור, הפעם עם שלושה סרטים, אחד מהם מהתחרות הישראלית, כזו שאולי שמתם לב שלא קיבלה את המקום שלה בסיקורים כמו בשנים עברו. חלקכם כבר כנראה יכולים להסיק מסקנות.

רגע לפני סרטי הסיקור הרביעי, אני רוצה לקחת כמה משפטים כדי להוסיף בענייני "הקדירה", עליו כתב עופר אתמול. דבריו די הדהדו את התחושות שלי, אבל מכיוון שמדובר באחד ממתמודדי האוסקר לפרס הסרט הבינלאומי, מרוץ שאני מושקע בו בקטע מטופש לחלוטין, אני מרגיש שאני צריך להתייחס אליו גם. ולקחת צעד קיצוני יותר מעופר.
"הקדירה", שנשלח כנציג צרפת לאוסקר על פני "אנטומיה של נפילה", הוא בעיני אסון בשתי דרכים: גם כי מדובר בסרט איום ונורא, נטול עלילה או דרמה, כתיבה מעוררת צמרמורת והתחנפות פתולוגית על ידי צבעי שקיעה ומלמלות שמכסות על צלחת ריקה לחלוטין; וגם כי הוא מייצג את כל מה שרע בקטגוריה המדוברת לאוסקר. נראה שהצרפתים בחרו בו כי יש לו סיכוי טוב יותר להתחבב על מצביעי התחרות (ונוכחותה של ז'ולייט בינוש המדהימה ודאי לא גורעת) מאשר לשלוח את היצירה הטובה והאיכותית ביותר שלהם השנה, או אפילו זו שמדורגת אחריה. "הקדירה" הוא מפגן ליקוק לצופים שלו, כזה שאין בו שום תוכן, ומציג ממד ציני בניסיונותיו להגיע לאוסקר דרך זה.
ברור לי שהוא הולך להיות להיט באולמות ועשרות אלפי צופים יתמוגגו מצילומי האוכל המרשימים והפלא המוחלט שהוא ז'ולייט בינוש, אבל בסולם הערכים שלי יהיה מאוד קשה לקטלגו תחת "סרט". זה שומר מסך צבעוני של צילומי אוכל עם קישור עלילתי דק שאפילו הסרט לא ממש מתעניין בו, או זוכר מי עשה מה ולאן הולכים מכאן.
הסרט הראשון בסיקור הזה הוא נציג של מדינה אחרת לאוסקר, ואם הוא הולך ליפול לטובת "הקדירה" אתם תשמעו אותי מאיים שזהו, נמאס לי, ואפשר לסגור הכול וללכת הביתה, אבל כמובן שלא באמת אעשה כלום ואמשיך באותה מתכונת כמו תמיד כי אני אדם חלש.
איפה היינו? אה, כן. הסיקור הרביעי שלנו מפסטיבל חיפה. הנה הוא.

"חדר המורים"
The Teachers’ Lounge / Das Lehrerzimmer

חדר המורים

בשנה שעברה הוקרן בפסטיבל חיפה "במערב אין כל חדש", שכבר אז נודע כנציג גרמניה לאוסקר, אבל זה היה קצת לפני שצבר את באז האוסקר המטורף שהביא אותו לזוכה קטגורית הסרט הבינלאומי, והעניק לו עוד שלושה פסלונים נוספים. גם השנה הפסטיבל מקרין את הנציג השנתי של המדינה לאוסקר, "חדר המורים", סרטו של אילקר צ'טאק שהגיע לחיפה מפסטיבל ברלין. "חדר המורים" איננו מועמד ודאי כמו בשנה שעברה, אבל מבין הנציגים שראיתי הוא ללא ספק אחד הבולטים, ובהחלט כזה שקשה להתעלם ממנו.

"חדר המורים" מתרחש כולו בין כתליו של בית ספר ציבורי בגרמניה, שם מכת גניבות מסעירה את המורים והתלמידים. קלרה, מורה צעירה ואידיאליסטית שמוצאה פולני, מנסה להגן על התלמידים הצעירים מפני החשדות של ההנהלה ובמקביל מתחילה להאמין שהגנב בכלל חלק מהסגל. חקירה פרטית שלה מובילה לתוצאות מפתיעות ומכאן בית הספר, על כל הנוכחים, נכנסים לסחרחרת שכמעט ויוצאת משליטה ומעמידה בשאלה את הקשר העדין שבין מורים ותלמידים, אבל גם הרבה יותר מזה.
את המסגרת העלילתית הזו, שבעיני כבר בשלב הזה נתנה לדרמה הזו מאפיינים של סרט מתח מרתק, הופך צ'טאק, יחד עם שותפו לכתיבה יוהאנס דנקר, למיקרוקוסמוס ואלגוריה חכמה להיררכיה חברתית. זה אפקטיבי במיוחד כאשר קלרה ההומניסטית והעדינה מתחילה להבין שהיא בעצם חלק ממה שמקבל צורה של שלטון טוטליטארי, אבל מצד שני כזה שעושה מה שהוא צריך כדי לדאוג לחינוכם ורווחתם של הנתינים שלו, שמצדם לאט לאט מתחילים להבין שיש להם כוח משלהם.

צ'טאק בחר לייצר דרמת "מקום עבודה" שלרגע לא יוצאת לעולם שבחוץ, ואנחנו לא מקבלים מידע על אף אחת מהדמויות מעבר למקומם בסדר הבית ספרי, בין אם אלו המורים, העובדים או התלמידים. לי זה מאוד הזכיר דרמה צרפתית שגם היא הוקרנה בפסטיבל חיפה ב-2017, "תאגיד", שחולקת הרבה דברים דומים מבחינת המהלך של הדמות הראשית והקצב של "חדר המורים".
יש בזה המון כוח, גם אם במקרה של הסרט הגרמני החולשה המרכזית שלו היא עיצוב דמויות המשנה, שרובן מאוד חד ממדיות. זה לא מאוד מפריע, בעיקר כי דמותה של קלרה – בהופעה מעולה במיוחד של לאוני בנש (שאילולא ההוריקן של שחקנית גרמניה אחרת השנה, סנדרה הולר, הייתה כנראה מבטיחה לעצמה את פרס הקולנוע האירופאי) – שנוכחת בכל דקה בסרט ומצליחה להדביק אותנו בחרדה והלחץ של המצב בו היא נמצאת, כזה שהולך וסוגר עליה.

הסרט מצולם במסך מרובע, קצת קלישאה של סרטי סיר לחץ אמנם, אבל זה בר השפעה, אי אפשר להתווכח עם זה. הבימוי דינמי וחכם, אבל זה בעיקר התסריט המבריק שגורם לצופים לפקפק בתפיסות הראשוניות שלהם, במה שנכון או לא נכון לעשות, ואיזה צד לקחת. "חדר המורים", על אף שהוא בלוקיישן אחד, מתגלה כסרט קצבי מאוד שמציג תמונה לא קלה אבל חדה של חברה שמנסה להתנהל על פי חוקים שעל פניו אמורים להיטיב עם כולם, אבל עם המשבר הראשון מתגלעים הסדקים בשיטה ואולי בעצם אין שום דרך לצאת ממנה ללא פגע. שהטובים והרעים בה – אם בכלל אפשר לסמן אותם ככאלו – כל הזמן מחליפים פנים ומקום. זה באמת סרט יוצא מן הכלל ועשוי היטב שמשאיר הרבה מחשבות תלויות באוויר בסופו.
כמו כן, ילדים זה פאקינג מפחיד.

הקרנה נוספת:
7.10, יום שבת, שעה 20:00, אולם קריגר

"מיילדות"
Midwives / Sages-Femmes

סרט שנכנסתי אליו כמעט במקרה, עוד תוצאה של שינוי לו"ז ברגע האחרון, ובסופו הודיתי לאלוהי הקולנוע שאפשרו לי להתגלגל להקרנת הסינמטק בשעת בוקר מוקדמת. ואיכשהו בין "חדר המורים" ו"פוליס" (שהוקרן בפסטיבל כמחווה למיוואן הבמאית שהגיע לביקור עם "ז'אן דו בארי"), "מיילדות" הוא טריפל פיצ'ר מעולה של סרטי מקום עבודה אירופאים, והמחיר שהם גובים מחייהם של אלו שעובדים בהם.
"מיילדות" הרבה פחות קונספטואלי משני הסרטים שהזכרתי, המתאר כמה חודשים בחדר יולדות של בית חולים ציבורי בצרפת, עם התמקדות על הסגל ובמיוחד על שתיים מהמיילדות הצעירות שיחד איתן אנחנו נחשפים לאופי המקום והעבודה. סרטה של לאה פנר מלווה את הצוות ממרחק קרוב על הרגעים המופלאים של עזרה לאישה או זוג בהבאת ילדם לעולם. זאת כמובן יחד עם הרגעים הקשים והמלחיצים, ביניהם כמה כאלה שאני באופן אישי לא יודע איך אפשר לקום מהם, אבל מסתבר שבני אדם זה דבר חזק יותר – או מדחיק יותר – ממה שניתן לתאר. וכן, הדמעות זולגות מתחילתו ועד סופו של הסרט.

סגנון הדרמה הריאליסטית אליה משתייך "מיילדות" מאוד מוכר בקולנוע, במיוחד הצרפתי, אם לזרוק גם את "בזמן מלחמה" או לבנק האסוציאציות. המצלמה המוחזקת ביד ומתרוצצת צמוד לגיבוריה, העריכה הנוכחת, שילוב של צחוק ודרמה, הליהוק של השחקנים הלא מוכרים מביאים אמת וכנות לתפקידים שלהם בגינן קשה מאוד להפריד בין השחקן לדמות, הדילמות שעומדות בפני הצוות בכל רגע נתון, והידיעה שמישהו לא יצליח לשרוד את זה. ב"מיילדות" זה אפקטיבי ועובד באופן יוצא מן הכלל.
אמנם בשורות קולנועיות אין פה. בנוסף גם חלק ממהלכי הדמויות מאוד מתוסרטים, מאוד "נכונים" על פי חוקים קלאסיים של כתיבת תסריט אבל בד בבד עומדים בניגוד לאווירה המציאותית שניסתה (והצליחה) פנר הבמאית ליצור. בעיני יש איזשהו פער קל בין התסריט לבין הסגנון של הסרט, שלעיתים קצת שלף אותי החוצה. אם להמשיך ולחפש קצת בכוח, אפשר לכתוב שחלק מהמניפולציות הרגשיות מאוד בולטות, ויש בו את מנת קיטש הגונה. אבל באמת שכל אלו מתנדפים במהרה בסרט נוגע, אמין ומרגש, שחולף במהירות, ופיתח אצלי אהבה לכל דמויותיו ועשה ממני שלולית (בקטע טוב).
יש כל כך הרבה אנושיות ורגישות בדרך בה פנר בחרה לצלם ולערוך את הסרט, שהוא לחלוטין מתמקם גבוה מאוד ברשימת סרטי חיפה 2023.

הקרנה נוספת:
4.10, יום רביעי, 10:45, אולם טיקוטין

"אין צל במדבר"

החברה הישראלית עדיין לא קרובה אפילו להתאוששות מהתנגשות היקומים ההיא, שגרמה לרוק סטאר הגדול ביותר של עולם הקולנוע העכשווי להתאהב באישה ישראלית צעירה, בתו של אייקון פופ מקומי, לעבור לתל אביב, להפוך לאבי ילדיה, ולהעביר חלק משמעותי מימיו בבתי קפה בצפון העיר. ובצדק, זאת באמת הזיה שגם התודעה שלי טרם התמודדה איתה.
אבל האמת היא שלא רחוק מזה – גם סרט בתחרות הישראלית של פסטיבל חיפה, כזה שצולם בחלקו בישראל עם שחקנים ישראלים, אבל שבכתיבתו מעורבת ולריה ברוני-טדסקי שגם מגלמת את התפקיד הראשי, הוא בשבילי המסת מוח די זהה. שני עולמות שלעולם לא חשבתי שיוכלו להתחבר, אבל הנה זה קרה.
ברוני-טדסקי היא אהבה גדולה שלי מזה שנים, תיעוד לזה קיים בסריטה בערך מיומנו הראשון. רק בשנה שעברה, גם במסגרת פסטיבל חיפה, כתבתי על סרטה האחרון כבמאית, "צעירים לנצח", שחיבבתי באופן מיוחד. ברוני-טדסקי המופלאה היא אצולה של קולנוע אירופאי עכשווי. שחקנית, תסריטאית ובמאית שהביאה סוג חדש של הדר לקולנוע, כזו שאני באמת מתייצב לכל דבר שהיא מעורבת בו. אמנם למרבה הצער היא לא נכחה פיזית בפסטיבל, אבל העובדה שיש סרט ישראלי שבו היא מעורבת באופן כל כך אישי, זה לגמרי בגדר לא הגיוני מבחינתי.

על העניין הזה אחראי יוסי אבירם, שלפני עשור בדיוק השיק בחיפה את סרטו "הגבעה" (שאז נקרא "אחרי הים"). הוא זה שקרב את ברוני-טדסקי לחוויה הישראלית, ויחד איתה כתב את התסריט לסרטו החדש. אין לי מושג איך הוא הצליח להרים את זה, ומה מקור הקשר שלו אליה, אבל זה בהחלט אומר עליו כמה דברים מאוד טובים. כבר בנקודה הזו יש כאן משהו יוצא דופן ומגניב להפליא.
סרטים מאוד מגוונים נמצאים בתחרות הישראלית השנה, אבל אין אף אחד שמקפל לתוכו שם בסדר הגודל של ברוני-טדסקי. אז לפני שכמה מילים עוד יאמרו בנוגע ל"אין צל במדבר", חשוב לי להדגיש את ההישג הזה.

ברוני-טדסקי מגלמת את אנה, סופרת צרפתייה שאביה עומד להעיד במשפט שמתנהל בתל אביב נגד אזרח ישראלי קשיש, שעל פי החשדות היה פושע נאצי מהסוג המחליא ביותר. היא מגיעה לישראל כמה ימים לפני אביה כדי להיות נוכחת במשפט ולשמוע את העדויות, שם מזהה אותה גבר ישראלי בשם אורי. הוא משוכנע שלפני שנים נפגשו בפריז ונוצר ביניהם קשר שהעניק לה השראה לספריה, אך אנה לא מזהה את אורי, ולא ממש בטוחה מה הוא רוצה ממנה. בדרך זו או אחרת המפגש ביניהן יוביל אותם אל המדבר, להתמודדות עם ההיסטוריה האישית והתרבותית שלהם, ויצטרכו שניהם לשחרר משדי העבר שרודפים את הווייתם.

באופן שמאוד קשה להיות מופתעים ממנו, ולריה ברוני-טדסקי כשחקנית היא השמש של "אין צל במדבר". הנוכחות שלה על המסך היא באמת משהו מיוחד, והופעתה מלאת ניואנסים ומרתקת. אבל מה שמרשים לא פחות הוא ששני השחקנים הישראלים שחולקים איתה את המסך לא נופלים ממנה. למעשה, הם מגבים אותה היטב, ולרוב אפילו נותנים לה את הקונטרה הראויה. אלו הם מי שמגלמת את אמו ניצולת השואה של אורי – ששמה לא מופיע באתר הפסטיבל או באיזשהו מקור אינטרנטי שהצלחתי לאתר בשעת הלילה המאוחרת בה נכתב הטקסט הזה (עדכון באדיבות כתבת "הארץ" ואחותי לפסטיבל שני ליטמן: השחקנית היא ז'רמן אוניקובסקי) – וכמובן השחקן שנבחר לגלם את אורי, הבמאי-תסריטאי-שחקן יונה רוזנקיאר שרק לפני שנה סחף את פסטיבל ירושלים עם סרטו השני "הדרך לאילת" (גילוי נאות: יונה הוא אחד האנשים האהובים עלי, אז במקרה שלו אין פה אובייקטיביות).
לזכותו של "אין צל במדבר", זה לא הרגיש כאילו איזה טאלנט זוהר ממעבר לים נחת באמצע הלבנט כמו שלרוב קורה בסיטואציות כאלה, אלא חלק אורגני מסיפור ישראלי-יהודי שכולל התמודדות עם שואה, מורשת ונופי הארץ.

בזמן שמאוד קל לשבח את ברוני-טדסקי על הופעתה, זהו הכובע השני שלה כתסריטאית בשיתוף עם אבירם, שמתגלה כאחת החוליות החלשות של הסרט, גם אם יש בו תובנות מאוד מעניינות לגבי זיכרון ותלות פאתולוגית בעבר.
האמת שלא לגמרי בטוח אם שורש הבעיה הוא בכתיבה, בבימוי או בעריכה, אבל "אין צל במדבר" מתסכל בכך שהוא מרגיש כמו הלחמה מאוד מסורבלת בין לפחות שלושה סרטים, אף אחד מהם לא מגיע לכדי מיצוי.
ישנה עלילת המשפט, סיפור המשנה של נכדתו של הנאשם, המשפחה של אורי, וכל זירת ההתרחשות במדבר, שמכווצים יחד באופן שמרגיש ארעי. הם סובלים גם מחוסר היגיון שכל ישראלי יכול לזהות די בקלות (משטרת ישראל לא קרובה להתנהלות כמו שמתוארת בסרט, וגם – מבלי להסגיר יותר מדי פרטים – היעלמותה של אזרחית צרפתייה בישראל הייתה מקבלת טיפול הרבה יותר חריף מאשר ניידת בודדה שבקושי מסוגלת לנהל מרדף) וגם ממעידות אקוטיות יותר.
למשל, הליהוק של רוזנקיאר לתפקיד אורי, שעל אף הופעתו החזקה הוא צעיר בהרבה מברוני-טדסקי, ולכן קשה לקנות את העובדה שהייתה איזושהי אינטרקציה בין השניים לפני שנים. אורי הוא דמות מובסת ואבודה שהייתה צריכה להיות מגולמת על ידי שחקן מבוגר בהרבה. כזה שמראהו היה יכול לשכנע בכך ששיאו הרחק מאחוריו והוא נתלה באירועי עבר שספק אם התרחשו, ובמקביל לגרום לנו לחשוב שאולי בכל זאת התנגשות בלתי נשכחת התרחשה בין השניים. 17 שנים מפרידות בין ברוני-טדסקי לרוזנקיאר, ולכן קשה להאמין (גם אם באופן מסויג) להיסטוריה ביניהם, או את בסיס האובססיביות של אורי לאנה.

אל אלו אפשר להוסיף סצנות שמעכבות את הקצב כמו הרגעים עם אשתו לשעבר של אורי, המיגרנות שלו שבאות והולכות לנוחות העלילה, חוסר האמינות בהתנהלות המשפט המדובר נגד הפושע הנאצי, ואפילו – ואני כותב את זה בזהירות – הסממנים הארכאים של סינדרום שטוקהולם, שלא נדבר על תרבות אונס, על פיה לחטוף מישהי למדבר הוא מה שיגרום לה להתאהב בך בסופו של דבר.
יש מוטיבים נהדרים רבים בסרט של זיכרון קולקטיבי או סלקטיבי, של אמת מול תודעה אישית, של בניית נראטיב אישי שלא בהכרח עומד בקנה אחד עם המציאות. זה היה יכול לאפשר הסתכלות שונה על כל אירועי הסרט, שבכוחה לטשטש או להפיג את כל השאלות והתהיות שעולות במהלכו, אם היה נראה שהוא מובא מתוך התודעה המעורערת של אורי. עם זאת, לפחות לדעתי, הבימוי לא תומך בזה ומגיש לנו את הדברים כפשוטם במבע קולנועי ישיר ונחרץ. לכן קשה לעשות לו הנחות או קל לקבל את הפעולות והמהלכים של הדמויות, והתוצאה הסופית היא סרט שמעלה יותר מדי שאלות מכדי שאפשר יהיה להיסחף אחרי הרעיון המאוד מעניין ועמוס התובנות שיש בו.